ירושלים, ד' באייר תש"י — 21.4.1950

עד אז — עשה נעשה מלאכתנו יום־יום באמונה, בענווה, בהתמדה ובלי רתיעה. נעשה מלאכת הבטחון, העליה וההתישבות וכל החוקים הגדולים והקטנים הדרושים לכך.

בגילה וברעדה נחוג גם השנה חג עצמאותנו. באוּנוּ גדולות ונצורות, אך המשׂימה הגורלית ורבת־הקשיים עודה לפנינו. מדינת ישראל עומדת בסימן קיבוץ גלויות, ומבחנה המכריע והעליון הוא מבחן קליטת העולים.

בשנה הראשונה לעצמאותנו אימַצנו צבא־הגנה לישראל; הדפנו ונגפנו צבאות הפולשים; פתחנו לרווחה שערי המולדת לכל בני ישראל; הרחבנו גבולות המדינה והגענו לאילת במפרץ ים־סוף; נאחַזנו במבואות ירושלים ויישבנו הריה; סידרנו והפעלנו שירותי המדינה הצעירה; כבשנו לאומה העברית מעמד ממלכתי בינלאומי — ומדינת ישראל היתה חברה שוות זכויות וחובות באירגון האומות המאוחדות.

מאמצי שלושת דורות של חלוצים, מעפילים ומגינים במשך שבעים שנה הבשילו שני הכיבושים העליונים, שיבהיקו לדורות הבאים כשׂיאי־אור מבשׂרי־ישע: חידוש המדינה העברית ועלילות צבא־הגנה לישראל. אפס, אין אלה חידושים ראשוניים בתולדותינו. בדברי־ימינו הארוכים, עשירי העלילות והתלאות, כבר נתחדשה עצמאותנו לא פעם, וצבאות ישראל נלחמו ויכלו עוד לפני אלפי שנים. אולם בדורנו נפל דבר שלא היה מעולם, וגם ההיסטוריה המופלאה של עמנו המופלא באומות לא ידעה כמותו: נפל הפלא של קיבוץ גלויות

במשך אלפים בשנה נתקיימה בנו התוכחה המרה והזועמת:

"וֶהֱפִיצְךָ ה' בְּכָל הָעַמִּים מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד קְצֵה הָאָרֶץ

וּבַגּויִם הָהֵם לֹא תַרְגִּיעַ, וְלֹא יִהְיֶה מָנוֹחַ לְכַף־רַגְלֶךָ,

וְנָתַן ה' לְךָ שָׁם לֵב רַגָּז וְכִלְיוֹן־עֵינַיִם וְדַאֲבוֹן־נָפֶשׁ.

וְהָיוּ חַיֶּיךָ תְּלֻאִים לְךָ מִנֶּגֶד, וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם,

וְלֹא תַאֲמִין בְּחַיֶּיךָ — — — מִפַּחַד לְבָבְךָ אֲשֶׁר תִּפְחָד

וּמִמַּרְאֵה־עֵינֶיךָ אֲשֶׁר תִּרְאֶה"

(דברים כ"ח, סד־סו).

— והנה סוף־סוף באה גם ראשית בשורת תנחומיו והגאולה, —

"אַסֹף אֶאֱסֹף יַעֲקֹב כֻּלָּךְ

— קַבֵּץ אֲקַבֵּץ שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל

(מיכה ב', יב). — — —

ולעינינו ובימינו מתכנסות נפוּצות יהודה מכל כנפי הארץ, מכל העמים אשר נפוצו בהם, ממזרח וממערב, מצפון ומדרום, מכל חלקי תבל, והם מתנחלים על אדמתם אדמת ישראל הגאולה.

אין זו הפעם הראשונה שהיהודים חוזרים לארצם ומחדשים קוממיותם הלאומית. היה כדבר הזה לפני יותר מאלפיים וחמש מאות שנה, בימי זרובּבל, עזרא ונחמיה, כשגולי ציון חזרו מבּבל תחת מלכי פרס, ושבי־ציון הראשונים הניחו היסוד לבית השני, וחוללו תמורות תרבותיות וחברתיות בחיי האוּמה אשר עיצבו לעולמים דמותה של האוּמה היהודית. ובצדק נאמר: “ראוי היה עזרא שתינתן תורה על־ידו לישראל, אלמלא קדָמוֹ משה”, כי לא רק “חומת ירושלים המפוֹרצת” נבנתה אז מחדש, אלא, יותר אולי מאשר בכל זמן אחר, הוּקמה ובוּצרה בתקופה ההיא חומת היהדות ונוצקו הדפוסים הרוחניים של האוּמה העברית, אשר האריכו ימים מאז ועד היום הזה. נחמיה בן חכליה, ממייסדי הבית השני, מספר לנו בספר זכרונותיו שבפעם הראשונה עשו אז שָבֵי ציון חג־סוכות

