ח' באייר תש"י — 25.4.1950
בישיבת הוועד־הפועל הציוני בירושלים
איני מדבר כאן כראש הממשלה ולא בשם הממשלה. הממשלה לא החליטה ולא דנה על השאלות העומדות כאן על הפרק. אינני יודע אם הן מענינה. הטענה שהיתה לחבר רוטנברג: מדוע לא הגישה הממשלה לוועד־הפועל הציוני הצהרה על עמדתה, — אינני סבור שהיא צודקת. הממשלה הוקמה על יסוד תכנית פעולה בתוך המדינה. תכנית זו אושרה על־ידי הכנסת, ועל פיה פועלת הממשלה ותפעל עד לבחירות חדשות.
הוויכוח המתנהל כאן אינו ויכוח בין המדינה ובין התנועה הציונית, ולא בין הממשלה ובין ההנהלה הציונית. זהו ויכוח בין ציונים לציונים. אני מדבר כאן כציוני, כחבר הוועד־הפועל הציוני. ואבקש סליחה מכל אותם החברים שביקרו קשה את הממשלה וציינו התנהגותה המחוסרת כשרון ואחריות — שלא אתווכח אתם. לא אשיב על טענותיהם לא מתוך זלזול בדבריהם, כי לדעתי אין כאן המקום לוויכוח מסוג זה. לשם ביקורת הממשלה יש הזדמנויות יותר נאותות. יש כנסת ויש עתונות. כאן אנסה לברר רק שאלות אחדות שעוררו החברים מחו"ל, בעיקר החברים מאמריקה.
* * * * *
שמעתי ביום הפתיחה נאומיהם הנרגשים של גולדמן ושל רוטנברג. הלילה קראתי כל שאר הנאומים שנשמעו בישיבת הוועד־הפועל עד עכשיו. שמעתי בהוקרה הדברים על חשיבות ההסתדרות הציונית. היה נעים לשמוע חברים מדברים בהערצה ובחיבה כזו על המסורת הציונית ועל ההסתדרות. גם לבי הציוני נתרגש למשמע נאומים פתטיים אלה. כששמעתי הנאומים היה לי רצון ללחוץ ידי הנואמים. אבל כששקלתי בשכלי ובמצפוני הציוני דבריהם הנרגשים הגעתי לידי מסקנה שלא בכול אני יכול להסכים לדבריהם.
עלי לציין קודם כל שהם לא נגעו כלל בבעיות הציונות — אלא בבעיה של הציונים. יש קשר בין שני הדברים האלה, אבל אין הם היינו הך. וגם בבעיית הציונים הם עמדו אך ורק על בעייתו של סוג ציוני אחד, ולא של כל הסוגים. כי התנועה הציונית עומדת היום (ונדמה לי שכך היה תמיד) על שלושה סוגי ציונים, שונים זה מזה במהותם הציונית: סוג אחד — אלה שכבר עלו ארצה ויושבים בה ומזדהים בכל חייהם, יום יום, עם המפעל הציוני, והזדהות זו היא בלי ערבון מוגבל, לאורך כל החזית, לכל חייהם — ועלי להוסיף, גם במותם. ויש סוג שני: העולים או המועמדים לעליה. ויש סוג שלישי: אלה שאינם עולים ואינם מועמדים לעליה, בכל אופן לא בתקופה הנתונה. החברים גולדמן, רוטנברג, גלמן ורוֹז הלפרין עמדו בדבריהם בבעיות של הציונים מהסוג השלישי.
הם דיברו על “מבוכה”. ואם יש מבוכה בקרב הציונים — היא חלה רק על הסוג השלישי. אין מבוכה בקרב הציונים אשר הזדהו בכל חייהם עם המפעל הציוני. יש קשיים לציונים אלה, יש גם כשלונות, וגם צפויות להם סכנות, אבל אין “מבוכה” ביחס למפעל הציוני ולחזון הציוני. אין שואלים אם להמשיך או לא. אין “מבוכה” גם בין אלה העולים והעומדים לעלות. גם להם יש קשיים, או לא. אין “מבוכה” גם בין אלה העולים והעומדים לעלות. גם להם יש קשיים, צרות, תלאות, סבל, — אבל אין הם שרוּיים ב“מבוכה” שעליה דיבר הח' גולדמן ויתר חבריו מאמריקה. המבוכה פגעה רק בסוג השלישי בלבד, כלומר בציונים שאינם עולים ואינם עומדים לעלות. ואני רוצה להוסיף מיד, איני פוסל חלילה ציונותם. ואיני רואה אותם כגרועים או כפחותי מעלה במלכות הציונית. זוהי גדולתה המוסרית של התנועה הציונית שבה כולם שווים: זה שמסר כל חייו לענין הציוני וזה שאך אתמול נצטרף לתנועה. אחד המרבה ואחד הממעיט, ואין לדעת מה היא התרומה היקרה, הגדולה והחשובה. כל אחד לפי יכלתו ולפי דרכו. וכל ציונות תירצה.
אולם אנסה לגלות מהו מקור המבוכה. נשאלה כאן שאלה בנוסח של פסח: “מה נשתנה”. אכן, יש שינוי. ונשתנו שלושה דברים: השינוי הראשון הוא — שקמה מדינת־ישראל, ואחד הקשיים העיקריים שנתחבטה בהם הציונות סולק. הציונות קיבלה על עצמה לבנות מדינה. בדרך העולם שמדינה חדשה נבנית על־ידי מדינה ישנה. בניית מדינה היא מעין צבת בצבת עשויה. כך נבנתה מדינת אמריקה, קנדה, אבסטרליה, ניו־זילנד ועוד. עלינו הוטל לעשות צבת בלי צבת. מלאכה זו לא היתה קלה. סוף סוף חושלה הצבת הראשונה ויש לנו מדינה. המדינה היא מעכשיו המכשיר הראשי להגשמת הציונות. הרי שינוי ראשון. מעכשיו לא נצטרך לשחק במשחק שהציונים קראו לו “מדינה בדרך”. אין זה ביטוי ציוני מובהק. הרצל אמר, מתוך תפיסה ציונית נאמנה, שהציונות היא העם היהודי בדרך; זוהי לדעתי ההגדרה הנכונה ביותר של הציונות גם עכשיו. אין “מדינה בדרך” במובן שהשתמשו בו הציונים בקונגרסים. מדינה קיימת או לא קיימת, ואין מדינה “בדרך”. חכם מדינאי וצבאי גדול — נפוליון — השתמש בביטוי “מדינה בדרך” בצורה נכונה, שלא כעסקנים הציונים שלנו. הוא אמר שהצבא הוא — מדינה בדרך. בכל מקום שהצבא הולך — המדינה אתו. אולם אנו שלא היתה לנו מדינה והיו לנו כיסופים מדינתיים — רצינו לכל הפחות לשחק בגינוני מדינה, והקונגרס הציוני היה לרבים “מדינה בדרך”. אין עוד צורך במשחק. ואם על כך יצטערו ציונים — לא אשתתף בצערם. הוקמה מדינה ממש; זהו כיבוש ציוני שקשה להפליג בערכו, ובגללו אין כל יסוד וסיבה ל“מבוכה” — להיפך, זהו מקור חיזוק ועידוד.
איני כפוי טובה לגולדמן על הנאום המבריק שלו; אולם איני יכול לקבל הרבה מן הפרדוכסים שלו, אם כי היו מבריקים. לא כל הברקה של “איש־זהב”1 היא זהב. לא נכון שעכשיו קשה יותר להיות ציוני. ואיני מתפעל מ“הטרגדיה” שבה נתונים כאילו ציוני אמריקה. יש בזה אולי מ“מיטב השיר”, אבל אין זה נכון. אין דבר קל עכשיו מאשר להיות ציוני. אמנם הציונות נעשתה עכשיו יותר קשה — אבל גולדמן לא דיבר על ציונות.
