בדברי הפרידה אשר הגדתי לעם ב“קול ישראל” כבר אמרתי כמה קשתה עלי הפרידה מצבא־הגנה לישראל. לא אמרתי הכל ולא אומַר, ואולי תבינו בעצמכם לרוחי.

צה“ל, במדינת ישראל, לא נוצר יש מאין. השמירה העברית בתקופת השלטון העותמני, הגדודים היהודים במלחמת־העולם הראשונה, ההגנה במחתרת בתקופת המאנדט הבריטי, כוח הנוטרים שהוקם בימי המאורעות ב־1936־9, היחידות הצבאיות והבריגדה העברית במלחמת־העולם השניה, פלוגות המחץ (פלמ"ח) שהוקמו ב־1941 ומיזגו, כ”השומר" בשעתו, הכשרה חקלאית ואימון צבאי, מפעלי תנועת המרי וההעפלה בתקופת הספר הלבן, – כל אלה הכשירו בואו של צבא־הגנה לישראל.

פרשה מפוארת זו בתולדות הישוב טרם נכתבה במלואה, אם כי עלילותיה העיקריות ידועות לרבים.

פחות ידוע המפעל הצנוע שנעשה בתנאים קשים מאין כמוהם – הייצור (“תעש”) הראשוני של נשק יהודי בארץ ורכישתו (“רכש”) בחוץ־לארץ. מסופקני אם היה בישוב מפעל־גבורה יותר גדול, מפעל הכרוך בסכנת־נפשות מתמידה, כמעשה המוצנע והמסותר של “תעש”, ואיני יודע מה היה גדול ממה: צניעוּת העושים או גבורתם.

ביוני 1945 גייסתי חבר ידידים באחת הארצות המפותחות ביותר בתעשייתן הצבאית, ובעזרתם הנאמנה של ידידים אלה, שנעשתה לשמה, בלא כל פרסום וחלוקת כיבודים, נרכשו מכונות ומכשירים משוכללים וחדישים ביותר, בכמויות עצומות לייצור נשק ותחמושת מכל הסוגים, והצלחנו להעביר כל הכבודה הזאת ארצה, עוד בימי שלטון הספר הלבן, ללא כל תקלה, אם כי יכולנו להפעילה רק לאחר ייסוּד המדינה.

באותו זמן נעשתה גם פעולה רבת־תנופה בכמה ארצות, במזרח אירופה ובמערבה ובארצות אחרות, לרכישת נשק גל וכבד: מכונות־יריה מכל הסוגים, תותחים נגד מטוסים ונגד טאנקים, תותחי־שדה ותותחי־ים, ספינות־מלחמה וסירות־נחיתה וכלי־שיט אחרים, מטוסי־קרב ומפציצים ומבצרים מעופפים ואווירוני הובלה, רכב־ברזל, טאנקים, תחמושת מכל המינים, מכשירי קשר וראדאר וכל ציוד אחר, הדרוש לצבא מודרני, ואני רואה חובה לציין בהוקרה מיוחדת ארבעה שמות שחלקם גדול ורב בשתי פעולות אלה – “תעש” ו“רכש”: המהנדס חיים סלאווין, רב־אלוף יעקב דורי, אהוד אבריאל ויהודה ארזי. הם ועוזריהם המסורים והצנועים רכשו וסיפקו בעוד זמן הכלים שבהם עשו לוחמינו מלאכתם ההיסטורית בבוא יום הפקודה.

עם הכרזת המדינה הוקם לישועה ולתהילה צבא־הגנה לישראל, כשהוא נתקף על־ידי כל צבאות ערב – ומנצח כל אויביו. נצחון זה הבטיח עצמאותנו והפך אותנו לעם ריבוני.

במלחמת הקוממיות ידע צה"ל גם כשלונות ונסיגות, קלים וחמורים, אבל לא הרבה צבאות בעולם נחלו נצחונות מפוארים יותר מאלה שנפלו בחלקו של צבאנו הצעיר. פרשת מלחמה זו תתפוס מקום־כבוד בשורת הנצחונות הגדולים של צבאות עמנו בימי יהושע בן־נון, דוד המלך, ירבעם בן יואש מלך ישראל ועוזיה (עזריה) בן אמציה מלך יהודה.

