לוגו
חוקה או חוקים
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

ג' באדר תש"י – 20.2.1950

בישיבה המאה ושבע־עשרה של הכּנסת הראשונה


לצערי, לא יכולתי, מסיבות בלתי־תלויות בי, להיות נוכח בשעת הוויכוח החשוב על החוקה. אולם קראתי כל הנאומים בעיוּן, ואני משתתף בבירור זה לא בלי דחילו ורחימו. זהו ויכוח נוקב על כבשוֹנה של המדינה. בחלקו הוא דורש ידיעה מקצועית, שאינה לרבים מאתנו ובתוכם גם לי. השתתפו בדיון זה בעלי־מקצוע, עורכי־דין מלומדים, ולא קל להדיוט כמוני לקחת בו חלק. אולם הנידון הוא ענין ממלכתי ובסופו של דבר חייב כל אזרח להכריע בו, וכאחד האזרחים במדינה אני רואה חובה לעצמי להביע דעתי, בידעי מראש שעלי להתווכח עם חברים שאני יכול ללמוד מהם לא מעט בשטח זה.


הוויכוח העומד לפנינו הוא חוקה או חוקים, חוקת־יסוד כוללת ועליונה, או חוקי־יסוד הקובעים כשאר החוקים משטר המדינה והליכותיה ומגדירים זכויותיהם וחובותיהם של האזרחים.

הובעה דעה בוויכוח זה, על־ידי סגן יושב־ראש הכּנסת מר ניר ועל־ידי חברי הכּנסת בגין ויערי, ששאלה זו הוכרעה כבר ואין כלל בעיה או שאלה. לדעת מר ניר הוכרע הדבר עוד בעצרת או“ם, אם כי הוא מוסיף שאין החלטת עצרת או”ם מחייבת אותנו. לדעת חברי־הכּנסת בגין ויערי הוכרע הדבר בהכרזת העצמאות. חבר־הכּנסת ד"ר ורהפטיג כבר סתר טענות אלו בתשובה ניצחת. כאחד האנשים שהיה במידה ידועה אחראי לתעודות הנזכרות, אני רוצה להעמיד הדברים על דיוקם.

עצרת האו“ם קבעה שורה של שלבים בהקמת המדינה, או יותר נכון בהקמת שתי המדינות, היהודית והערבית: א) הקמת מועצת־ממשלה זמנית, ב) בחירות דמוקרטיות לאסיפה מכוננת, ג) קביעת חוקה דמוקרטית ובחירת ממשלה זמנית, ד) הכרה בעצמאות המדינה, ה) בחירת ממשלה קבועה, ו) קבלת המדינה לאו”ם. לפי החלטת עצרת האו“ם אנו נמצאים כבר בשלב הרביעי לאחר החוקה. ואין להסב הגלגל אחורנית. נבחרה כבר לא ממשלה זמנית אלא ממשלה קבועה, בהתאם לחוקה שנערכה במועצת־המדינה הזמנית ואחר־כך בכּנסת שנקראה בתחילה אספיה מכוננת. כבר הוכּרה עצמאותנו, כבר נתקבלנו לאו”ם, ואנו פועלים כבר כאחת החברות באו"ם. וכל הטענה היורידית של העורך־דין המלומד מר ניר אין לה לדעתי כל יסוד.


נשמעה טענה שניה שהשם “אסיפה מכוננת” מחייב חוקה, וכי העם בחר ציריו לאסיפה מכוננת. השם “אסיפה מכוננת” לא נקבע על־ידי העם, אלא על־ידי מועצת המדינה הזמנית.

לפני הבחירות לאסיפה המכוננת הודיעה הממשלה במועצת־המדינה הזמנית שאין בסמכוּת המועצה לכבּוֹל העם הבוחר או האסיפה המכוננת, ואם האסיפה המכוננת תרצה בכך, תוכל גם לשנות השם של האסיפה המכוננת, ובעצמה תקבע סדרי עבודתה ותפקידיה. וכך היה. כשנתאספה האסיפה המכוננת הוצע באחת הישיבות הראשונות, ב־16 לפברואר, על־ידי יושב־ראש ועדת החוקה מר אידלסון – ששינה אחר־כך את שמו לבר־יהודה – לשנות שם האסיפה המכוננת ולקרוא לה כּנסת ראשונה. הצעת מר אידלסון נתקבלה.

ואשר להכרזת העצמאות, נקבע בהכרזה זו שמועצת־העם תפעל כמועצת־מדינה זמנית, ומינהלת העם – כממשלה זמנית, עד שיוקמו שלטונות נבחרים וסדירים של המדינה בהתאם לחוקה שתיקבע על־ידי האסיפה המכוננת הנבחרת, לא יאוחר מאחד באוקטובר 1948. והנה נתקיימו בחירות לאסיפה מכוננת ב־25 לינואר 1949. ב־16 לפברואר נתקבלה חוקת המעבר, ובהתאם לחוקה זו, שנקבעה אמנם זמן לא־מעט לאחר 1 באוקטובר, הוקמו שלטונות נבחרים וסדירים של המדינה, וב־10 למארס 1949 נתאשרה הממשלה הסדירה הראשונה על־ידי הכּנסת, בהתאם לחוּקה.

