שדר

ירושלים, א' בטבת תשי"ד – 7 בדצמבר 1953

כפי שהודעתי בציבור לפני שבועות אחדים אין ביכולתי להתמיד בעבודתי בממשלה, והיום הגשתי התפטרותי לנשיא־המדינה.

אין מלים בפי להביע רחשי לבי לעם, על אשר נתן אמונו בי והטיל עלי שליחות נעלה והרת־גורל לעמוד בראש ממשלת ישראל מאז היותה. שקדתי על מילוא שליחותי זו במיטב יכולתי, מתוך חרדת־קודש ואהבת־נפש, אבל איני מתימר שנמלטתי משגיאות וכשלונות. בתום־לב אני יכול לחזור מלה במלה על דברי משורר התהלים פרק קל"א, פסוק א', ובניגוד לדעת כמה חברים וידידים אני מאמין, כי ממשלת־ישראל בראשות חדשה תפגין ותקדם בגרותנו הממלכתית ויציבותנו הפנימית, המושרשת ברצון העם וביכולתו הקיבוצית. אמונתי ברצון העם וביכלתו היא ללא־מצרים.

לאמונה בעם בציון קדמה אמונתי בעם היהודי בעולם. היא לא הכזיבה ולא תכזיב. עם קום המדינה נבקעה ממעין סתום בכל רחבי הגולה אהבה עמוקה, מלוּוה גאון וחרדה, לישראל. אלפי מתנדבים מחמשים ושתים ארצות נצטרפו ללוחמי הקוממיות, וכל הפזורה היהודית בארצות החפשיות, ויהדות אמריקה בראשה, השתתפה בנפש חפצה וברוחב־לב בבנין נשַמות ובקיבוץ גלויות במולדת־הקדוּמים של האומה. ראיתי בעיני הפגנות אהבה וגאון של מילוני יהודים בארצות הברית במאי 1951. בשני הכינוסים בירושלים, בספטמבר 1950 ובאוקטובר 1953, נתגלו שוב אמוני התפוצות למדינת ישראל. אלה הם גילויי שותפות־גורל ואחווה יהודית, והם לא יחלופו.

יותר מארבע שנים שהית לשרת תחת נשיאותו של בחיר העם היהודי בדור האחרון – ד“ר חיים וייצמן ז”ל. כהונתו של וייצמן כנשיא ראשון לישראל היתה גולת־כותרת למפעל חיים רב־פעלים כמנהיג האומה, כמדינאי בינלאומי, כנגיד המדע. תמיכתו הנאמנה של הנשיא המנוח בפעולתי מאז קום המדינה שימשה משען מוסרי רב־אונים בשנות הגורל והמבחן של מלחמת הקוממיות וראשית קיבוץ הגלויות. אני מקווה כי תקופת כהונתו של הנשיא הנוכחי, שיש לי הזכות להימנות בין חבריו וידידו הוותיקים, תהיה תקופה של בצרון כלכלי ומוסרי לישראל.

אתוודה: קשה עלי הפרידה מצבא־הגנה לישראל, – מבטח־עוז של המדינה ובית־היוצר להעלאת האדם ולליכוד העם בישראל. ראיתי התגבשותו הראשונה של כוחנו המזוין לפני עשרות שנים, בימי השלטון העותמני, כשיצאתי עם חברי לחרוש בשדמות הגליל עם רובה על השכם ושמרתי בלילות בכפר עברי בודד ונתקף; – התהלכתי אתו כחייל במלחמת־העולם הראשונה בהיווסד הגדודים העברים הראשונים בדורותינו; לוויתי צמיחתו ועלילות־גורתו בתקופת המאנדט הבריטי; טיפלתי בציודו ובהכשרתו לקראת הבאות עם תום מלחמת־העולם השניה; זכיתי לעמוד בראשו כראש־הממשלה ושר־הבטחון בזנקו מהמחתרת עם קום המדינה, כצבא־הגנה לישראל, עומד בפני כל צבאות ערב ונוחל נצחונות מופלאים ביבשה, באוויר ובים; ובארבע השנים האחרונות הייתי צמוד במתיחות מתמדת להתארגנותו, להתאַמנותו ולהזדיינותו המשתכללת ולמפעלו החינוכי והחלוצי בהכשרת נוער, בהשכלת עולים, במיזוג גלויות ובהקמת ישובי סְפָר. וקשה מאוד מאוד הפרידה. ואני תפילה ותקווה, כי שר־הבטחון החדש וסגל המפקדים המחוננים והנאמנים לא יסתפקו בהישגים המקצועיים, החינוכיים והחלוציים עד עכשיו, אלא יחתרו בלי־הרף להעלאת רמת האימונים והציוד, להגברת המתח החלוצי, להעמקת ההשתרשות במולדת ובמורשת העברית ולהתמדת הדריכות לקראת הבאות.