השינוי השני שחל — הוא בעליה. נשתנתה העליה — מהותה, היקפה, קצבה, דחיפותה. במקום עליית יחידים יש עכשיו יציאת הגולה, קיבוץ גלויות. ואני מסתפק עכשיו בהגדרה של רוֹז הלפרין: קיבוץ גלויות, ולא קיבוץ הגלויות. הלוואי ונבצע קיבוץ־גלויות בימינו אלה. ונראה אחר־ כך אם להוסיף ה"א הידיעה או לא. ההבדל אינו כמותי בלבד. אין זה רק הבדל בין 16 אלף לשנה, כפי שהיה בתקופת המנדט, לבין 16 אלף לחודש, כאשר היה אחרי הקמת המדינה. יש הבדל מהותי. זוהי עליה קטסטרופלית, עליה זו בשביל גלויות רבות — ואני מדגיש: בשבילן! — היא שאלה של חיים ומוות. אין תנאי־החיים שווים לכל קיבוצי היהודים בגולה. ואל יביאו לי ציטטות מדברי הרצל. המציאות אינה הולכת תמיד בעקבות הציטטות. יש ארצות שבהן יש הכרח לעליה, ויש ארצות שבהן אין הכרח כזה. יש ארצות שבהן היהודים צפויים לשמד פיסי, יש ארצות שבהן צפויים היהודים לשמד רוחני — ויש ארצות שאין היהודים מרגישים ורואים סכנות אלו, או מפני שאינן או מפני שאינן נראות. אינו דומה המצב בתימן, בעיראק או ברומניה, למצב בשווייצריה, בארגנטינה או באמריקה הצפונית.
היה לנו ריב עם הממשלה המנדטורית על מידות יכולת הקליטה הכלכלית. עכשיו ברור שאין להתאים העליה לתנאים כלכליים קיימים, אלא להיפך, יש להתאים המשק לקליטת העליה. אי־אפשר לדחות עליית תימן או בבל עד שיבנו הבתים ותוּכן התעסוקה ויוכשרו כל האחיות לבתי־החולים שידָרשו, — כי בעליית תימן ובבל ורומניה יש פיקוח־נפש, שהוא קודם לכל. וכל יהודי שהצלתו היחידה היא בעליה — יש להעלותו בלי שהיות ובלי חקירות, ויש לעשות מאמץ עליון לקליטתו לאחר שעה.
* * * * *
ויש שינוי שלישי — אף הוא גדול ומכריע: כמעט כל אדמת המדינה היא בידינו — ואין מתישבים. אני מבין האדיקות במסורת. יש בה כוח מוסרי גדול, ואין לזלזל בה, אבל קשה לי לראות אנשים, שכל חייהם היו מוקדשים לגאולת האדמה ולהתישבות, שאינם מבחינים בשינוי העצום הזה שהתחולל בענין הקרקעות, ואינם מבינים שעכשיו אין השאלה כיצד להשיג אדמה למתישב אלא להיפך, כיצד להשיג מתישבים לאדמה.
* * * * *
אי־אפשר שהתנועה הציונית, שהציבור הציוני, שהמנהיגים הציוניים לא יראו שלושת השינויים האלה ולא יעריכו משמעותם המלאה ולא יסגלו הכלים והמכשירים האירגוניים והכספיים, וגם הרגלי המחשבה והעשיה — לשינויים מהפכניים אלה. אלה הם שינוּיים חיוביים, שיש בהם הישגים וכיבושים עצומים, אבל צרורות בהם גם סכנות חמורות וגדולות. התנועה הציונית לא העריכה אף פעם כראוי יכלתה ההיסטורית — והיא הופתעה כשבאו לה גדולות ונצורות, אולם היא גם לא הבחינה ועדיין אינה מבחינה כדבעי בסכנות הכרוכות בהתגשמות הציונות. ואני מודה — לא ידעתי כל רצינותה של הציונות עד שחייתי בארץ ועמדתי פנים אל פנים מול גילוייה החמורים של ציונות ההגשמה. רק פה בארץ למדתי שההגשמה הציונית היא ענין של חיים ומוות, ואין זה דבר קל להיות ציוני. מאז נשתנו הממדים, נשתנה הקצב — גדלו המעשים, גדלו האפשרויות, גדלו גם הסכנות.
* * * * *
כיצד נפגוש השינויים הללו? אתחיל בהנחה אשר, כמדומני, היא משותפת לכולנו, גם לבני הארץ וגם לציוני הגולה. עם הקמת המדינה לא נתגשמה עדיין הציונות, ואין המדינה, בכוחותיה בלבד, יכולה להגשים הציונות. נדמה שזה מוסכם על־ידי כולנו. אבל אין זאת אומרת ששום דבר לא נשתנה, והכל כדאשתקד, וכל מה שהיה לפני הקמת המדינה — ישאר גם להבא.
יש לנו עכשיו ארבע בעיות־יסוד: עליה, התישבות, בטחון, מדיניות־חוץ. אגע בקצרה באחדות מבעיות אלה, לראות אם אמנם הכל כשהיה. אני מבין צרכי ההסתדרות הציונית ומצבם של ציוני אמריקה ואנגליה, ואף על פי כך איני יכול ללכת בעקבות חבר ותיק ונאמן כנחום גולדמן ולדון על סידורי העליה וההתישבות לא לגופם, מתוך צרכי העליה וההתישבות, אלא מתוך הצרכים של ההסתדרות הציונית באמריקה ובדרום־אפריקה.
* * * * *
אתחיל בעליה. איני שותף לח' דובקין — אם הבינותי נכונה דבריו — ואיני דורש שיהודי אמריקה יעלו ארצה כאשר עולים יהודי תימן. אין לדעתי שחר לדרישה זו. אין יהודי תימן עולים מפני שהם ציונים יותר טובים מיהודי אמריקה. איני יודע אם הם בכלל “ציונים”“. אני חניך הציונות הרוסית, וציוני רוסיה, נדמה לי, לא היו מהציונים הגרועים בעולם, אבל גם הם לא עלו ולא היו מוכנים לעלות, ולא חשבו שחובתו של ציוני היא קודם כל לעלות ארצה. זאת עשו רק מעטים — ועל המעטים הביטו רבים כעל בטלנים. ציוני אמריקה אינם שונים מציוני רוסיה. ואם עלו מרוסיה — עלו בעיקר מפני השוט. ואין זה מפליא כלל. “גדולה הסרת הטבעת”. איני מתפלל ל”הסרת הטבעת", אבל היא גורם חשוב. ישנה עכשיו עליה קטסטרופלית מכמה ארצות — ולכן העליה קודמת לכל. המדינה היא עכשיו המפעל הראשי והעיקרי של הציונים, ומי שאינו שוקל קודם־כל טובת המדינה — אינו ציוני. אך לדעתי ישנו דבר אחד שהוא קודם למדינה — צרכי העליה: אם עליה קטסטרופלית זו גם תביא נזק למדינה — עלינו לקבל אותה. על המדינה לסבול ולקלוט בתנאים לא־כלכליים, לא־מסודרים ולא־רציונליים. כאן יש ענין של פיקוח־נפש, הצלת קיבוצים יהודים שלמים. (י. גרינבוים: ואם תישבר המדינה?) המדינה עוד לא נשברה, ולא תישבר כה מהרה. ודאי אפשר להביא כל דבר לידי אבסורד, ואיני מבטל שאלתו של הח' גרינבוים. יש גבול גם ליכולת הבלתי־רציונלית של המדינה. אינני מאמין בנסים. הקדוש־ברוך־הוא קבע העולם לפי חוקים מסוימים, ואין לעשות הנמנע. אבל יכלתה של המדינה היא גדולה הרבה יותר ממה שנדמה במבט שטחי, ויכולת זו עוד לא נוצלה במלואה, ואם העליה תגרום נזק לתושבי המדינה — העליה קודמת. לא סבלנו עוד דיינו למען העליה.
העליה קודמת לכול, לא רק מפני שעלינו לקחת בחשבון מצבם של יהודי תימן, רומניה ובבל. יש גם שיקול נוסף ומכריע — בטחון המדינה. היהודים שיכורי־נצחון וגאי־נצחון. הגאוה אולי מוצדקת במקצת, אבל השכרון מסוכן. עלינו לדעת — טרם ניצחנו. הסכנה שארבה לנו ב־14 למאי עודנה קיימת, ולא עוד שהיא גדלה והולכת. אויבינו נלחמו בנו ונכשלו — והם לומדים מהכשלון. השנה היינו למיליון. בעיני זהו הדבר הגדול ביותר שקרה בהיסטוריה שלנו אחרי החשמונאים. אבל אין אנו סוף־סוף אלא מיליון אחד — והם ארבעים מיליון. גם אם נהיה מיליון וחצי — הם בינתיים יתרבו עוד יותר. יש לנו יתרון באיכות, אבל דרושה כמות מינימלית למען הפעיל האיכות. ועליה גדולה ומהירה היא שאלת־חיים למדינת ישראל.