חבר־הכּנסת בגין טען: “אף אחד מכם לא גילה שלא תהיה חוקה”. אני מצטער לציין, שגם הפעם הזאת לא דייק מר בגין, כדרכו. איש לא יכול היה, וגם עכשיו אין איש יכול לומר שלא תהיה חוקה. הדבר תלוי בהכרעת הכּנסת. אם הכּנסת תחליט שתהיה חוקה – תהיה חוקה. אם הכּנסת תחליט שלעת־עתה לא תהיה חוקה – לא תהיה. אבל לפני הבחירות נאמר שאין הכרח שתהיה חוקה, והדבר נאמר לא על־ידי יחד אלא על־ידי הממשלה הזמנית, כשדנו במועצת־המדינה הזמנית על הבחירות לאסיפה המכוננת. ובממשלה זמנית זו השתתפו כל הסיעות של הבית הזה, חוץ מקומוניסטים, סיעת “חרוּת” ו“הלוחמים”. והדבר נאמר במועצת־המדינה ב־13 לפברואר 1949 – 12 יום לפני הבחירות. הוכנסה אז הצעה על־ידי הרוב של ועדת החוקה – הדובר בשם הרוב היה אז מר ניר, – לחייב הכּנסת בעיבוד חוקה ולהתפזר אחר־כך. ההצעה אמרה (סעיף 3): האסיפה המכוננת תקבל חוקת־יסוד למדינת־ישראל, ובתקופת כהונתה תהיה הרשות המחוקקת במדינה. כל עוד לא החליטה האסיפה המכוננת החלטה אחרת בענין זה, תהיה לה כל הסמכוּת שהחוק העניק למועצת־המדינה הזמנית. “האסיפה המכוננת תתפזר עם קבלת חוקת־היסוד של מדינת־ישראל, אולם לא יאוחר משנתיים מיום כינוסה; אם קיבלה האסיפה המכוננת את חוקת־היסוד לפני תום שנתיים מיום כינוסה, תוכל להאריך את תקופת כהונתה גם לאחר קבלת החוקה, לתקופת זמן של לא למעלה משנתיים מיום כינוסה”.

הממשלה התנגדה להצעה זו, והכניסה הצעה אחרת האומרת: “לאסיפה המחוקקת יהיו כל הסמכויות אשר העניק החוק למועצת־המדינה הזמנית, כל עוד לא החליטה האסיפה המכוננת החלטה אחרת בענין זה”. הרוב במועצת־המדינה הזמנית דחה הצעת הוועדה וקיבל הצעת הממשלה. על הצעת הוועדה, שדרשה חוקה, הגנו אז מר ניר ממפ"ם ומר ויינשטיין מהרביזיוניסטים. אבל אפילו מר ניר, שדיבר בשם רוב הוועדה, קבע אז הדברים האלה: “נכון שהאסיפה המכוננת היא ריבונית להחליט לא לעבד חוקה בכלל. איני מתאר לי שכך יהיה, אך הואיל ויש בעולם מדינה, מדינה ‘קטנה’ כמו אנגליה החיה בלי חוקת־יסוד, הרי גם אצלנו יכולה להיות דעה כזו שהחוקה מיותרת, והאסיפה המכוננת סוברנית להחליט על כך”.

העורך־דין המלומד מר בגין אינו יודע מה קרה במועצת־המדינה הזמנית, אבל הוא צריך לזכור מה קרה בכּנסת. בראשית ימיה של הכּנסת, כשמר אידלסון הכניס בשם ועדת־החוקה חוק מעבר, כפי שהוכן על־ידי הממשלה הזמנית, והסעיף הראשון בהצעה אמר ששם האסיפה המכוננת יבּטל ובית־המחוקקים יקרא כּנסת, הסתייג בגין והתנגד להצעה זו והכניס הצעה מתנגדת האומרת: “תפקידה הראשי של האסיפה המכוננת הוא לקבוע את חוקת־היסוד של המדינה ולחוקק חוקים לישראל. עם קבלת חוקת־יסוד של המדינה יִתם תפקידה של האסיפה המכוננת, ותוך שלושה חדשים תתקיימנה בחירות לרשוּת המחוקקת של המדינה, כפי שהוגדרה בחוקה”.

גם חבר הכּנסת וילנר תמך בהסתייגוּתוֹ של מר בגין, אולם הכּנסת דחתה הצעת ה"ה בגין וּוילנר, ונתקבלה הצעת הוועדה, שהובאה על־ידי מר אידלסון האומרת: "לבית־המחוקקים במדינת־ישראל יקָרא “כּנסת”. לאסיפה המכוננת יקָרא “הכּנסת הראשונה”.

בקווי־היסוד של תכנית הממשלה לארבע שנים, אשר הוגשה לכּנסת ב־8 למארס 1949, יש פרק על המשטר (פרק שני), והמלה “חוקה” אינה נזכרת כלל. תכנית זו נתאשרה על־ידי הכּנסת ב־10 למארס.

אין דבר זה גורע מזכות הכּנסת להחליט על חוקה, אבל אין איש יכול לטעון שהדבר כבר הוחלט. הדבר טעון החלטת הכּנסת.


בפתיחת הוויכוח בשאלת החוקה ביום מלאת שנה לכּנסת דיבר סגן יושב־ראש הכּנסת, העורך־דין המלומד מר ניר. הוא כמעט שיכנע הכּנסת שאין צורך בחוקה. אולם אין ברצוני לסמוך על כוח השיכנוע של ידידי ניר, ואנסה לעשות המלאכה בעצמי.

חברי־הכּנסת ניר, בגין ובר־יהודה הילכו אימים על הכּנסת אם לא יהיה מה שהם קוראים בשם חוקה: א) אפשר יהיה לפזר הכּנסת, וחבר הכּנסת ניר הדגיש סכנה זו באופן דרמטי ובחריצות רבה, ב) אם לא תתקבל חוקה יחפשו ביצים בשוק השחור, ג) אם לא תהיה חוקה תמשיך להתקיים צנזורה צבאית.

עלי להגיד שאני תמה על יוּריסטים מלומדים אלה. כל הסכנות המפחידות אותם כל־כך יתכנו במדינה שיש לה חוקה, לא פחות מאשר במדינה שאין בה חוּקה, והדבר תלוי בחוק ולא בחוקה. באמריקה, למשל, יש חוקה, אולם החוק מתיר צנזורה צבאית בשעת־חירום; באנגליה אין חוקה, ואין החוק מתיר צנזורה בימי שלום; בברית־המועצות יש ויש חוקה – והמומחה הדמוקרטי מר וילנר ודאי יסכים שזוהי החוקה המשוכללת ביותר בעולם – ואף־על־פי־כן יש בברית־המועצות צנזורה, ולאו דווקא צבאית בלבד. ואשר לפיזור הכּנסת – הרי באנגליה מקובל שאפשר לפזר הכ+נסת, וראש הממשלה מוסמך לעשות זאת בכל זמן שהוא רואה צורך בכך, ועדיין לא שמענו שיש בכך פגיעה בדמוקטיה או בזכויות האזרחים.