קיבלתי סיפוק לא־מעט בשירותי הממלכתי מתמיכת כל המיעוטים המוסלמים, הנוצרים והדרוזים, בממשלות שזכיתי לעמוד בראשן. איש לא מצטער יותר ממני על כי שכנינו הערבים מסרבים לעשות שלום עם ישראל ומאיימים עליה בסיבוב שני, ומשום־כך אנו נאלצים לנקוט באמצעי־בטחון מיוחדים באזורי־הספר, הגורמים לעתים אי־נעימות לכמה מתושבי האזורים האלה. אבל אני גאֶה על הדבר שבמידנת־ישראל מובטח לכל התושבים – בלי הבדל מין, דת, גזע ולאום – שיוויון זכויות מלא, והמיעוט הערבי ניהנה במדינתנו משרותי חינוך, בריאות, פיתוח ועוד, שאין דומה להם בשום מדינה ערבית. תקוותי חזקה, שבמוקדם או במאוחר, יוקם שלום בינינו ובין שכנינו, ותיכרת ברית יהודית־ערבית לשקוד על הפרחת ארצות־המזרח־התיכון לטובת כל עמיהן ולבצר השלום בעולם.

עם צאתי מהממשלה עלי להביע הוקרתי לכל החברים, אשר שירתו אתי יחד בממשלה הזמנית ובממשלות שבאו אחריה, גם לאלה שיצאו בזמנים שונים מהממשלה וגם לאלה הנשארים בתוכה. שלושה מהחברים, מחוּננים ורבי־פעולה, נפטרו בלא עת: – דוד רמז, אליעזר קפלן ודוד צבי פנקס, זכרונם־לברכה. כל ימי אשר בלבי דמות השלושה ביגון וברחשי כבוד והוקרה.

תודה אישית עמוקה אני חייב לסגל העוזרים, הצבאיים והאזרחיים, במשרד ראש־הממשלה ובמשרד הבטחון, שהיו שותפים נאמנים לכל מאמצַי וקשיַי. עבודתם היתה תמה, מסורה ויכילה, ונעשתה מתוך אהבת־אוֹמן, ללא חשבון שעות וטורח ומשא, וללא ריב. אם כאלה יהיו כל עובדי המדינה – לא נירא רע.

ומעומק לבי שלוחים איחולי לממשלה החדשה שתבוא: – תשרה הברכה בכל מעשיה ותצליח בכל אשר תפנה. ואני מברך את ראש הממשלה החדש; יעלה בידו ללכד כל הכוחות האחראיים והנאמנים במדינה ולהקים ולקיים ממשלה יציבה ורבת־פעלים שתרים קרן ישראל במדינה, בעם ובעולם.

מאז קום המדינה היה אדיר רצוני לקיים לאורך־ימים השותפות הגדולה שנתכוננה בממשלה הזמנית, ובכל פעם שהוטל עלי להקים ממשלה, התאמצתי לחדש המתוכנת הקואליציונית של הממשלה הזמנית. מסיבות שלא אעמוד עלינן הפעם לא עלה הדבר בידי, וזו היתה לי אכזבה מרה וקשה כל השנים האלה.

ועל אף הנסיון שלא הצליח אני מאמין גם עכשיו, שהדבר יתכן, באשר יש בו צורך והכרח ממלכתי.

ידעתי היטב כי חילוקי־הדעות, החשובים והטפלים, שבין הסיעות השונות בממשלה הזמנית. אבל האמנתי כל הזמן, ועדיין אני עומד באמונתי זו, כי המשותף מרובה על המפריד; ואם נציגי הסיעות ידעו להבחין בין עיקר וטפל, בין מוקדם ומאוחר, לא יבּצר מהם למצוא שפה משותפת ותוכנית פעולה רצויה לכל העם.