וחל שינוי בעליה. השינוי אינו רק כמותי. הוא איכותי. בשנת 1935 הגיעה העליה לשיאה בתקופת המנדט — למעלה משבעים אלף לשנה. אבל העליה ההיא היתה שונה: היא הכניסה הון לארץ. אמנם, לא כל עולה הביא אתו הון. היו עולים רבים מחוסרי־אמצעים, אבל היתה עליית בעלי־הון, והעליה בכללה הביאה אתה רוב ההון שהיה דרוש לקליטתה. העליה עכשיו היא ברובה הגדול והמכריע מחוסרת כל אמצעים. והיא גדולה פי כמה מהעליה שבתקופת המנדט. עליה מוגברת כזו ללא אמצעים אי־אפשר לקלוט בלי כוח המדינה ומחוץ למסגרת המדינה. בימי המנדט היתה ההנהלה הציונית אחראית לעולה מחוסר־אמצעים, והממשלה סמכה על אחריות זו, כי היא צמצמה את העליה וגם יכלה לסגור השערים לגמרי, אם הדברים הגיעו לידי משבר. אני מדבר על ממשלת המנדט ב“זמנים הטובים”, לפני הספר הלבן, כשלא היתה עוינת, ולפעמים גם היתה עוזרת ומסייעת לנו. אבל כשנדמה היה לממשלה שהעליה היא למעלה מיכולת הקליטה של ההנהלה הציונית ושל הישוב, הגבילה וצמצמה העליה.
ממשלת ישראל לא תגביל ולא תצמצם את העליה. ובלי גיוס מלוא כוחה הממלכתי של המדינה — עליה זו לא תסודר ולא תיקלט. אבל גם היכולת של המדינה לא תספיק. ומשום־כך הנחתי הנחה ראשונה שהמדינה לבדה אין בכוחה להגשים הציונות והיא זקוקה לעזרת העם היהודי.
העם היהודי כולו עדיין אינו מגויס לעזרה, ולא כל־כך קל לגייסו. ההסתדרות הציונית אינה אלא חלק של העם; במובן ידוע, במובן רעיוני לפחות, הוא החלק החלוצי בתוכו, וגם חלק זה עושה רק חלק קטן ממה שהוא יכול וצריך לעשות. אבל העם היהודי והציונים שבתוכו עושים רק במידה שהם רוצים לעשות, ואין כוח שיכוף אותם. ולכן יש הכרח במלוא כוחה של המדינה. זהו מכשיר שאינו בנוי אך ורק על התנדבות, אלא על מסגרת מחייבת. יש הכרח שהמדינה תעמיס על עצמה מלוא העול שיש להטיל על תושביה למען קליטת העולים, והמדינה יכולה לחייב גם אלה שרוצים בכך וגם אלה הממאנים שישרתו העליה ויסייעו לקליטתה. יש להטיל חובות גם על העולים. לא רק אזרחי המדינה נתבעים — גם העולים בעצמם הם נתבעים. הם נתבעים לעבוד, ללמוד הלשון, להכשיר עצמם למקצוע, לחקלאות, לשרת עצמם במלוא יכלתם. זוהי חרפה — לנו ולעולים — שיושבים אנשים צעירים ובריאים במחנות, ומביאים פועלים מן החוץ לשרת המחנות. יושבי המחנות חייבים לשרת את עצמם. ונבוֹש שיושבים אנשים צעירים ונשים צעירות במחנות חדשים ואינם לומדים הלשון, וניכּלם שלא נמצאים בתוכנו די מוֹרים שיעזרו לעולים בלימוד הלשון. המדינה צריכה לחייב העולים לעבודה, ללימודים ולאימונים, והמדינה צריכה לחייב תושביה לסייע לעולים לעבוד, ללמוד ולהתאמן. מדינה הקולטת עליה כזו אינה יכולה להרשות שאיזה משק שהוא בארץ יהא סגור לעולים. היא אינה יכולה להרשות שבאיזו נקודה שהיא יצומצם המשק ויוקטן הייצור.
ידעתי שישוב זה עשה גדולות לקליטת העליה, אבל אני אומר במלוא הכרתי, שישוב זה עוד לא עשה למען העליה כל מה שהוא יכול ומחויב לעשות. אל נקבול על ציוני אמריקה — נקבול קודם־כל על עצמנו. ממַדי העליה ואָפיה מחייבים מאמץ מכסימלי של הישוב, והמדינה נתבעת להטיל עול כבד על עצמה, כאשר רק תוכל לנשוא, מבלי להתחשב עם שום דבר, עם שום מסורת, ועם שום נוחות — צרכי עליה קודמים. אין בתקופה זו של חיינו שום דבר הקודם לעליה. כי בעליה יש בטחון, בעליה יש תקומה, בעליה יש קיבוץ גלויות, ואין בלעדיה. אבל המדינה בלבדה, בכוחותיה היא, לא תעשה זאת, ודרושה עזרת העם. אם כי המדינה מוציאה כבר עכשיו על העליה יותר מכל הקרנות הציוניות, יותר מההסתדרות הציונית כולה.
* * * * *
השותפות בין המדינה ובין התנועה הציונית אינה שותפות של כסף. יש שותפות כספית בינינו ובין מוסדות חסד וצדקה, או מוסדות מסחריים. השותפות שבינינו ובין ההסתדרות הציונית היא שותפות של חזון, ואין שותפות זו נמדדת במידת הכסף שכל צד מכניס לענין המשותף. אבל החזון הציוני בימינו אינו עוד מה שהיה לפני חמישים שנה, לפני שלושים שנה או אפילו לפני שלוש שנים — חזון לעתיד לבוא. הוא נהפך למציאות דינמית, להגשמה מהפכנית, ושותפות־חזון שאינה מתגלה בשותפות־מעשים וביצוע, מתרוקנת מתכנה. מסכנה זו צריכה להישמר ההסתדרות הציונית. התנועה הציונית תיבחן מעכשיו במעשה ובכושר הביצוע — בקנה־מידה ההולם את הצרכים של ימינו. אולם בשותפות זו, שותפות חזון ופעולה גם יחד, שמור המקום הראשון והמכריע למדינת־ישראל. בה מתגלם החזון, ורק במסגרתה הממלכתית תיתכן הפעולה.
* * * * *
ולבעיית ההתיישבות. גם זו איננה עוד מה שהיתה כל השנים. היו בינינו שני ציונים חשובים ויקרים — אחד מהם כבר הלך לעולמו, מ. מ. אוסישקין, השני יבּדל לחיים — א. ווּלקני — שאמרו: יהודים בשביל ארץ־ישראל יהיו לנו תמיד ובשפע, אבל האדמה אנו עלולים להפסיד, ולכן עיקר העיקרים היא גאולת הקרקע. מה עשה הקדוש־ברוך־הוא? הגענו לימים שבהם “נתהפכו היוצרות”: אדמה יש לנו למכביר ובשפע, והיא כולה שלנו, אבל אין יהודים ליישב אותה.
בשעה זו נדמה שהקושי הגדול של המדינה ושל התנועה הציונית הוא בקליטת עליה רבתי. אין מחסור בעולים — יש קושי בקליטתם. אמנם לפני ציוני שמנסה קצת לראות מעבר להיום ולמחר, ולהתבונן בשוּלי האופק של העתיד הקרוב, מתיצבת שאלה מרה וטראגית: בעוד שנים אחדות, לאחר שיעלה לארץ עוד כמיליון יהודים, היכן ניקח עולים?