לעומת זאת באמריקה, שיש בה חוקה מיוחסת מדרגה גבוהה מאוד, אין הכּנסת יכולה להביע אי־אמון בממשלה, מה שאפשר לעשות בישראל, ואין באמריקה ה“קונגרס” (זהו השם של ה“כּנסת” באמריקה) יכול לקבוע ממשלה או לפטרה, כאשר היא יכולה לעשות פה.

ואשר לצנזורה הצבאית. אם חבר־הכּנסת בגין סבור שמצב הבטחון מניח הדעת ואין צורך בצנזורה צבאית, ־ יש בידו להביא לכּנסת הצעת־חוק בת סעיף אחד – לבטל הצנזורה. ואם החוק יתקבל – תבוּטל הצנזורה. ואין צורך לחכות לחוקה. כמו כן אם אין הוא רוצה בפיקוח על השוק השחור – הוא רשאי להציע חוק לבטל הפיקוח. אם דעתו תתקבל – לא יהיה פיקוח, גם בלי חוקה.


על ענין החוקה יש לדון לגופו, וקודם־כל יש להגדיר היטב למה מתכוונים כשאומרים חוקה, ומה ההבדל בין חוקה ובין חוק, ולמה דרוש ההבדל הזה, אם הוא דרוש.

וקודם־כל אגיד במה אייני מסכים לשוללי החוקה.

חבר הכנסת לוונשטין הגדיר עמדת ה“אגודה” בענין זה, והוא עשה זאת בעברית צחה ובנוסחות ברורות ושקופות. בכל אופן הדיבור היה שינוי גדול לעומת נוסח הדיבור של ה“אגודה” בשנים בשנים הקודמות, ויד לברך על כך. דבריו אפשר לסכּם בפסוקים האלה הלקוחים מנאומו:

“רק לתורה הכּתוּבה ולמסורת יש סמכוּת ריבונית בחיי ישראל”.

“כל חוקה שהיא יציר כפיו של אדם אין מקומה בישראל”.

“בחוקה חילונית נראה נסיון לתת גט־כריתוּת לתורתנו הקדושה”.

אני מתיחס, כרבים בתוכנו, בכבוד רב לאמונה התמימה והשלמה של חבר הכּנסת לוונשטין וחבריו – בין אם אנו מסכימים לדבריו ובין אם לא. אבל נראה לי כי היה יותר טוב אלמלא היו מדבּרים בכּנסת על אמונה שבלב, אשר הוויכוח עליה עלול לפגוע ברגשותיהם של המאמינים. אך מכיון שחבר הכּנסת לוונשטין מצא לנחוץ לומר אשר אמר – והיתה לו הזכות המלאה לעשות זאת – אַל יתרעם עלי אם אוֹמַר מה שיש לי לומַר בענין זה.

מר לוונשטין אמר ש“התורה הכתובה והמסורת היא הסמכות הריבונית בחיי ישראל”. איני יודע אם התכוון בכך למדינה או לא. אם הכּוונה היתה למדינה – אני חייב לציין, שפירוש הדבר מדינה תיאוקרטית. עלי להזכיר שנציגי המזרחי וה“אגודה” הצהירו קבל עם ועולם, לפני הקמת המדינה, שאין הם מתכוונים להקים מדינה תיאוקרטית, ומדינת־ישראל לא תהיה תיאוקרטית. מוּתר אולי ל“אגודה” לשנות דעתה, אבל יש להניח שבשעת הכרזתה הניחה, שמדינה יהודית לא־תיאוקרטית אין בה הרס היהדות וניגוד לתורת ישראל. ואם ההכרזה של ה“אגודה” אז היתה נכונה – אין יסוד לדברי מר לוונשטין עכשיו.

אם מר לוונשטין סבור שרק לתורה הכּתובה ולמסורת יש סמכות ריבונית בחיי ישראל, וכוונתו היא למדינה – הרי המשמעות של דבריו היא שרק לחברי ה“אגודה”, ואולי רק לרבני ה“אגודה”, יש הסמכות הריבונית, המחוקקת והמבצעת במדינת־ישראל, ולשום יהודי אחר, שאינו נמנה על אגודת־ישראל, אין כל זכות להתערב בעניני המדינה. מסוּפקני אם דבר זה מתאים לתורת ישראל ואם יש לקיים מדינה בתנאים אלה.

מר לוונשטין טוען, כי “חוקה שהיא יצור כפיו של אדם אין מקומה בישראל”. מאימתי נפסלו בישראל יצורי־כפיו של אדם? הוא מוצא פסול בחוקה “חילונית”. אני רוצה לקבוע ש־99% מכל מעשיו של חבר הכנסת לוונשטין וחבריו הם מעשים “חילוניים”, וקשורים ב“יצורי כפיו של אדם”. החייט שתופר בגדו – מלאכתו חילונית, והבגד הוא חילוני, ואף־על־פי־כן הוא לובש אותו. החשמל המאיר בביתו, החשבון שעושה לו מנהל הפנקסים, חוקי העיריה שבה הוא חי, הרכבת או המכונית שבה הוא נוסע, הם יצורי כפיו של אדם ו“חילוניים”. כל מעשי המדינה על־פי טבעם הם חילוניים: המדינה מטילה מסים, מתקינה דרכים, עוסקת בעבודות ציבוריות, בחקלאות, בשיכון, בהתישבות, בבריאות, בתחבורה; כל אלה הם מפעלים “חילוניים”. האם הם פסולים על־ידי כך? ודאי שהוא מאמין שכל הדברים האלה נעשים ברצון הבורא; כך נעשים גם החוקים שהאנשים מתקינים לצרכיהם. מר לוונשטין משתתף פה עם כולנו בעשיית חוקים “חילוניים” – ואיני יודע מה ההבדל מבחינה זו בין חוקה לבין חוק? הריבונות של העם באה לידי גילוי בעשיית חוקים לעצמו, על־פי רצונו וצרכיו; הכופר מר לוונשטין בריבונות זו של העם?