"כִּי לֹא עָשׂוּ מִימֵי יֵשוּעַ בִּן־נוּן כֵּן בְּנֵי ישְׂרָאֵל עַד

הַיּוֹם הַהוּא, וַתְּהִי שִׂמְחָה גְדוֹלָה מְאֹד"

(נחמיה ח', יז).

ושיבת בבל היתה בלי ספק מהמאורעות המכריעים והקובעים בהיסטוריה היהודית.

אולם שונה וגדול וקשה הוא קיבוץ גלויות בימינו אלה משיבת ציון בימי עזרא ונחמיה. בימים ההם היתה קיימת כמעט רק גלוּת אחת — גלוּת בּבל, וזו היתה צעירה, רק כשבעים שנה עברו מיום שהגלתה מאדמת המולדת, והיתה קרובה לארץ, ועוד רבים מהגולים היו קשורים בקשרי משפחה עם השרידים בארץ. ומספר שבי הגולה לא היה רב — רק כחלק העשירי מאלה שעלו ארצה בשנתים אלה. בספר עזרא נשתמרה סטטיסטיקה מפורטת ומדויקת מכל עולי בּבל, ומכל רכושם, סוסיהם, פרדיהם, חֲמוֹריהם וגמליהם, וכֹה נאמר:

"כָּל הַקָּהָל כְּאֶחָד — אַרְבַּע רִבּוֹא, אַלְפַיִם שְׁלֹש מֵאוֹת שִׁשִׁים,

מִלְּבַד עַבְדֵיהֶם וְאַמְהוֹתֵיהֶם, אֵלֶּה שִׁבְעַת אֲלָפִים שְׁלֹשׁ

מֵאוֹת שְׁלשִׁים וְשִׁבְעָה, וְלָהֶם מְשֹׁרְרִים וּמְשֹׁרְרוֹת מָאתָיִם.

סוּסֵיהֶם שְׁבַע מֵאוֹת שְׁלֹשִים וְשִׁשָׁה, פִרְדֵיהֶם מָאתַיִם

אַרְבָּעִים וַחֲמִשָׁה. גְּמַלֵּיהֶם אַרְבַּע מֵאוֹת שְׁלֹשִׁים

וַחֲמִשָּׁה, חֲמוֹרִים שֵׁשֶׁת אֲלָפִים שְׁבַע מֵאוֹת וְעֶשְׂרִים"

(עזרא ב' סד).

לא כן התפוצה בדורותינו: עוד בסוף ימי הבית השני נפוצו בני־ישראל בכל ארצות העולם היווני־רומאי, ומאז הלך הפיזור ורב, ואין כמעט ארץ בעולם שאין בה קיבוץ יהודי. ושיבת־ציון בימינו היא קיבוץ־גלויות ככתבו וכלשונו, “מקצה הארץ ועד קצה הארץ”, מארצות קרובות ורחוקות, ומכל חלקי תבל: מאירופה, אסיה, אמריקה, אפריקה ואבסטרליה. ועכשיו מתקבצות הנפוצות לא לאחר זמן קצר, כיובל וחצי, לאחר גלותם, אלא לאחר אלפי שנה של הליכה בגולה, אחרי עשרות יובלות של ריחוק וניתוק מהמולדת ההיסטורית. ולא רק בודדים ויחידים, אחד מעיר ושנים ממשפחה — אלא קיבוצים וגושים ארציים, שבטי ישראל לארצותיהם, נעקרים בשלמותם מארצות־הולדתם החורגות וניטעים מחדש באדמת המולדת. מבולגריה ומתימן, מפולין וממרוקו, מיוון ומתורכיה, מארגנטינה ומדרום־אפריקה, מגרמניה ואוסטריה ומטוניס ואלג’יר, מפרס וממצרים ועוד ועוד. — מתחסלות גלויות שלמות, ועדיין אנו עומדים בהתחלת הפלא: קיבוץ הגלויות עודו בראשיתו.