וכשאנו עוברים משטח העליה לשטח ההתישבות — שאלה מרה זו כבר עומדת לפנינו: אין די מתישבים. אבל גם המעטים שרוצים להתישב — אין די אמצעים ליישוּבם. אין אנו יכולים להמשיך עוד במידות־ההתישבות ובשיטות־ההתישבות שלפני המדינה: התישבות של טיפין טיפין, לאחר כמה וכמה שנות הכשרה חקלאית. עלינו ליישב עכשיו המונים, בקצב מהיר, ללא הכשרה מוקדמת, שטחים רחבי־מידות, בכל האמצעים ובכל הדרכים ובכל הצורות, — וכל המשק החקלאי הקיים: הפרטי, המושבי והקיבוצי, יש להעמידו לרשות ההתישבות ההמונית החדשה, להדריכה, להכשירה, ולעזור לה להכות שורש ולהיות חי נושא עצמו בעבודה חקלאית ובייצור חקלאי. כל משק יהודי בארץ שאינו מסייע להכשרת עולים ולהתישבות־עולים חדשה — מתנַכּר ומתכּחש לערכים החלוציים והציוניים של המשק החקלאי, ותהא האמתלה להתנכּרוּת זו מה שתהיה. אין בשעה זו מצוָה חקלאית והתישבותית גדולה מזו המצווה עלינו להעלות מכּסימוּם של עולים על הקרקע בכל הדרכים ובכל הצורות ובעזרת כל הכלים הקיימים ושאינם קיימים עדיין.
* * * * *
ובהזדמנות זו אני חייב לערער על דברים שנשמעו מפי חברי היקר הרצפלד. הוא אחד מנושאי־הכלים של המסורת ההתישבותית, ואיני מכיר בארץ נושא־כלים יותר נאמן וקנאי ממנו. וכנאמן המסורת הוא מגן על קיומה הנפרד של הקרן־הקיימת — וזוהי זכותו, בין אם מסכימים לדעתו ובין אם אין מסכימים. אבל מצטער אני על דברי הסניגוריה שלו: מתוך רצונו לדבּר בזכות הקרן־הקיימת הוא מוציא לעז על אדמת המולדת — על יסוד של סטטיסטיקה כביכול. לפי דברי הרצפלד יש בתוך עשרים המיליון דונם בערך של אדמת המדינה 12,876,400 דונם שלא יצלחו לעיבוד. מנַיִן למומחי הקרן־הקיימת מספרים אלה? מי בדק ומצא שלמעלה מ־12 מיליון דונם לא יצלחו? ומתי וכיצד הגיעו ל“דיוּק” שקבע כי 12 מיליון, 876 אלף ועוד 400 דונם, לא פחות ולא יותר, לא יצלחו לעיבוד.
אני כופר במוּמחים אלה. אין אני מומחה, אבל אני יודע מה זה מומחה ומה זה לא־מומחה. אם מומחה יאמר לי שהוא ניסה שטחי קרקע והצליח בנסיונו — והקרקע טוב ונותן פירות, אסמוך עליו ואקבל דעתו. כי הנסיון הוכיח. אבל אם אותו מומחה יאמר לי — ניסיתי ולא הצלחתי, ולכן האדמה לא טובה — לא אקבל דעתו, כי הנסיון הוכיח רק שהוא נכשל, ואינו יודע איך להצליח, ואין מכאן ראָיה שאחר לא יצליח. ההיסטוריה של המדע, וגם ההיסטוריה של התישבותנו, מלאה דוגמאות של הצלחות שבאו אחרי כמה וכמה כשלונות, כשנדמה היה כאילו אי־אפשר להצליח עוד, ונמצאו עקשנים שלא נכנעו לכשלון — ומצאו דרך להצלחה, שנעלמה מעיני קודמיהם. ואל נמהר לפסול 12,876,400 דונם מאדמת המדינה, ואל יהא נימוק פסול זה יסוד להוכיח הצורך לקיים את הקרן־הקיימת כקרן מיוחדת ואבטונומית כבימים עברו. חכמי הקרן־הקיימת — היזהרו בדבריכם.
* * * * *
וגם דבר ההתישבות הוא קטסטרופלי, ודוחק אותנו כאשר לא דחק מעולם. יש סכנה בשממה — כשהשממה היא כולה ברשותנו אנו. אני מציע לכם לקרוא בעיוּן סוף פרק כ"ג בספר שמות, מפסוק 28 ואילך. באזהרה שתמצאו שם גלומה חכמה פוליטית רבה.
כולנו מרוצים וגאים על כך שצבא־הגנה לישראל כבש ושיחרר שטחי המדבר והנגב. לא נחזיק לאורך ימים בשטחים אלה בכוח החרב בלבד. גם עמים גדולים וחזקים מאתנו לא עצרו כוח להחזיק ארצות רק בכוח החרב. ואנחנו עם קטן, וחרבנו מצערה. והעלאת המוני עולים על הקרקעות האלה במהירות ובקצב מוגבר — היא צו היסטורי, צו הגורל. וכל מי שמעכב ומשהה ומונע באיזה אופן שהוא הפניית העולים לחקלאות ולעבודת האדמה באתמתלה של ערכים חלוציים — נושא לשווא שם החלוציות ועושה הערכים פלסתר.
עליה והתישבות כרוכות זו בזו. רק בהגיון מופשט ובסידורים בוכהלטריים אפשר להפריד ביניהן. במציאות הן תלויות זו בזו. העליה תיכשל אם חלקה הגדול לא יופנה להתישבות חקלאית. המדינה תיכשל אם חלק גדול של אדמתה ישאר שומם זמן רב.
והתישבות רחבת־מידות, הקמת עשרות ומאות ישובים חדשים ועיבוד מאות אלפי דונם נוספים לשנה — אין לעשות אלא במלוא הכוח של המדינה, במלוא העזרה של הישוב, במלוא התנופה של הנוער החלוצי, — וכל אלה יחד בלבדם לא יספיקו, בלי העזרה של העם כולו.
ונחוץ מוסד לפיתוח משותף למדינה ולהסתדרות הציונית, אשר יתכנן, יערוך, ינהל ויבצע מפעלי העליה וההתישבות בתוך המסגרת הריבונית של המדינה ומתוך שוּתפוּת נאמנה עם העם היהודי. ברגע זה הנציגות המאורגנת של העם היהודי, במידה שהעם היהודי הוא שותף לחזון ולמפעל הציוני, היא ההסתדרות הציונית. ועל המדינה ועל ההסתדרות הציונית לשבת יחד למען תיכנון דרכי העליה וקליטה וביצוע מפעלי התישבות ופיתוח הארץ. מוסד משותף זה יקבע איזו ארץ קודמת לעליה, מהו הקצב המוכרח בעלייתה של כל גלות וגלות, ואיך לתאם צרכי הבטחון, העליה וההתישבות. כי אצלנו יש “מוניסטים” שרואים רק צורך אחד, ומתעלמים מכל שאָר הצרכים. יש מוניסטים של בטחון, יש מוניסטים של עליה, יש מוניסטים של התישבות. יש לפחד ולהתרחק מ“מוניסטים” אלה. כל מוניזם מעין זה הוא עוורון חלקי. יש סוד רק למוניזם אחד — זה שחל על עולם ומלואו. אבל בתוך עולם ומלואו — יש ריבוי לאין־סוף, וכל מי שנתלה בדבר אחד בלבד — אינו רואה המציאות המורכבת, והוא מוכרח להיכשל ולהכשיל. במציאות, כל הדברים יונקים זה מזה ושלובים זה בזה.
המדינה והתנועה הציונית חייבות לראות ראיה כוללת וממַצה כל צרכיהן ולדעת מה מוקדם ומה מאוחר, מה דחוף ומה סובל דחיה, ומה עיקר ומה טפל. ואנו גורמים לעצמנו כמה וכמה כשלנות רק מפני שאיננו יודעים להבחין בין העיקר ובין הטפל, בין המוקדם ובין המאוחר, כי עם השתנות הנסיבות משתנה דרגת החשיבות והדחיפות של הדברים, ומה שהיה אתמול עיקר — אינו עכשיו אלא טפל, ומה שהיה סובל דחיה — נעשה עכשיו דחוף ובוער.