כשמנהלת־העם (כפי שנקראה הממשלה הזמנית לפני הכרזת המדינה) הטילה עליתיק הבטחון, התניתי שהצבא אשר יוקם יהיה אחיד וכפוף אך ורק לפקודת המדינה ולמוסדותיה המוסמכים. מנהלת־העם סמכה ידיה על תנאי זה, אבל לא היה קל לבצעו ולהבטיח קיומו הלכה למעשה. ההתגודדות שעמנו נגוע בה מאז היותו ועד היום, פגעה גם בכוחות הבטחון והמרי לפני ייסוּד המדינה, ולא הרפתה מאתנו גם לאחר ייסוּדה. באמתלאות פאטריוטיות ומעמדיות כביכול נעשו נסיונות לקיים יחידות נפרדות ומיוחסות, ורק לאחר נפתולים קשים וחמורים הוטלה אחדותו ואחידותו של כוח בטחוננו, והובטחה כפיפותו המוחלטת והיחידה של צה"ל למדינה הריבונית ולנציגיה, הנבחרים והמוסמכים.

צה“ל נתברך בסגל מפקדים מחוננים ומסורים, שבאו אליו מוותיקי ההגנה, מבחירי פלמ”ח, מקציני הבריגדה העברית ושאר היחידות בצבא הבריטי, וממתנדבים מומחים שהגיעו אלינו מארצות הגולה עם פרוץ המלחמה.

מפקדי ההגנה והפלמ“ח הביאו אתם לצה”ל קשר עמוק עם מפעל הגאולה הלאומית ויכודיו ההיסטוריים, רוח חלוצית, ידיעה אינטימית של שבילי הארץ, חברוּת נאמנה ופשטוּת שבגבורה, כושר לחימה פארטיזנית, אינטואיציה קרבית עמוקה.

קציני הבריגדה ושאר היחידות הצבאיות הביאו אתם אף הם כל הסגולות הנזכרות, כי גם הם היו חניכי ההגנה, אבל הם, יחד עם מתנדבי חוץ־לארץ, הורישו לצה“ל ידיעות מקצועיות של צבא סדיר, נסיון קרבי של מלחמת־העולם השניה, הכשרה יסודית במקצועות צבאיים חיוניים שאנשי ההגנה ופלמ”ח לא יכלו לקבל אותם במחתרת: הכשרה של תותחנים, טייסי־קרב, טאנקיסטים, חובלי ספינות־מלחמה, תורת הפיקוד והמנהלה של צבא סדיר. אחוות־הנשק במלחמת־הקוממיות טישטשה התחומים והסימנים המיוחדים לפי המוצא, וסגל המפקדים של צבאנו מהווה עכשיו גוש מלוכד הממזג בתוכו החיוב והאור של כל מקורות מחצבתו.

צה"ל במתכונתו הנוכחית תוכנן ואורגן ושוכלל בארבע השנים האחרונות לאחר קבלת חוק שירות הבטחון בכנסת בשמונה בספטמבר 1949.

זה לא היה חוק שהועתק מחוקי שירות הבטחון במדינות אחרות, וצה"ל אינו חיקוי עיוור לצבאות זרים. בפתיחת הבירור להצעת החוק בכנסת (15 באבגוסט 1949) ציינתי:

“צבאנו מן ההכרח שיהיה קטן, כי מספרנו מועט, וכוח האדם שלנו דרוש למפעלי פיתוח, לקליטת עולים, ליצירה משקית ותרבותית – שזם תפקידי היסוד של מדינתנו. ולכן בעיית הבעיות של צבאנו היא איכותו העליונה. כל הידיעות הטכניות והמקצועיות שיש לכל צבא מתוקן בעולם, כל הסגולות הפיסיות והנפשיות הדרושות לכל חייל, כל השכלולים הארגוניים המעלים את היכולת הקולקטיבית של כוחות הבטחון – כל אלה דרושים לנו לא פּחות מאשר למדינה אחרת. אך אלה בלבד לא יספיקו לנו, כי בתוקף מצבנו המיוחד, הגיאוגרפי וההיסטורי, מן ההכרח שצבאנו יוסיף על כל אלה נופך חשוב משלו וזהו הנופך החלוצי. רק בהעלאת יתרונו המוסרי והאינטלקטואלי לשיא יכלתו, ימלא צבאנו את יעודו בקיום בטחון המדינה” (דברי הכנסת, כרך 2, עמוד 1338).

על צה“ל הוטלה האחריות לא רק לבטחון המדינה, כעל כל צבא אחר, אלא הוא נתבע לשמש כור־היתוך לגלויות המתכנסות במולדת מכל קצווי תבל ובית־יוצר לאומה מלוכדת מושרשת במורשת עברה העשיר ובחשון־עתידה המשיחי. צה”ל נועד גם ליהפך למשתלה שתגדל בוני מולדת ומפריחי שממה, כי בטחוננו לא ייכּון בלי מזוג גלויות, העלאת האדם בישראל ויישוב השממה.