נדמה לי שתפיסתו הקונסטיטוציונית של מר לוונשטין אינה עולה בד־בבד עם תורת ישראל. אנו מוצאים בתנ"ך שני בירורים קונסטיטוציוניים – ובשניהם הוכרע קו “חילוני”; קו חילוני אין פירושו קו אנטי־דתי, אלא קו הנובע מהצרכים של אדם או של עם כפי שהאדם והעם רואים אותם. ובשתי ההכרעות “החילוניות” לא היתה סתירה לתורת משה, כי הכרעה חילונית אחת נעשתה על־ידי משה רבנו עצמו, והשניה – נעשתה בפקודת אלהים.

המקרה הראשון מסופר עליו בתורה:

"וַיְהִי, מִמָּחֳרָת, וַיֵּשֶׁב מֹשֶׁה, לִשְׁפֹּט אֶת־הָעָם; וַיַּעֲמֹד הָעָם

עַל־מֹשֶׁה, מִן־הַבֹּקֶר עַד־הָעָרֶב.

וַיַּרְא חֹתֵן מֹשֶׁה, אֵת כָּל־אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה

לָעָם; וַיֹּאמֶר, מָה הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה לָעָם?

מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ, וְכָל־הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן־בֹּקֶר

עַד־עָרֶב? ־ ־ לֹא־טוֹב, הַדָּבָר, אֲשֶׁר אַתָּה, עֹשֶׂה. נָבֹל תִּבֹּל גַּם אַתָּה, גַּם הָעָם

הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ. כִּי־כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר, לֹא תוּכַל עֲשֹׂהוּ

לְבַדֶּךָ. עַתָּה שְׁמַע בְּקוֹלִי ־ ־ וְאַתָּה

תֶחֱזֶה מִכָּל־הָעָם אַנְשֵׁי־חַיִל, יִרְאֵי אֱלֹהִים, אַנְשֵׁי אֱמֶת,

שֹׂנְאֵי־בָצַע, וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם, שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת,

שָׂרֵי חֲמִשִּׁים, וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת. וְשָׁפְטוּ

אֶת־הָעָם בְּכָל־עֵת, וְהָיָה כָּל־הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ

וְכָל־הַדָּבָר הַקָּטָן יִשְׁפְּטוּ הֵם. ־ ־ וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה, לְקוֹל חֹתְנוֹ; וַיַּעַשׂ,

כֹּל אֲשֶׁר אָמָר" (שמות י"ח, יג־כד).

יתרו לא היה יהודי, ומשה קיבל עצתו הקונסטיטוציונית, וסידר האדמיניסטרציה המשפטית כפי שיעץ בעל נסיון ממלכתי ממדין, אם כי היה “גוי”, ולא היה בכך משום סתירה לתורת משה.

היה מקרה שני – יותר מאַלף. במקרה זה היה ויכוח מפורש בין משטר חילוני ובין משטר תיאוקרטי, והוכרע הדבר לטובת משטר חילוני, והמכריע היה הקדוש־ברוך־הוא בעצמו. והדבר מסופר בספר שמואל א':

"וַיִּתְקַבְּצוּ, כֹּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיָּבֹאוּ אֶל־שְׁמוּאֵל, הָרָמָתָה, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו:

הִנֵּה אַתָּה זָקַנְתָּ, וּבָנֶיךָ, לֹא הָלְכוּ בִּדְרָכֶיךָ; עַתָּה,

שִׂימָה לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ כְּכָל־הַגּוֹיִם. וַיֵּרַע הַדָּבָר, בְּעֵינֵי שְׁמוּאֵל, כַּאֲשֶׁר אָמְרוּ,

תְּנָה־לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ ־ ־ וַיֹּאמֶר

ה' אֶל־שְׁמוּאֵל: שְׁמַע בְּקוֹל הָעָם, לְכֹל אֲשֶׁר־יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ,

כִּי לֹא אֹתְךָ מָאָסוּ, כִּי אֹתִי מָאֲסוּ מִמְּלֹךְ עֲלֵיהֶם. ־

־ וְעַתָּה, שְׁמַע בְּקוֹלָם, אַךְ, כִּי־הָעֵד

תָּעִיד בָּהֶם, וְהִגַּדְתָּ לָהֶם, מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יִמְלֹךְ

עֲלֵיהֶם. וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֵת כָּל דִּבְרֵי ה', אֶל הָעָם

הַשֹּׁאֲלִים מֵאִתּוֹ מֶלֶךְ. ־ ־ וַיְמָאֲנוּ הָעָם לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל

שְׁמוּאֵל, וַיֹּאמְרוּ: לֹּא, כִּי אִם מֶלֶךְ יִהְיֶה עָלֵינוּ.

וְהָיִינוּ גַם אֲנַחְנוּ, כְּכָל הַגּוֹיִם. וּשְׁפָטָנוּ מַלְכֵּנוּ, וְיָצָא לְפָנֵינוּ, וְנִלְחַם אֶת מִלְחֲמֹתֵנוּ.

וַיִּשְׁמַע שְׁמוּאֵל אֵת כָּל־דִּבְרֵי הָעָם,

וַיְדַבְּרֵם בְּאָזְנֵי יה‘. וַיֹּאמֶר ה’ אֶל שְׁמוּאֵל: שְׁמַע

בְּקוֹלָם וְהִמְלַכְתָּ לָהֶם מֶלֶךְ!" (שמואל א‘, ח’, ד־כב).

“משפט המלך” שמדובר עליו כאן – ובזה הולם יותר במונח קונסטיטוציה מהמלה “חוקה” – כוונתו למשפט־המלך שהיה נהוג בכל העמים באותו זמן, אותו דרשו היהודים משמואל, והוא נצטווה מפי הגבורה לתת לעם מבוקשו, אם כי מבוּקשוֹ היה “חילוני” בהחלט, לקוח מכל שאַר הגויים. ואם היום קוראים ל“משפט המלך” בשם חוקה – אין בחוקה שום דבר הסותר תורת ישראל, והפְסול שהטיל מר לוונשטין בחוקה מטעם התורה הכתובה והמסורת אין לו שחר, לפי עניוּת דעתי.