ויש צורך במוסד משותף שישקול כל הצרכים, האפשרויות והיכולת, ויחליט מה להחיש ומה להאיט, וישלב כל מה שטעון שילוב ויתאם צרכי העליה, ההתישבות והבטחון לפי חשיבותם ודחיפותם, ויפעל לפי תכנית כוללת וחשבון עליון. כי גם העליה, גם ההתישבות ובוודאי הבטחון טעונים תיכנון ומחשבה מראש. דרושה לנו עליה מתוכננת: יש לקבוע מה הם הגילים, המקצועות והסוגים שיש ליתן להם זכות קדימה והעדפה בעליה. הציונות אינה מוסד פילנטרופי, אלא תנועת שחרור. לא נהפוך הארץ למושב־זקנים ועולים שאינם מסוגלים לחזק בטחונה של הארץ וכוח ייצורה נביא רק מהארצות שקיום היהודים עומד בהן בסכנה. בארצות שניתנת בהן בחירה חפשית, נבחר צעירים ובעלי־מקצועות הדרושים למשק ולנשק. החשבון הממלכתי העליון צריך שיכריע, ואין לעשות פעולה זו מחוץ למסגרת ממלכתית, אבל מסגרת המדינה בלבדה לא תספיק, ויש צורך בשיתוף־פעולה נאמן ומלא, במחשבה, במעשה, בביצוע. ודרוש מוסד משותף של הממשלה וההנהלה הציונית לתיכנון ולביצוע משותף, לפי חלוקת עבודה מוסכמת. שיתוף זה אינו צריך ואינו יכול לפגוע לא בריבונותה של המדינה ובזיקת ממשלת ישראל לכנסת — ולא בסמכותה של ההסתדרות הציונית העולמית כהסתדרות כלל־יהודית, הכפופה למרות הקונגרס הציוני.
* * * * *
לא אעמוד כאן על בעיית הבטחון — אם כי היא, כבעיית העליה וההתישבות, אינה בעיית המדינה בלבד. לא תיתכן תנועה ציונית ראויה לשמה שלא תראה בעיית בטחונה של מדינת־ישראל כבעייתה המרכזית. כאן אסתפק רק בהערה כללית: אין בטחון בלי עליה והתישבות, בלי עליה רבתי, המונית, ובלי התישבות רחבת־ממַדים. אבל לא תקום עליה ולא תעמוד ההתישבות — אם לא נקיים הבטחון. הדברים שלובים זה בזה.
* * * * *
ועכשיו אני בא לבעיות התנועה הציונית. בראשית דברי הסתייגתי מההנחה כאילו יש כאן ויכוח בין המדינה ובין הציונות, בין הממשלה ובין ההנהלה. אני עכשיו ארחיק לכת: אני כופר שיש שני דברים שונים: מדינה לחוד וציונות לחוד. ציונות שאינה אחוזה ומושרשת ללא סייג וללא תנאי במדינת־ישראל — אינה ציונות. מדינה יהודית שאינה רואה עצמה כמכשיר להגשמת הציונות, שאינה מכירה שהיא רק אתחלתא דגאולה, והמשך הגאולה זקוק לרצונו ולשיתופו של העם היהודי כולו — מדינה זו לא יהיה לה קיום. מדינה וציונות, שני ביטויים הם לדבר אחד: חזון הגאולה. המדינה יותר משהיא עובדה — היא מגמה. המדינה שהעם היהודי ציפה לה במשך דורות — עוד אינה קיימת. הוקם רק מנוף ראשון. אך משהוקם המנוף — אין ציונות שאינה מחזיקה במלוא כוחה במנוף זה. יפים היו דברי גולדמן שאמר, כי לציונים דרוש אומץ־לב מוסרי לעמוד לימין מדינת־ישראל בכל הארצות ובכל התנאים, גם אם הממשלה בארצם היא נגדה. אני הייתי מוציא מכלל זה היהודים ברוסיה וברומניה. אני החי בישראל, לא אעיז להעמיד ליהודים בארצות אלה דרישה כזו — אם כי אני גאה על כך שהיו לי חברים שעשו זאת באותן הארצות. זוהי זכותם הגדולה. אבל לנו, היושבים כאן מתוך חירות ובטחון, אין אולי הרשות המוסרית להציג להם תביעה כזו. אל תתבע מחברך עד שתגיע למקומו. אבל מיהודי אמריקה, אנגליה וארצות בדומה להן — יש ויש לדרוש מה שדורש גולדמן: לעמוד לימין מדינת־ישראל בכל התנאים ובכל עת, בין שממשלתם היא ידידותית ובין שאינה ידידותית, כי בארצות אלו מותר ליהודי, כלכל אזרח אחר, להתנגד למדיניות ממשלתו.
אולם איני מסכים לדעתו של ד"ר גולדמן, — אם הבינותי אותו נכונה — כי לציונים באמריקה, אפריקה הדרומית ושאר ארצות ממין זה, כלומר לציונים שאינם עולים בעצמם ואינם מתכוננים לעלות ארצה — מן ההכרח שיהיה להם שטח־פעולה במדינה שיהיה שלהם, שיוכלו להזדהות אתו.
לפי עניות דעתי יש הכרח שהציונים יזדהו עם מפעל־המדינה כולו. מדינת־ישראל כולה היא נכס ציוני, היא חלק של התנועה הציונית. המדינה כולה היא מפעל ציוני ורכוש התנועה הציונית והעם היהודי. על המדינה כולה גאוות העם היהודי וגאוות התנועה הציונית. איני מתכוון בזאת להגיד שכל מה שיש במדינה הוא טוב, ושאין ציוני, בארץ או בחו“ל, רשאי לבקר הפגימות והמגרעות שבמדינה, האמיתיות והמדומות. איני מכיר איש רציני במדינה האוסר על יהודי חו”ל או על ציוני הגולה לבקר מעשי הממשלה או מעשים אחרים במדינה ולחווֹת דעה בכל ענין שנוגע למדינת־ישראל וממשלתה. וצדק בן־אהרון באמרו שהפטריוטיזם הציוני שנתגלה מאחרי הקמת המדינה בעתונות הימין — בעתוני “חרות” ו“הבוקר”, — הוא חשוד קצת, ויותר משיש כאן חרדה לסמכותה העליונה של ההסתדרות הציונית יש כאן רצון לנגח הממשלה. אבל חוששני שאותו הדבר יש לומר ביחס לעתון שמוציאה מפלגתו של בן־אהרון. גם החרדה הרבה של עתון “על המשמר” לסמכותם של ציוני אמריקה היא חשודה במקצת.
הוויכוח שמתנהל כביכול בין המדינה ובין ההסתדרות הציונית הוא בעצם ויכוח ישן בין הציונות החלוצית ובין הציונות הקונגרסיסטית, או בין הציונים בארץ ובין הציונים בגולה.
קפלנסקי הזכיר זאת בדבריו, אם כי רבים אולי לא הבינו הרמזים ההיסטוריים שבדבריו. אני נתקלתי בוויכוח זה עוד לפני יותר מארבעים שנה. זה היה באחת הוועידות העולמיות של פועלי־ציון לפני מלחמת העולם הראשונה. חברי י. בן־צבי ואנוכי ייצגנו בוועידה ההיא את פועלי־ציון מארץ־ישראל, ועמדנו בוויכוח חריף עם כל חברינו מהגולה, ביניהם בר בורוכוב המנוח, קפלנסקי, לוקר, צוקרמן ועוד. פועלי ציון יצרו אז קפא“י — קופת פועלי א”י. אנחנו שנינו, צירי ארץ־ישראל, טענו שזה צריך להיות מוסד של כל פועלי ארץ־ישראל ולהתנהל על־ידם, כי רק הם יודעים צרכי העבודה בארץ; חברינו מחוץ־לארץ ראו ברעיון זה אפיקורסות מסוכנה וכפירה בקשר העולמי של תנועתנו. הם טענו שאנו רוצים להפוך את קפא"י למוסד פילנטרופי, לאחר שאוספי הכסף לא תהיה להם דעה בהנהלת המוסד ובכיווּן פעולתו, והכל יעָשה לא רק למען פועלי ארץ־ישראל, אלא על־ידם, כפי שדרשנו אנחנו.
הוועידה ההיא קיבלה אז אפילו החלטת גינוי נגד “הנטיות הספרטיסטיות” של המפלגה הארצישראלית. בראש מתנגדינו אז עמד קפלנסקי — ואתו היו כל פועלי־ציון שבחוץ־לארץ. רק ציר אחד מחוץ־לארץ לא הרים ידו יחד עם קפלנסקי נגדנו — זה היה בר ברוכוב. הוא נמנע מתוך דרך־ארץ לחלוצי התנועה בארץ, אם כי דעתו לא היתה כדעתנו.