באותה פתיחה לחוק שירות הבטחון ציינתי:

"צרכי הבטחון שלנו וגם צרכי בנין אומתנו לא יבואו על סיפוקם, אם הצבא לא ייהפך לבית־יוצר של נוער חלוציי לוחם, בריא בגופו ובנפשו, יוזם, עז־רוח, כשר־פעולה, קל־תנועה וחרוץ־עבודה, שלא יירתע מכל קושי ומכל סכנה. אסור לשכוח שטרם היינו לעם נורמלי. הוותיקים בתוכנו, שנתערו במולדת, בתרבות, בחיי העצמאות העברית עוד לפני קום המדינה, עלולים להתעלם מן העובדה החמורה, שהם אינם אלא אחוז מצער בעם היהודי, ורוב־רובו של עמנו אינו עדיין מבחינה יהודית אל אבק־אדם, בלי שפה, בלי מסורת, בלי שרשים, בלי זיקה לחיים ממלכתיים, בלי הרגלי חברה עצמאית… עלינו לאחות קרעים שנתהווּ בגלות, לקרב לבבות שנתרחקו מרחקי זמן ומקום. עלינו להתיך בכור המצרף גלויות ועדות מרוחקות בתרבויותיהן ולייצב מחדש אומה אחידה…

“… השנה הראשונה בשירות תוקדש בעיקרה לחינוך חלוצי במסגרת צבאית… הכשרה חקלאית תאפשר הקמת ישובי־ספר, שבלעדיהם לא יכּון הבטחון במדינה… את הל החינוך בארץ יש לכוון לכך שיגדל לנו דור חלוצי, הרואה אתיעודו הגדול בהיסטוריה היהודית והאנושית – לבנות נשמות הארץ, להשתלט על איתני הטבע ביבשה, בים ובאוויר, וליצור במולדת משק וחברה ותרבות, שישמשו אבן שואבת לבני־ישראל בכל התפוצות ודוגמה ומופת לכל העולם” (דברי הכנסת, כרך ב' עמוד 1939).

במגמה זו אורגן וחונך צבא־הגנה לישראל בארבע השנים האחרונות, הדרכתם המנוסה ורבת־הכשרון של רב־אלוף יגאל ידין ורב־אלוף מרדכי מקלף וסגל עוזריהם המחוננים והנאמנים. לא נוכל להתפאר שכבר הגענו למטרה הנכספת, ושוּמה על צבא־הגנה לישראל לכל חיילותיו ביבשה, באוויר ובים לשכלל אימוניו בכל הדרגות, להרחיב ולהעמיק החינוך הכללי, העברי והחלוצי, להרוס לחלוטין המחיצות שבין העדות והגלויות השונות, להעלות האיש והאשה המשרתים בשורותיו כצבא חובה, כצבע קבע או כאנשי מילואים, ועוד רבה וקשה הדרך – לפיסגה הרומזת לנו מרחוק.

צבא־הגנה לישראל, אולי יותר מכל גוף אחר בארץ, כבר הספיק למזג בתוכו כל העדות והגלויות, וסגל קציני צה"ל מונה בתוכו לא רק ילידי ישראל ויוצאי ארצות אירופה ואמריקה – אלא גם קצינים מעולי אפגניסטן, בבל, הודו, טוניס, לבנון, מצרים, מרוקו, סוריה, תימן ותורכיה.

אולם גם צה“ל לא עשה עדיין דיו בשטח מיזוג הגליות – וכאשר עשה כן יוסיף. על צה”ל לשקף במציאותו כל הטוב והנכסף בדמות אומתנו המתחדשת.

ואם כי אני נפרד בצער רב מהצבא אשר כה אהבתי, אני נפרד בלב שקט ובטוח. כי היסודות שהונחו בארון הצבא וחינוכו בארבע השנים האחרונות הם איתנים, ועמנו יכול לבטוח בנוער היקר שלנו ובמפקדיו הצבאיים. שלום המדינה והדרכת כוחות הבטחון, הסדירים והמלואים, נמצאים בידים אמונות ונאמנות, ואני מאמין שתקוים התקווה שהבעתי בכנסת בהביאי לפניה בחודש אבגוסט 1949 חוק שירות הבטחון לאמור:

“מגמת החוק היא להכשיר את העם כולו להיות בשעת הכורח עם לוחם; לתת לנוער הישראלי ולעולה הכשרה חלוצית וצבאית; לקיים במגויס כוח־מחץ מספיק להדוף התקפות־פתע ולהחזיק מעמד עד שיגויסו כל הרזרבות; ולעצב במסגרת הצבא דמות אומה מלוכדת, אחידה, שוחרת־שלום, בוטחת בכוחה ותופסת מקומה הראוי לה בחברת־העמים”.

מובטחני: צבא־הגנה לישראל לא יכזיב.

באהבה,

ד. בן־גוריון

ראש הממשלה ושר הבטחון