הוויכוח על החוּקה סובל, כרוב הוויכוחים, מחוסר הגדרה ברורה ומדויקת של הנידון. אילו היו כל הנואמים מגדירים לעצמם המונח חוקה כדבר־מה נבדל ושונה ממונח החוק, היו מיד מרגישים שלחלק גדול מדבריהם אין יסוד.


בוויכוח זה נשמעו דברי־טעם מפי חבר־הכנסת בר־יהודה. הוא אמר משהו שיש להשמיע אותו השכם והערב גם לכנסת וגם לאוּמה. בדברו על העליה וקליטתה אמר: “למען עשות מכל ערב־רב זה עם אחד צריך ללכת לקראת זה בכל הדרכים: דרך החינוך, דרך האירגון ובכל תאי־החיים, שזה יהיה במשותף; ולא כמו עכשיו בנבדל. וגם בחוק: גם בחינוך לחוק אחד”! אני חותם על דברים אלה בשתי ידי. בר־יהודה טען בצדק מרובה “שיש לחנך העם לכבד החוק”, ושוב אמר דבר נכון, שהחוקים שירשנו ממשטר המנדט – אינם הולמים צרכי מדינת־ישראל, ועלינו לעשות חוקים חדשים. אבל מתוך ערבוב המושגים שבין חוק וחוקה ומחוסר הגדרה ברורה מה זה חוק ומה זאת חוקה הסיק מדבריו הנכונים מסקנה שאין לה שחר, לפי עניות דעתי. הוא טען ש“החוקה הבלתי־כתובה במדינה שלנו היא החוקה של המנדטוֹר, ואנחנו איננו יכולים להסכים שזה יהיה היסוד”. בר־יהודה טעה: אין “חוקה” של המנדטוֹר קיימת במדינה זו, ואם לא לחשוב המנדט לחוקה – הרי מעולם לא היתה פה “חוקה”, במובן שמדובר על חוקה בוויכוח זה. בארץ הזאת קיימים חוקים של המנדטוֹר, חוקים אלה מקצתם טובים, רובם – רעים, ואינם הולמים צרכינו, כי לא נעשו על־ידינו ולא נבעו מצרכינו וממאוויינו אנו. לחוקים אלה יש תוקף במדינת־ישראל, באשר אנחנו נתנו להם תוקף, בדלית־ברירה, כי לא יכולנו ביום העצמאות לעשות חוקים חדשים בכל שטחי החיים, ולא יכולנו להישאר בלי חוקים. אין ספק שיש צורך לשנות חוקים אלה, כמעט כל החוקים, בלי יוצא מן הכלל, אבל דבר זה לא יוכל להיעשות על־ידי “חוקה”, כפי שסבור בר־יהודה; גם אם נחליט על חוקה ונעשה אותה – יהיו חוקי המנדטוֹר קיימים ועומדים, כל זמן שלא נחוקק חוקים חדשים במקומם. אם החוקים שירשנו מהתורכים ומהבריטים אינם טובים – ולדעתי אינם הולמים צרכינו, ־ עלינו לעשות “חוקים” חדשים, ושום “חוקה” לא תפתור שאלה זו.

גם מר גיל היה שותף לאותה הטעות של בר־יהודה. הוא טען בצדק, שספר החוקים התורכי, המג’לה, הוא אנכרוניזם במדינת־ישראל, זהו אפילו לא חוק של המנדטוֹר אלא של התורכים, והוא מבוסס על המשפט המוסלמי של ימי הביניים; אבל המג’לה אין לבטל על־ידי חוקה, אלא יש להחליפו בספר־חוקים אזרחי חדש.


למה מתכוונים אלה הדורשים חוקה כדבר־מה שונה במהותו ובמעמדו משאר החוקים? הם מתכוונים לתעודה משפטית עליונה, מיוחסת, “קשיחה”, הקובעת יסודות המשטר הממלכתי ומתנה במידה ידועה כל התחיקה, ואינה נתונה לשינויים בדרך כל שאר החוקים.

חוקה במובן זה היא בכללה המצאה פוליטית חדשה, שלא מלאו לה עדיין מאתיים שנה, ונתחדשה מתוך מאורעות פוליטיים מסוּימים, ויש לבדוק ולבחון אם מדינתנו זקוקה לחידוש זה.

אנו אמנם מדינה צעירה שטרם מלאו לה שנתיים, אך יחד עם זה אומה עתיקה שזכרונה מגיע לכמה אלפי שנים מלפנינו. מבטנו מנסה לחדוֹר לערפילי מאות או לפחות עשרות שנים בעבָרנוּ, ולא כל המצאה חדשה עלינו לקבל בעינים עצומות, בטרם בדקנו אם יש בה צורך וברכה במציאותנו ההיסטורית בתקופה זו.

אני מכיר שלוש מדינות קדומות שהנחילו לאנושות התרבותית יסודות המוסר, הצדק, החוק והמשטר הממלכתי והן: יהודה, יוון ורומא. במדינות אלה, נדמה לי, לא הבחינו בין “חוקה” לבין חוק.