כי לא היתה תפוּצה כזאת בימי הבית הראשון ולא בימי הבית השני. ולא היתה שבוּת כזאת בתולדות עמנו או בתולדות עם אחר, כי שוּם עם בעולם לא נפוֹץ כאשר נפוֹצוּ בני־ישראל, ונידחי עם אחר לא עלה אף פעם על לבם לעשות הדבר שנכספוּ וקיווּ וגמרו אומר לעשות נידחי ישראל: קיבוץ־גלויות במולדת־קדוּמים.

בלי חידוש קוֹממיוּתנו, בלי מדינת־ישראל, קיבוץ גלויות לא היה אפשרי. אולם ידוֹע נדע והבן נבין: בלי קיבוץ גלויות לא תיכּוֹן קוֹממיוּתנוּ, ומדינתנו לא תקוּם. זכינו השנה למיליון יהודים הראשון בארצנו. — זהו אולי המאורע הגדול ביותר בתולדותינו מזה אלפיים ומאתיים שנה, מאז מלחמת המכּבּים ונצחונם; אולם אין זו עדיין גאולת ישראל, אלא רק אתחלתא דגאולה; והתחלה זו של עצמאות וקוממיות וגאולה לא תיכון לאורך ימים — אם לא יבוא המשך רב־מידות ומהיר־קצב; והעם השוכן בציון והעם הנפוץ בגולה נדרשים למאמצים אדירים, מאמצי הון ואון, מאמצי חומר ורוח, לקליטת העולים ולהשרשתם הכלכלית והרוחנית במולדת העצמאית.

רוב העולים הבאים בימינו אלה ואשר יבואו בעתיד הקרוב — הם מחוסרי אמצעים ועשוקי חינוך ותרבות, ללא הון, ללא שפה, ללא מקצוע והשכלה, ללא ידיעת הארץ, — ורק מתוך תחושה משיחית. הם נוהרים באלפיהם וברבבותיהם לארץ הגאולה, — והמאמצים הנדרשים לקליטתם הם גדולים וקשים ממאמצי המלחמה באויב הפולש. והמאמצים נדרשים מכולנו — ממשלת ישראל ומהתנועה הציונית, ולפני כל נתבעים תושבי המדינה, לכל חוגיהם וסוּגיהם, בעלי־רכוש ואנשי־עבודה, בני־כפר ובני־עיר, מורים וסופרים, רופאים ואחיות, קבלנים ומנהלי־עסקים, פרדסנים וחרשתנים, פועלי־בנין וּותיקי החקלאות, פקידי המדינה וקציני צבא־הגנה לישראל. — ומאמצים נדרשים גם מהעולים: ללמוד עברית, להתאמן בעבודה, והתכּשר במקצוע, לפנות לחקלאות, להיחָלץ לבנין השממה ולהגנת המולדת.

ומאמצי־עליה אלה יתָבעו מאתנו לא שנה ולא שנתיים, אלא לאורך ימים, לשנים רבות, בהתמדה, בלא ליאות, במתיחות גוברת, כי זוהי משׂימת־הדור, ובה יוכרע גורל העם, גורל המדינה, גורל היעוּד המשיחי של עמנו.

המשׂימה העליונה של קיבוץ גלויות כרוכה ללא הפרד במשימה שניה — במשימת בנין הארץ והפרחת השממה. עליה והתישבות הן שני עמודי התווך של תקומת ישראל. הכפלנו השנה השטח המעוּבּד, אבל טרם הגענו לעבּד אפילו עשרה אחוזים משטחה של המדינה. וגדולה ורבה השממה בכל חלקי הארץ: ברמות הגליל, בבקעת הירדן, בעמק החוף, בגבעות השפלה — ועל הכל בערבות הנגב הרחבות והשוממות.

והשממה קוראת לנוער הנועז וצמא היצירה להיחָלץ למפעל־בראשית של יצירת מולדת ומשק ותרבות וכיבוש איתני הטבע ביבשה ובים ובאוויר, — ובראשית זוהי האדמה. האדמה היא מקור החיים והיצירה והתרבות והעצמאות האמיתית.