למרות הפיצול המפלגתי המופרז אני בטוח, כי העם בישראל מאוחד בלבו הרבה יותר משנדמה לרבים. ואני תפילה, שתקום ממשלה יציבה של ריכוז לאומי למען בטחון המדינה, מיזוג הגלויות, עצמאות כלכלית, והכשרת קרגע לחידוש עליית־המונים.

מתוך התחדשות האמונה ביכולתנו, בעבודתנו ובאחריותנו האישית והלאומית, ביצענו בשלושת הדורות האחרונים מפעל־אדירים מהפכני: ליכדנו אבק־אדם מפוזר ונידח בכל רחבי־הגולה לגרעין פורה ומפרה של אומה מחודשת, מעצבת עתידה בידיה היא; בנינו בעמל כפינו במולדת הרוסה ומיותמת – כפרים וערים, נטענו כרמים ויסדנו בתי־חרושת; הקימונו משק לאומי בכוח עבודתנו כאשר לא היה לעמנו אף באחת מארצות נדודיו; חישלנו וטיפחנו כוח מזוין עברי נאפד־גבורה, משיב מלחמה שערה ושוחר־שלום בלבו; הפחנו רוח חיים בלשון־קדומים משותקת ונטושה, ושבטי־הפלגה בלילי־לשון עשינו לעם אחד ושפה אחת לכולם, ותרבות עברית עתיקה לבשה עוז נעורים; לא היה כפלא הזה בתולדות העמים.

ובכוח מפעל חלוצי זה של התחדשות אדם ועם, עבודה ומשק, גבורה ותרבות זכינו בדורנו לקוממיות שיראל ולאתחלתא דקיבוץ גלויות.

נטלנו על עצמנו מאבק־איתנים משולש: ־ מאבק עם עצמנו. עם טבע גלותי, הרגלים נפסדים ומבנה־חיים קלוקל של עם מחוסר מולדת, מפוזר ותלוי בחסדי זרים; מאבק עם טבע הארץ, שממתה, דלדולה והריסותיה בידי אדם ובידי שמים; מאבק עם כוחות רשע וזדון בעולם הגדול, מקרוב ומרחוק, אשר לא הבין ולא ריצה יחודו ויעודו המופלא של עמנו, מאז דרכו רגליו על בימת ההיסטוריה האנושית בימי קדם ועד ימינו אלה.

ודורנו אנו נועמד בנקודת־המוקד של מאבק משולש זה. זוהי זכותו ואחריותו הגדולה, ואין ערוך לגדלן.

בכל אחת משלוש החזיתות הללו היו כשלונות והפסדים, אך לא ידענו רתיעה וכניעה, – ומאבקנו הוכתר בנצחונות ובכיבושים, אשר לא ידע עמנו מאז ראשוני החשמונאים. אבל המערכה לאת תמה, ואולי היא עדיין בראשיתה. למען יהיה נצחוננו שלם – עלינו לדעת היכן מרכז הכובד של המאבק ומהו הנשק העיקרי בו ננצח.

בימים אלה הופנו מבטינו לחזית הבינלאומית. אל נזלזל בזירה זו, ונעמוד דרוּכים בתבונה ובעוז־נפש ובצדקת־מפעלנו בפני שוטנים ותוקפנים באשר הם. אבל לא כאן החזית המכרעת. לא בחסדי זרים עשינו החיל אשר עשינו, אם כי לא נשכח אף־פעם כל עזרה ואהדה שהוגשה לנו בזמנים שונים, ולא נהיה כפויי טובה לידידינו ולשוחרי־טובתנו בקרב העמים, – והמה לא מעטים; אולם מפעלנו הגואל לא בא לנו מן החוץ. הוא נוצר עם גמול ההכרה בלב ראשוני חלוצינו, כי אין להשליך יהבנו על אחרים ואין לצפות לחסד לאומים, אלא שוּמה עינו לבצע גאולתנו בעצם ידינו: ביכולתנו היוצאת, במאמצי עבודתנו, בגבורתנו הגופנית והרוחנית ובעצמתנו המוסרית. גורלנו ייחתך בחזית הפנימית, בחזית של כלל־ישראל ושל כל יחיד בישראל. כשרוננו הקיבוצי לבצע במלוכד המשימות המוטלות על המדינה וכושרו של כל אחד מאתנו לעשות מלאכתו בנאמנות, ביעילות ומתוך זיקת־גומלין לחבריו, – רק אלה יבטיחו נצחוננו בכל החזיתות. והראשונה והמכרעת בחזית הפנימית היא חזית העבודה וההתישבות.