חבר־הכנסת שאג לא צדק באמרו שכבר בתורה מבחינים בין חוקה ובין חוק. אמנם בתורה (וכן בשאר ספרי התנ"ך) נמצאים שני המונחים – חוק וחוקה, אבל מסופקני אם יש איזה הבדל ביניהם. בחמשת ספרי התורה בלבד נמצאת המלה “חוקה” למעלה מארבעים פעם, ואף במקום אחד אין לה משמעות אחרת מאשר למלה חוק. תרגום השבעים וכן תרגום אונקלוס אינם מבחינים בין שתי המלים האלה, ומתרגמים אותן כאילו היו זהות לגמרי. במקרים בודדים מתרגם אונקלוס גם החוק וגם החוקה במלה גזירה, לרוב הוא מתרגם שתיהן במלה קיימא או קיים. בכל פעם שנאמר בתורה חוקה – הכוונה היא לחוק, או לצו רגיל. אתן רק דוגמאות אחדות. בשמות י“ב, י”ד נאמר על חג הפסח: “חוקת עולם תחגוהו”. בשמות כ“ח, מ”ג – מ“ד נאמר על מדי הכוהנים: “ועשה להם (לכוהנים) מכנסי בד – – ממתנים ועד ירכים יהיו. והיו על אהרן ועל בניו – – חוקת עולם לו ולזרעו אחריו”. בבמדבר י”ט, י' נאמר: “וכבס האוסף את אפר הפרה את בגדיו וטמא עד הערב, והיתה לבני ישראל ולגר הגר בתוכם לחוקת־עולם”. בבמדבר י“ט, כ' – כ”א נאמר: “ואיש אשר יטמא ולא יתחטא ונכרתה הנפש ההיא – – והיתה לכם לחוקת עולם”.

בתורה אנו מוצאים לרוב חוקה בלשון רבים, “ולא תלכו בחוקות הגוי” (ויקרא כ', כ"ג). “השמר לך פן תשכח את ה' אלהיך לבלתי שמור מצוותיו ומשפטיו וחוקותיו אשר אנכי מצווך היום” (דברים ח', י"א). ברור שהכוונה כאן היא לחוקים. מדוע נאמר פעם חוק ופעם חוקה – איני יודע. רש"י מפרש בשני מקרים (שמות כ“ח, מ”ג, במדבר י"ט, ב') “חוקת עולם” – כגזירה שאין לערער אחריה. אבל אין כל רמז שחוקה שונה בנידון זה מחוק. יתכן שלמלה “חוק” היתה משמעות יותר רחבה, כי חוק פירושו גם מידה, גבול, זמן קצוב ועוד. בכל אופן לא היתה למלה “חוקה” בתורה המשמעות המודרנית של קונסטיטוציה, וההבחנה שאנו עושים בימינו אלה – מתחדשה רק בשנים האחרונות.


גם הרומאים, גדולי החוק והמשפט, לא ידעו המושג המודרני של קונסטיטוציה, אם כי מקור המלה הוא רומאי; לא היתה “קונסטיטוציה” כתובה לא בימי המלכים, לא בימי הריפובליקה ולא בימי הקיסרים. “קונסטיטוציה” פירושה הקדום הוא אוסף חוקים ופקודות של הקיסר.

גם ליוונים לא היה ידוע המושג המודרני של חוקה כחוק עליון ומיוחס, אם כי האתונאים פיתחו עוד בזמן קדום צורה דמוקרטית של חיי מדינה. המונח הקדום ביותר למושג קונסטיטוציה שבימינו זהו פוליטייאה, ומשמעותו בעיקר משטר ממלכתי, אם כי בתקופה יותר מאוחרת היה אריסטו משתמש במונח פוליטייאה גם כחוקה ממלכתית כתובה.

החוקה במובנה החדש נתחדשה בעיקרה באמריקה, אם לא לחשוב ה“אינסטרומנט אוף גוברנמנט” של קרומוול משנת 1653. אמריקה נשתחררה מעול אנגליה בשנת 1776, ורק 11 שנה אחר כך, בשנת 1787, נגמר נוסח החוקה של “הברית” (אוניון) – החוקה במובן המודרני של מסמך משפטי ממלכתי עליון ומיוחס, שלא ניתן לשינויים אלא בתנאים יוצאים מן הכלל. החוקה הזאת קיבלה תוקף רק כעבור שנתיים, בשנת 1789, ומאז ועד היום היא עומדת בתקפה, לאחר כמה תיקונים שנוספו לה במשך הזמן. המדינה השניה שקבעה חוקה היתה צרפת, אחרי המהפכה הגדולה בשנת 1789. מתחילה נתפרסמה ההכרזה על זכויות האדם (1789). איני יודע אם היה לה תוקף חוקי פורמַלי, אבל זה היה מסמך פוליטי אנושי בעל ערך היסטורי רב, שהשפיע על המחשבה הפוליטית באירופה בזמנו ולאחר כך. רק בשנת 1791 נעשתה,החוקה" הראשונה, שהגבילה זכויות המלך, אבל חוקה זו, כחוקות שבאו אחריה, לא האריכה ימים והן נתחלפו במהירות בימי המהפכה, ובימי שלטון נפוליון. כן קבעו חוקות כל שאר הארצות באירופה ובאמריקה הלאטינית שהשתחררו מעוֹל שלטון העריצות (בלגיה 1831, סרדיניה, שווייצריה ועוד – 1848).

החוקה “האידיאלית” היא החוקה של אמריקה הצפונית. היא “אידיאלית” מכל הבחינות: א) היא ראשונה, ב) היא קיימת כבר 173 שנים. אמנם אין זו תקופה ארוכה ביותר בחיי העם היהודי, אבל בחיי החוקות זהו ריקוֹרד. ג) היא שימשה דוּגמה לכמה חוקות בארצות אחרות, וביחוד באמריקה הדרומית. ד) קשה לשנות אותה, יותר מכל חוקה אחרת. לתיקון בחוקה האמריקאית דרושים קודם־כל רוב של שני שלישים בסנאט ובבית־הנבחרים, ואחר כך אישור של ¾ המדינות בארצות־הברית. ה) חוקה זו מַתנה כל התחיקה באמריקה, ובית־המשפט יכול לפסול כל חוק אם נראה לו שהוא סותר את החוקה. מניין בא דבר זה?