האגדה שלנו מספרת: “בשעה שהקדוש־ברוך־הוא גואל את ישראל, שלושה ימים קודם שיבוא המשיח, בא אליהו ועומד על הרי ישראל ובוכה ומספיד עליהם ואומר: הרי ארץ־ישראל — עד מתי אתם עומדים בחוֹרב, ציה ושממה? וקולו נשמע מסוף העולם ועד סופו”. יקשיב הנוער — הנוער הישראלי והנוער העולה — לקול זה, יחָלץ ויגוֹל חרפת השממה מארץ סגולתנו.

בחדשים האחרונים של שנת עצמאותנו הראשונה הגיע צבאנו בשלום לקצוֹת הנגב, לאֵילת ולעין־גדי. השנה פרצנו המסילה בערבה בעזרת פלוגות נח"ל וחיל־ההנדסה של צבא־הגנה לישראל, התקנוּ הדרך בין באר־שבע ובין אֵילת, חיל־הים שלנו הוריד סירותיו וספינותיו למפרץ ים־סוֹף, ומטוסי ישראל נוחתים עכשיו כמעט יום־יום בשדה התעוּפה באֵילת. מאמצינו להגיע למקורות מים בנגב הוכתר השנה בהצלחה ראשונה, ובצפון אֵילת נגלו מים מתוקים וטובים, ועוד מעט יוזרמו המים לבירת הנגב הדרומית; ודורנו נקרא להשלים מלאכתם של שלושת מלכי יהודה — שלמה, יהושפט ועוזיהו, שחתרו בלי הרף לאֵילת ולעציון־גבר, בדרומה של ארצנו, ולהקים מרכזים לדיג, לשיט, לתעופה, לחקלאות ולתעשיה.

השנה השניה לעצמאותנו — היתה שנת המערכה על עיר־העולמים שלנו, על ירושלים בירת ישראל.

עצרת האו“ם אשר קצרו ידיה לבצע החלטתה מיום כ”ט בנובמבר 1947, ולא ידעה למנוע התקפת הדמים של מדינות ערב על מדינת־ישראל ועל ירושלים עיר הקודש — החליטה השנה להקים ירושלים כעיר נפרדת תחת שלטון בינלאומי; שלושה גושים חשובים בעולם נתנו ידם לעצה זו: הגוש הקתולי, הגוש המוסלמי והגוש המזרחי. האומה העברית הגיבה ברוּרות ונמרצות: עצה נלוזה זו תופר ולא תקום! וממשלת ישראל והכנסת העבירו מיד מושבן לירושלים, אם־כי לא כל התנאים הטכניים הוכשרו עדיין לכך, וירושלים היתה גם בפועל ולמעשה לבירת ישראל.

מועצת־הנאמנות של או“ם התקינה, לפי החלטת העצרת, חוקה לירושלים הנפרדת, אם כי רבים מהמתקינים ידעו שאין ממש במעשיהם; אנו יכולים עכשיו לציין בסיפוק, שהמעצמה העולמית היחידה אשר תמכה בעצרת האו”ם בבינאום ירושלים — ברית־המועצות — חזרה בה עכשיו מדעתה זו, וימים אחדים לפני חג העצמאות הודיע הציר הסובייטי למזכירות או"ם שממשלתו מסתלקת מתכנית הבינאום, והוא מציע לסדר בעיית ירושלים מתוך הסכם תושביה.

עוד רבה וקשה הדרך אשר לפנינו — ועוד זמן רב ידָרשו מאתנו גם תבונה ואומץ־לב למערכה, וגם מאמצי חומר ורוח לבנין וליצירה. הצלחתנו תלויה מעכשיו בעיקר בנו. אם עשׂה נעשׂה — יכול נוכל.

כי מתקיימת ההבטחה שניתנה לנו:

"מִמִּזְרָח אָבִיא זַרְעֶךָ, וּמִמָּעֲרָב אֲקַבְּצֶךָּ, אֹמַר לַצָּפוֹן: תֵּנִי, וּלְתֵימָן

: אַל תִּכְלָאִי, הָבִיאִי בָנַי מֵרָחוֹק, וּבְנותי מִקְצֵה הָאָרֶץ"

(ישעיה מ"ג, ה־ו). ו

על כן יֵאָמֵר לירושלים:

“אַל תִּירָאִי, צִיּוֹן — אל יִרְפּוּ יָדָיִךְ!”

(צפניה ג', טז).