שלושה דורות החלוצים שיצרו כמעט מאין את היש המבורך, עליו הוקמה מדינת־ישראל, הוכיחו בעליל היכולת המופלאה הגנוזה בתוכנו, ועד היום ראינו רק אפס קצה.

בעם העובד בציון צפונים אוצרות רבים ועשירים של גבורה ותושיה המחכים עדיין לתיקונם ולמימושם.

יש לאֵל ידינו לעבוד בשדה ובסדנא, באניה ובמטוס, במשרד ובמעבדה, בבית־הספר ובמחנה־הצבא, – כטובים וכמשובחים שבאומות העולם, ואנו מסוגלים, ומשום כך אנו נתבעים, להעלות תפוקת עמלנו ופריונו עד שֹיא היכולת; כי רק בעבודה משוכללת נקיים בטחוננו המדיני ועצמאותנו הכלכלית. רק טיב עבודתנו, כמותה ואיכותה העליונה, יבטיחו לנו הנצחון בחזית המכרעת.

יש לאֵל ידינו, – הוכחנו זאת בשלושת הדורות בדוגמאות מפוארות, – להפריח המדבר וליישב השממה, ואין יעוד גדול לדורנו מאשר מפעל־בראשית זה של חלוצי ההתישבות, ממייסדי פתח־תקוה ועד המעפילים הנועזים בערבות־הנגב.

רק לעיתים רחוקות ובארצות מעטות ניתנת ההזדמנות ההיסטורית ליצירות־בראשית ולכיבושי הטבע והמדע, כאשר ניתן הדבר לנו בישראל בימינו.

בחיי יצירה וגבורה, במאבק מבורך באיתני הטבע בערבות־הנגב, במרומי הגליל ובמבואות־ירושלים, יתעלה דורנו, בחיר הדורות בישראל, לפיסגת האחריות והתפארת בתולדות עמנו, לפיסגה של חלוציות יוצרת וגואלת.

מתנת החלוציות, מתנת הפאר של אנוש, – לא נתיחדה לאנשי סגולה ספורים. מתה זו גנוזה בנפשו של כל אחד מאתנו, וכל מבקשה – ימצאנה. סודה של החלוציות הוא בתביעה, שהאדם תובע מעצמו בטרם הוא תובע מהזולת; הוא מקיים בחייו, מתוך צורך נפשי, כל אשר הוא רוצה שאחרים יעשו גם הם. תורת החלוציות נתמצתה באימרתו הפשוטה והגדולה של חבקוק הנביא: – “וצדיק באמונתו יחיה”; אין הוא מטיף אמונתו לאחרים, אין הוא מתחסד בתביעות נאות וחמוּרות מהזולת, אין הוא מחפש חטאי זרים, אלא הוא מגשים בעצמו את אמונתו בחיי יום־יום הוא חי בה.

הזכויות הגדולות שדורנו זכה להן – מטילות עליו חובות מקבילות. וההיסטוריה תחתום על מגילת־נצחוננו אם כל אחד מאתנו יחרות על לוח־לבו מגילת־החובות: שמירת החוק, תשלום מסים ביושר, הגינות וסובלנות כלפי הזולת, עבודה תמה, עזרה הדדית, התנדבות־חלוצית, אהבת ישראל, אחווה אנושית. יעשה כל אחד באמונה, במידת־יכולתו, חובתו כאדם, כיהודי, האזרח במדינה, כמעצב דמות האומה והמולדת, כשותף ליצירה גואלת־עם ומעלה־אדם, – ושם ישראל יתגדל ויתעלה.

אנו עם קטן וצנוע, אם כי לא מבוטל ומתבטל, בעולם של מדיניות הכוח. אבל היינו ונהיה גוי־סגולה ועם־עולם בממלכת הרוח והחזון, ועוד נתכנו לנו עלילות משיחיות בימים יבואו.

לא זכינו במדינה מן ההפקר. בנינו ובנותינו היקרים והנאמנים מסרו חייהם על תקומת־ישראל. נהיה ראויים לזכרם המקודש.

ירושלים, א' בטבת תשי,ד – 7 בדצמבר 1953