בייסוד ארצות־הברית של אמריקה נתמזגו שתי עובדות פוליטיות: 1) השתחררות מעול בריטי, 2) איחודן של 13 מדינות ריבוניות בברית פדרלית אחת. הדבר השני היה אולי קשה מהראשון, כי המדינות לא רצו בנקל לוותר על ריבונותן, והיה הכרח להבטיח זכויות המדינות בתעודה בעלת סמכות עליונה ומובטחת, והחוקה פירשה ונָקבה מה היא סמכותה של הברית הפדרלית. כל השאר נשאר ברשות המדינות. היה צורך להכביד באופן מיוחד על שינוי החוקה, למען לא תיפגע סמכות המדינות. בית־המשפט העליון לקח לעצמו הזכות, אם כי הדבר לא פורש בחוקה, לקבוע אם חוק שנעשה על־ידי נציגי העם בקונגרס הולם או סותר החוקה, ובידו לפסול חוק, אם גם רוב גדול של העם ונציגיו עומדים מאחוריו, בתואנה שהחוק מתנגד לחוקה. וכך נעשה בית־המשפט העליון כוח מעכב, מחשיל, משַמר, המבכר זכויות הרכוש על זכויות אדם. וכשהוחלט באמריקה להטיל מס־הכנסה באו העשירים וטענו בפני בית־המשפט שהחוק סותר את החוקה; ובית־המשפט פסל חוק מס־ירושה, עד שהיה הכרח לשנות החוקה. אבל אילו נמצאו 13 מדינות מתוך 48 שהיו מתנגדות לתיקון – לא היו 35 המדינות ושני שלישי הקונגרס יכולים לתקן החוקה, ורצונו של העם להטיל מס־הכנסה היה עולה בתוהו. היה עוד מקרה שעשו חוק להגנת עבודת ילדים – בא בית־המשפט ופסל החוק מטעם קונסטיטוציוני. ומשונה קצת הדבר שאצלנו מפלגות הדוגלות ב“קידמה” וב“כוחות המחר” נלהבות למשטר זה.

בצרפת נעשתה חוקה – לא מתוך צורך של פדרליזציה. בצרפת לא הוקמה אחרי המהפכה מדינה חדשה. המדינה הצרפתית היתה קיימת מקודם, והיתה ונשארה מדינה אחידה. אלא במקום העריצות של מלך כל־יכול בא שלטון עם, והיה צורך לקבוע זכויות העם בתעודה מהפכנית. החוקה קבעה ריבונות העם, במקום ריבונות המלך; שלטון הדמוקרטיה במקום שלטון יחיד. והחוקה בצרפת לא היתה נוקשה ומיוחסת כחוקה באמריקה, כי לא היה צורך בכך, ואמנם החוקה הצרפתית שוּנתה כמה פעמים.

הזקוקים אנו לחוקה דוּגמת אמריקה? מותר לנו ללמוד מאחרים ולשאול מהם חוקים וסדרים – אם הם הולמים צרכינו, אם הם מועילים ודרושים לנו. הדרושה לנו חוקה מיוחסת, נוקשה, הכובלת ידי המחוקק והעם הריבוני, ומטילה על השופטים להכריע אם החוק שרוצה בו העם כשר או פסול?


למדינת־ישראל יש להבטיח קודם־כל בשטח המשפטי שני דברים – בהם תלויים, לדעתי, קיומה ועתידה של מדינתנו: א) שלטון החוק; ב) שלטון הדמוקרטיה.

חירות היחיד וחירות העם אינן תלויות בהכרזה על חירויות, וגם לא בחוקה – אפילו החוקה הטובה ביותר בעולם – אלא בדבר אחד עקרוני: בשלטון החוק. רק במדינה שבה כל אחד – אזרח, חייל, פקיד, שר, מחוקק, שופט ושוטר – כפוף לחוק ופועל לפי החוק; רק במדינה שאים בה שרירות, לא של שרים ומושלים, לא של נציגי־עם ופקידי־מדינה, גם לא של יחידים ומנהיגים פוליטיים – רק במדינה כזו מובטחת החירות ליחיד ולרבים, לאדם ולעם. במדינה שאין בה עליונות של החוק – אין בה חירות, אפילו אם בחוקתה משולבת מגילת החירות הנמרצת והמתקדמת ביותר בעולם.

לנו דרושים חוקים בכל שטחי החיים, חוקים הקובעים את המשטר במדינה והיחסים בין אדם לחברו – חוק בחירות, חוק הכנסת, חוק הנשיא וסמכותו ואחריותו, חוק בחירת הממשלה והתפטרותה, חוק העתונות והאסיפות, חוק השוויון בזכויות ובחובות לכל האזרחים והאזרחות, חוק פלילי ואזרחי ומסחרי, חוק מסים ומכָסים, חוק קבלת פקידים, חוק הצבא וכו'. בחוקים אלה מוגדרות הזכויות והחובות של האזרחים, של נבחרי העם, של פקידי המדינה, של השופטים והשוטרים, של איש ואשה, של הורים וילדים, של חברות ואגודות. שום חוקה אינה יכולה למלא תפקיד זה. רק במסגרת של חוקים – שיש לשנותם ולתקנם מזמן לזמן לפי צרכי־החיים שאינם קופאים על שמריהם, אבל כל זמן שהם קיימים הם חלים על כל אזרחי המדינה ללא יוצא מן הכלל ומחייבים גם את נשיא המדינה וחברי הממשלה והכנסת וגם את האזרחים “הפשוטים” – רק במסגרת־חוקית כזו מובטחת החירות האמיתית של האזרח ושל העם, ושמורה הזכות של כל אדם ואדם.


בוויכוח על החוקה התבלטו שני צ’מפיונים של “חירויות” האזרח: חבר־הכנסת בגין וחבר־הכנסת יערי. אבל יש להצטער על כך שהם לא הגדירו מה זאת חירות. האם חירות פירושה – כל הישר בעיניו יעשה? לדעתי זו אינה חירות אלא אנרכיה. במשטר אמיתי של חירות יש ויש לכבד זכויות הכלל, זכויות העם והמדינה, בטחונה, משטרה, מעמדה, צרכיה, ורק החוק יכול לקבוע הגבול שבין חירות – לא זו שקבוצה מסוימת עושה מונופולין לעצמה, אלא חירותו של כל אזרח – ובין זכויות הזולת; בלי שלטון־חק אין חירות.