ההיסטוריה הוכיחה שאנחנו צדקנו. כשנוסדה הסתדרות העובדים הכללית — הסכימו פועלי־ציון למסור את קפא"י להסתדרות, בלי שתבעו לעצמם זכויות מיוחדות, וכשאורגנה מגבית ההסתדרות באמריקה, שבה משתתפים המוני פועלים ומנהיגי התנועה המקצועית באמריקה — לא עלה על דעתם כלל לשלוח הנה קומיסרים לפקח על הוצאת הכספים: כל כספי המגבית נשלחים להסתדרות, והוועד־הפועל של ההסתדרות הוא הקובע אופן הוצאתם. עסקני המגבית באמריקה סומכים על נאמנותם של פועלי ארץ־ישראל.
אפיטרופסות זו שדרשו לפני ארבעים שנה קפלנסקי וחבריו על פועלי ארץ־ישראל, אותה דורשים עכשיו חזן ובן־אהרן על מדינת־ישראל. לפי דבריהם אין היהודים בארץ־ישראל נאמנים על הציונות הצרופה, ודרושה השגחה עליהם מצד ציוני חוץ־לארץ. אני כופר בנחיצות זו. הציבור שמיזג חייו האישיים במפעל הציוני אינו זקוק למשגיחים מן החוץ. גם המדינה אינה זקוקה לשום השגחה מצד מי שהוא. אם המדינה תתכחש לציונות — ההשגחה לא תועיל; אולם אני חולק על עצם ההנחה שיתכן כוח ציוני נאמן יותר על הציונות מכוחה של הציונות החלוצית, המגשימה, שקשרה גורל־חייה עם גורל ההגשמה הציונית.
* * * * *
משום כך גם תמוהה בעיני התפיסה שבדברי מר גרוסמן. כציוני לא אשכח אף פעם חסד נאמנתו של גרוסמן להסתדרות, כשכל מפלגתו, על מנהיגיה, גמרו אומר לפוצץ ההסתדרות הציונית ולהקים הסתדרות ציונית “חדשה”. גרוסמן עם אחדים מחבריו נשארו נאמנים להסתדרות הציונית “הישנה” וזכה לראות שכל חבריו “המהפכניים” חזרו לחיק ההסתדרות הישנה, לאחר שההסתדרות “החדשה” פשטה הרגל כחדלת־מעשה־ומחשבה. אבל איני יכול לקבל הקונצפציה היוריסטית, המלאכותית שהוא בנה לעצמו, קונצפציה המתבססת כאילו על הנחות ציוניות נכונות: ארץ־ישראל היא לא רק בשביל היהודים היושבים בתוכה, אלא בשביל כל העם. כל יהודי הוא בחזקת אזרח העתיד של מדינת־ישראל. האזרחים הנוכחיים הם רק אחוז קטן, פחות מעשרה אחוזים של העם. ולא יתכן שחלק קטן זה יעשה במדינה כל מה שהוא רוצה מבלי להימלך בעם ומבלי להיזקק לעם כולו. זוהי כאילו קונסטרוקציה הגיונית. אבל איני מתפלא על מר גרוסמן שהוא נרתע מהמסקנות הנובעות מהנחותיו ההגיוניות. לפי דבריו יוצא שהכנסת צריכה להיות מורכבת מ־10% נציגים של תושבי המדינה ומ־90% נציגים של יהודי כל העולם. בממשלה היה צריך לשבת שר אחד מישראל ותשעה שרים מהגולה. ואלה ישמרו על המדינה ממשטר סובייטי, טוטליטרי או משטר אחר, שלדעת מר גרוסמן יזיק לקיבוץ גלויות. משום מה נרתע מר גרוסמן ממסקנה זו ומציע רק זאת שבממשלה הנבחרת כולה ע"י תושבי המדינה ישב “בייזיצער” מטעם הנהלת הסוכנות, וגם זה רק בדעה מייעצת. כיצד יגן זה על אינטרסי העם היהודי בפני אזרחי המדינה?
לאשרנו כל התפיסה של מר גרוסמן מופרכת ביסודה. אין מדינת־ישראל טעונה שומרים ומשגיחים; בה מתגלם הרצון החלוצי של עם ישראל לדורותיו לגאולה שלמה, לא פחות מאשר בהסתדרות הציונית. גם הציונים הם אולי מיעוט בעם היהודי, ואיני יודע מי ישמור לדעת גרוסמן על הציונים שלא יתכחשו לעם. ויש הבדל בין יהודי שקיבל פרוגרמת־באזל ושקל שקל ונעשה חבר בהסתדרות ציונית — וזה בלבד — ובין יהודי שעלה לארץ וקשר כל קיומו וחייו עם המפעל הציוני. מדינת־ישראל היא התגלמות הציונות החלוצית בביטוי עליון, בביטוי ריבוני. אין היא זקוקה למשגיח על כשרותה. היא זקוקה לשותפות — לשותפות עם כל העם היהודי ועם ההסתדרות הציונית, לשותפות חפשית המיוסדת על חזון משותף ורצון היסטורי מיוחד.
התשובה שנתן ראש־הממשלה לחוגי המזרחי והחרדים באמריקה לא אמרה שאסור ליהודי חוץ־לארץ להתערב בעניני ארץ־ישראל. להיפך, היא אמרה במפורש שאין בארץ־ישראל אף איש אחד השולל זכותו של כל יהודי באשר הוא לחווֹת דעה וגם לבקר הנעשה בארץ. — התשובה רק מחתה נגד איומים; ראש־הממשלה טען כי יהודי ארץ־ישראל ידונו על כל דבר לגופו, ולא יושפעו מאיומים. וניתנה עצה נאמנה לחוגים ההם: שאם הם רוצים להשפיע באמת — יעלו וישתקעו במדינת־ישראל ויצטרפו פה בארץ לחבריהם בדעה ויגבירו כוחם.
ואני רוצה להוסיף בשמי — איני סבור שיהודי אמריקה או יהודי ארץ אחרת יכולים לחייב במשהו את יהודי ארץ־ישראל. הזכות לחייב יכולה להיות רק הדדית. בן־אהרן יכול לחייב אותי, מפני שאני יכול לחייב אותו. אין אני יכול לחייב ציוני אמריקה. אין אני יכול לחייב חברי המזרחי באמריקה שהם יתישבו בארץ־ישראל, אם כי זוהי מצוות־עשה מפורשת. ואין הם יכולים לחייב אותי לאכול רק כשר אם אינני רוצה בכך. הם רשאים לבקר, רשאים להציע, רשאים לדרוש. לחייב — לא, כשם שאין אני רשאי לחייב אותם. ציוני אמריקה יחייבו אותנו רק באותה המידה שאנחנו נוכל לחייב אותם, — ואנחנו יכולים לחייב אותם רק באופן מוסרי. הזיקה להסתדרות הציונית העולמית היא זיקה מוסרית. אל נזלזל בזיקה זו, בכוחה נעשו בהיסטוריה היהודית (ולא רק היהודית) דברים כבירים — והזיקה לתנועה הציונית היא רבת־תוכן ויש בכוחה לעשות גדולות. משום כך נאדיר התנועה הציונית. אבל במדינת־ישראל יש זיקה יותר עמוקה, נוסף על הזיקה המוסרית: יש זיקה מחייבת לחיים ולמוות. אנחנו קשורים פה זה לזה בעבותות לא־ינותקו. הציונות שעליה מושתתת מדינת־ישראל היא ציונות של חובה, וחובה ללא־הגבלה, ללא־תנאי, ללא־סייג. המדינה יכולה לכוף אזרחיה — והיא כופה — למעשים חלוציים, גם אם האזרח אינו חלוץ. והתנועה הציונית כולה צריכה להזדהות עם המדינה, עם מפעלה, עם מאמציה, עם קשייה וסכנותיה, עם כיבושיה והישגיה, ולאו דווקא עם פרט זה או מפעל זה, בלא־הבדל על חשבון מי נעשה המפעל — על חשבון כספי המדינה או כספי חוץ. לכל יהודי יש חלק במדינת־ישראל, אפילו אם לא נתן אף פרוטה אחת, כמו שיש לו חלק בעם־ישראל ובעתיד העם. לא הכסף מַקנה להסתדרות הציונית זכויות במדינה — אלא החזון הציוני והזיקה ההיסטורית לעם ישראל, למולדת ישראל, לגאולת ישראל. השותפות בין המדינה ובין התנועה היא שותפות של חזון.
* * * * *
צדק גולדמן באמרו שתכנית באזל לא היתה הביטוי של הציונות. זו היתה רק נוסחה פוליטית. אין בנוסחה זו הגדרת מהוּתה של הציונות. מסופקני אם ניתנה פעם הגדרה ממַצה לציונות ואם תינתן פעם. זוהי תנועה יחידה במינה, כשם שהעם היהודי הוא יחיד במינו. אין עוד עם כזה בעולם, אין עוד עם כזה בהיסטוריה. ולא היתה בהיסטוריה האנושית תנועה כתנועה הציונית. כל הנוסחאות המדיניות בהכרח הן שאובות מהחיים של עמים אחרים, ומשום כך אינן הולמות אותנו, אינן ממַצות אמיתנו הפנימית. ומסופקני אם יש לנו צורך בנוסחאות. כי הציונות היא תנועה משיחית. זוהי אולי המלה היחידה ההולמת אותה, המייחדת אותה. זוהי תנועה שעורגת לגאולת העם ולגאולת העולם. ואני מאמין שהעם היהודי במולדתו יקרב גאולת העולם, ולא אמריקה ורוסיה. אין אנו צריכים ללמוד דימוקרטיה מאמריקה וסוציאליזם מרוסיה. עם ישראל יראה הדרך הנאמנה לתיקון העולם. לכך הוא נולד. זוהי המגמה של תולדותיו. זהו הטעם של מלחמתו. והוא יעשה — לא בכוח. כל מי שינסה לתקן העולם בכוח — יחטיא המטרה. בכוח לא יתוקן העולם. השימוש בכוח לאיזו מטרה שהיא — נהפך למטרה לעצמו. החזקת השלטון והגברת הכוח נהפכות, ביודעים ובלא יודעים, למטרה והן מסלפות כל חזון. דרכו של העם היהודי בתיקון העולם יהיה דרך המופת: במופת חייו יראה הדרך לגאולת האנושות.
* * * * *
לא אנסה לנסח מהות הציונות — אולם אנסה להגדיר הרקע שלה: “אהבת ישראל”. לא ידידות ישראל, לא חיבת ישראל, אלא אהבת ישראל. ואהבת ישראל פירושה אהבת מדינת־ישראל, אהבת עם ישראל. אהבת המדינה, כמו שאֵם אוהבת ילדה, גם אם הוא שובב, גם אם אינו שומע לפעמים בקולה, גם אם הוא עושה לפעמים דבר לא נכון. ואהבה לעם ישראל — בלי תנאים, בלי סייגים. למען היות ציוני נדרשת הזדהות גמורה עם מדינת־ישראל ועם עם ישראל. ואהבת ישראל אומרת עוד דבר אחד: אהבת חזון ישראל. לא אנסה להגדיר חזון זה מה טיבו. לכל לב — חזונו. יש חזון לישראל — הוא היה מאז ומעולם, חזון לא של עבר, של ימי־קדומים, של תור זהב שחלף, כאשר אצל עמים אחרים, אלא חזון העתיד, חזון אחרית־הימים. בלי כל אלה אין ציונות.
אהבת־ישראל דרושה גם לנו, בני־הארץ. גם אנו לא נהיה ציונים בלי אהבת־ישראל, ישראל כמו שהוא, אהבת כל עם ישראל. ואין לנו כל רשות להתרברב בפני חברינו בגולה. אין אנו העם, אנו רק חלק ממנו, ועם ישראל אינו דומה לעמים אחרים. הוא מפוזר בין אומות, חי באקלימים שונים, בתוך תרבויות שונות, וכפוף לתנאי המקום והזמן, ואסור לגשת באמת־מידה אחת לכל קיבוץ יהודי. כל חקלאי יודע שאינו יכול לנטוע הכל בכל אדמה שהיא. בקרקע חול יטע דבר אחד, באדמת טרשים — דבר שני, באדמה כבדה — דבר שלישי. יש גם ליהדות אקלימים ותנאים שונים.
איני מקבל תלונותיה של הגב' רוז הלפרין — על שליחי התנועה הציונית לאמריקה. היא טוענת למה דרשנו כל השנים מיהודי אמריקה רק כסף ופעולה מדינית — ולא חלוציות. לא רק בימי מלחמת־העולם הראשונה, אלא גם לאחריה, בתקופה שבינה ובין מלחמת־העולם השניה וגם במלחמת־העולם השניה דרשנו גם תנועה חלוצית — והנוער נשמע לנו ברב או במעט. אבל יש בהיסטוריה מוקדם ומאוחר. ואיני מצטער ואיני מתחרט על כך שערב המלחמה השניה ובימי המלחמה הייתי בא לאמריקה לדרוש פעולה פוליטית. אמנם דרשתי גם דברים אחרים אף בימים ההם, — דרשתי עזרה להגנה, אבל לא מהציבור הגדול ולא מהמנהיגים הציונים. עזרה זו חייבה עבודה צנועה ללא פירסום, ואין מנהיגים באמריקה רגילים או מסוגלים לעשות פעולה בלא “פובליסיטי”. אבל נמצאו ציונים ויהודים טובים שנענו ועשו. וליהדות אמריקה יש חלק לא־קטן ביכולת התגוננותנו. אבל במרכז עמדה אז הפעולה הפוליטית — ותבוא ברכה על יהודי אמריקה וציוניה שנענו לתביעות הפעולה המדינית. אין הם צריכים להתבייש גם בפעולתם הכספית.
אינני חושב למוצדקת את התרעומת מדוע אין עולים מאמריקה כמו שעולים מתימן. טענה זו אין בה ממש, והיא לא תועיל לציונות. יש בהיסטוריה מוקדם ומאוחר. ואין כל צורך בוויכוח אם נחוץ לנו קיבוץ־גלויות או קיבוץ־הגלויות. אנו עומדים בתקופה של קיבוץ־גלויות. היבוא גם קיבוץ־הגלויות? איני מתבייש להגיד שאינני יודע. אני רואה עכשיו מיליון יהודים בערך שמוכרחים לעלות. מה יקרה לאחר שכל אלה יבואו? איני יודע. איני יודע מה יקרה ליהודי רוסיה בשנים הקרובות, איני יודע מה יקרה ליהודי אמריקה. ציטטות מדברי הרצל אינן מחייבות את ההיסטוריה. קרו דברים בימינו שלא הרצל ולא פינסקר ראו אותם מראש. הם לא ראו מראש מה שנתרחש בימי מלחמת־העולם, הם לא ראו מראש מה שמתרחש עכשיו. והמתרחש עכשיו הוא טראגי ונוקב עד התהום, ולא היה כדוגמתו גם בהיסטוריה היהודית: יש מדינה יהודית, יש מאות אלפים, אולי מיליונים יהודים שרוצים להצטרף למדינה — ואינם יכולים, כי הם כלואים בגולה, כלואים ממש. מי יכול היה לראות מראש הוויה מחרידה ומזעזעת כזו? יש התפתחויות והתרוצצויות בהיסטוריה שאיש אינו יכול לראותן מראש, מלבד אותם החכמים שיודעים הכל מראש — לאחר המעשה.
* * * * *
אנו עומדים עכשיו לפני קיבוץ גלויות ובתוכו. שוב אין קיבוץ גלויות מליצה ציונית, אלא עובדה טראגית והאִרוֹאית כאחת. זוהי אחת הטראגדיות של התנועה הציונית שהרבה שנים דגלה בסיסמאות שנהפכו בפי הדוגלים למליצות שאין מאמינים בהן — והנה באה המציאות והרחיקה לכת מהמליצה, ובימינו קורים דברים שאיש לא יכול היה להעלות על דעתו. לעינינו מתקיימת “יציאת מצרים” חדשה, אבל לא האידיאולוגיה הציונית היא הגורמת היחידה בקיבוץ גלויות מופלא זה, — ועולים לאלפים ולרבבות לאו דווקא ציונים הם. אלפים ורבבות היו רוצים לעלות — ואינם יכולים, כי נעולים השערים בארץ היציאה. ואם יש אלפים ורבבות ציונים שאילו רצו היו יכולים לעלות ואינם עולים — אל נפסול ציונותם. גם ציוני רוסיה לא עלו כשיכלו עדיין לעלות, ואיש לא פסל ציונותם.
יהודי אמריקה אינם מוכנים לעלות בהמוניהם — כי נעדרים המניעים הגורמים לעליה בהמון. אין זאת אומרת שאין משום כך ברכה וצורך בציונות האמריקנית. והוא־הדין בארצות אחרות מסוגה של אמריקה. אבל יש מספר דברים שיש לתבוע מכל תנועה ציונית — בכל ארץ וארץ, דברים המתנים את הציונות בימינו אלה.
הדבר הראשון: תנועה חלוצית. גם כשאין תנאים ומניעים לעליה המונית לא תיתכן תנועה ציונית בלי תנועה חלוצית ובלי עליית־חלוצים. ואם גם יאמרו לנו ציוני אמריקה שאין מקום או אין צורך בתנועה חלוצית באמריקה — לא נשמע להם. כל האומר שאין מקום לתנועה חלוצית בארצו, מוציא, בלי צדק, תעודת עניות ליהדות אותה הארץ. הציונות בנויה על שותפות יהודית. יש לכל יהודי אמריקני חלק בישראל, אבל יש גם לנו חלק ביהדות אמריקה. אם אתם לא תרצו או לא תוכלו להקים תנועה חלוצית באמריקה — אנחנו נעשה זאת. שלילת האפשרות לתנועה חלוצית באיזו ארץ שהיא היא שלילת הציונות. אין ציבור יהודי בעולם שאינו מסוגל לגדל בתוכו חלוצים. וכשם שהחלוצים מאמריקה נחוצים למדינת־ישראל — כך הם נחוצים ליהודי אמריקה ולציוניה. היו חלוצים באמריקה גם כשלא היתה מדינת־ישראל — ואני בטוח שלאחר הקמת המדינה מספרם יעלה.
ויש דבר שני — שרק אמריקה וארצות דומות לה יכולות לתת למדינת־ישראל: אנשי־מקצוע בעלי רמה טכנית, מדעית, הנהלתית וצבאית גבוהה. דרושים לנו חלוצים מאמריקה שיבואו הנה להשתתף בבנין הנגב ויישוב השממה יחד עם חלוצי שאר הארצות וילידי ישראל. איני יודע כמה חלוצים כאלה תתן לנו אמריקה עכשיו. אפשר, מאות ואלפים. אולם דרושים עכשיו לארץ בעלי־מקצוע מיוחדים, ובמספר רב, שרק אמריקה, במקצת גם אנגליה, דרום –אפריקה וארצות אירופה המערבית יוכלו לתת לנו. אין אנו יכולים לבנות מדינה ירודה. לא נעמוד בפני אויבינו ולא נבצע החזון הציוני — אלא אם נבנה תרבות גבוהה. לקיום בטחוננו ולקיום כלכלתנו ותרבותנו דרוש לנו הציוד המשוכלל ביותר, אנשי־המדע המעולים ביותר, הטכנאים המומחים ביותר, מנהלי־עבודה־ומשק מובחרים. מתימן, ממרוקו, מבבל ומשאר ארצות המזרח יבואו אלינו חלוצים אבל לא בעלי־מקצוע אלה, כי לא היו להם תנאים לכך. ואני רוצה להגיד לחברינו באמריקה, באנגליה ובדרום־אפריקה — שאנשי מקצוע בעלי רמה גבוהה היא שאלת־חיים בשבילנו. עליכם לשקוד על כך שטובי הצעירים הציונים, המחוננים שביניכם, ילכו לאוניברסיטאות, לטכניונים, לבתי־ספר צבאיים, ימיים ואוויריים וישתלמו בשורה של מקצועות מדעיים, טכניים, צבאיים — למען ישרתו אחר־כך, לפחות מספר שנים, במדינת־ישראל.
בעלי־המקצוע המעטים שהגיעו אלינו מארצות אלה — יש להם חלק רב בכיבושי האוויר והים וביחידות הטכניות של צבא־הגנה לישראל.
ודבר שלישי: יש לדרוש מכל הסטודנטים היהודים בחוץ־לארץ שיבואו להשתלם לפחות שנה אחת בבתי־בספר הגבוהים בארץ: באוניברסיטה בירושלים או בטכניון בחיפה. יש לישראל גם מה לתת לנוער היהודי בגולה. ואלפי הסטודנטים שיבואו לשנה לארץ — יהיו לברכה ליהדות אמריקה, אנגליה וכל ארץ אחרת.
ודבר רביעי — יש לחדש המצוָה של עליה לרגל. כל יהודי צריך לבקר בארץ. יראו המוני היהודים באמריקה את הארץ — לפחות פעם אחת בחייהם. אינני חושש למה שחושש גולדמן — שיראו הליקויים של הבירוקרטיה והפגימות של המשטר שלנו. יראו גם זאת. אין לפחד ולהתבייש. אין אנו מושלמים, ויש לתקן פגימות — ובמשך הזמן נתקן אותן. אבל יבקר כל ציוני לפחות פעם בארץ — ולא רק ציוני, אלא כל יהודי. זה יהיה נכס מוסרי וחמרי — למבקרים ולנו.
ודבר חמישי — שותפות ממשית במפעלי הבניה. ישקיע כל ציוני ויהודי בעל־יכולת חלק מהונו במפעל משקי בארץ. מי שיכול להקים מפעל חדש יעשה זאת, מי שאין ידו מגעת לכך — ישתתף במפעל קיים, בהרבה או במעט.
ואחרון אחרון — חינוך עברי לילדיכם בגולה. הציונים עושים ציונותם פלסתר אם אינם נותנים לילדיהם חינוך עברי. לא אפסול אֵם יהודית שאינה שולחת בניה לארץ. אולי נמצא דרכים שהבן יבוא הנה גם בלי הסכמת האֵם, כשם שבאנו אנחנו למרות רצון הורינו. אבל אין לסלוח לאב ציוני או לחברת “הדסה” אם אינם מלמדים בניהם עברית.
היהדות בעולם האנגלו־סכסי (שהיא עכשיו רובו של העם היהודי) נתברכה בחיים נוחים: בפיה לשון שיש לה מהלכים בכל העולם ואין לה צורך בריבוי־לשונות. ואין זה מאמץ מיוחד להנחיל לבניהם לשון שניה — הלשון העברית.
שני גורמים פעלו בעליה עד עכשיו, ושניהם נתגלו בכל גלי העליה מבני ביל"ו ועד היום הזה: גורם החזון וגורם המצוקה. איני מכיר אף עליה אחת לארץ, ובתוכה העליה החלוצית, שגורם המצוקה לא נתן בה אותותיו.
אולם אני מאמין שיש עכשיו גורם חדש שיפעל בעליה: כוח המשיכה של מדינת־ישראל. מעכשיו יעלו יהודים לא רק מתוך מצוקה ולחץ חיצוני — אלא בכוח המשיכה והקסם של מדינת־ישראל.
וזוהי סיבה נוספת למה עלינו ליצור מדינה למופת מכל הבחינות: בתרבותה הגבוהה, ברמת חייה, ביכלתה המדעית, בחינוכה המשוכלל, במשטרה האנושי המגלם מיטב תקווֹת האנושות ושאיפות העם העברי, — משטר הבנוי על הצו היהודי העליון “ואהבת לרעך כמוך!”, משטר שאין בו תחרות ודיכוי וניצול, אלא אחוה, חירות ועזרה הדדית. על בנין מדינה כזו נצטווינו מטעם ההשגחה ההיסטורית. מדינה כזאת תמשוך ותכניס יהודים מכל קצווי תבל.
במידה שנצליח להעלות כשרה, יפעתה, תרבותה, אורה המוסרי והמדעי של מדינתנו — בה במידה תיהפך לאבן שואבת לכל האומה, ויהודים יעלו ארצה לא רק ע"י “הסרת הטבעת” ולא רק בכוח המצוקה — אלא בכוחה של אהבת ישראל.
-
גולדמן — איש־זהב בגרמנית. — המע'. ↩