והחוק צריך לחול על כל אחד בלי יוצא מן הכלל. נשיא המדינה, ראש־הממשלה וכל אחד מהשרים רשאי לעשות בתוקף תפקידו אך ורק מה שהחוק מרשה לו לעשות. לעומת זאת כל אזרח רשאי לעשות הכל – מחוץ למַה שהחוק אוסר עליו לעשות. גם אם החוק רע בעיני מישהו – הוא חייב להישמע לו. אפשר להציע לתקנו, אבל כל עוד יש לו תוקף הוא מחייב, כי אין שום ערובה לחירות ולזכויות מלבד שלטון החוק.

במדינה שהחוק שליט בה – מתן החוק הוא בידי העם; הפיקוח והשמירה על החוק – בידי השופט. אין להגביל העם במתן חוקים. מובן, גם העם יכול לעשות משגה, אבל עם חפשי, שאינו כבול – יתקן המשגה. לעומת זאת השמירה על החוק, פירושו של החוק, בדיקת תחולתו של החוק למקרה המסויים בחיים – אלה הם בידי השופט, שאינו תלוי בשום איש ושלטון, אלא במצפונו ובהבנתו בלבד. אין השופט עושה חוקים, אין הוא פוסל אותם, כי גם השופט ככל אזרח אחר במדינה כפוף לחוק. השופט רק מפרש החוק ומטילו על מקרים מסוימים שמובאים לשיפוטו. המציאות היא מורכבת ומסובכת, והמחוקק אינו יכול לראות מראש כל מקרה שעלול להתהווֹת, ועל השופט למצוא מובנו וכוונתו של החוק הכללי בנסיבות המיוחדות של המקרה המסוים המוגש אליו. במדינה שהחוק שליט בה יש הפרדה גמורה בין סמכות המחוקק, המסורה לנציגות הנבחרת של העם, ובין סמכות השיפוט, הנתונה בידי חבר שופטים ממונים, אבל בלתי־תלויים לאחר מינוּים בשלטון המבצע, חבר שופטים הבקיאים בחוק ונאמנים לו.


ולא יתכן שלטון החוק בלי שלטון הדמוקרטיה. העם מכבד את החוקים ומקבל על עצמו עוּלם באהבה – אם החוקים נעשים על דעתו, נובעים מצרכיו ומרותקים לרצונו. בארץ שאין העם חפשי לעשות חוקיו על־ידי נציגיו הנבחרים מתוך חופש־בחירה – אין בה שלטון־חוק אלא משטר עריצים ושרירוּת. אם אין השליט העושה החוקים תלוי בעם – אין החוק יצורם של אנשים בני־חורין, ובמקום שאין חירות אין שלטון של חוק.

סימנה המובהק של דמוקרטיה הוא לא שלטון למען העם, אלא שלטון על־ידי העם. גם עריצים טוענים או גם סבורים באמת, שהם שולטים לטובת העם. אין דיקטטורה בהיסטוריה שלא התימרה לשלוט לטובת הכלל. והיו מקרים לא בודדים שאמנם קמה דיקטטורה רק מתוך נימוקים ציבוריים, מתוך אידיאלים לאומיים או סוציאליים; אולם יש טבע פנימי לשלטון, ואין מנוס מפניו. כשאין השלטון כפוף לעם ואינו נבחר על־ידיו בבחירות חפשיות – הרי השלטון נעשה מטרה לעצמו, גם אם לכתחילה היה רק אמצעי למטרה, ולו גם למטרה נעלה. אמת פשוטה זו הוכחה לא פעם על־ידי ההיסטוריה, גם בדורות הקודמים וגם בימינו אלה.

מדינת־ישראל לא תתקיים בלי שלטון החוק ובלי שלטון הדמוקרטיה. שני אלה כרוכים זה בזה. זוהי הבעיה המשפטית היסודית של המדינה, ולא בעיית חוקה או חוקים.


בימינו קמו מערערים על דמוקרטיה. טוענים שזוהי דמוקרטיה “פורמלית”. ופוסלי הדמוקרטיה הפורמַלית בתוכנו נעשו משום־מה החסידים הגדולים של החוקה. האין החוקה “פורמַלית”? האין החוק “פורמַלי”? ואמנם, בארצות שאין בהן דמוקרטיה “פורמלית” – בארצות הדיקטטורה, – החוק והחוקה אינם אלא מלה מתה. “החוק” היחיד זהו רצונו השרירותי של העריץ או חבורת העריצים העומדים מעל החוק.

כל משטר טוטליטרי הוא סם־מוות ליהודים ולעם היהודי, אם מבחינה גופנית ואם מבחינה רוחנית. משטרים אלה גוזרים על קיום היהודים או על קיום היהדות, או על שניהם כאחת. גם מדינת־ישראל לא יהיה לה קיום במשטר כזה, ולוּ רק מפני כך שינותק הקשר בינה ובין העם היהודי שבגולה.

היהודים כיהודים יכולים להתקיים רק בארץ שיש בה חופש המיעוט, חופש הבחירות, חופש המחשבה, חופש התנועה, חופש ההתנגדות לממשלה בגדר החוק – כלומר, במשטר דמוקרטי. במשטר טוטליטרי – גם אם אין לו כוונות־איבה מיוחדות כלפי יהודים, נגזר דינם של היהודים כיהודים. גורל העם היהודי קשור בגורל הדמוקרטיה.

במשטר דמוקרטי מכריע הרוב, ורצונו של הרוב הוא חוק המדינה ומחייב את המיעוט, אולם זכותו של המיעוט להביע דעתו, לחשוב כרצונו, להצביע לפי ראות עיניו אינה מקופחת. במשטר דמוקרטי אין הרוב מכריע בעניני אמונה, מחשבה, אמנות ומדע. מחשבת האדם בדמוקרטיה אינה כפופה לחוק ולשלטון. אפילו אם על העם כולו מקובלת דעה מסוימת – מותר ליחיד לחשוב אחרת ולהילחם על דעתו, אפילו אם אין אף איש אחד תומך בדעתו זו. במשטר דמוקרטי אין איסור על ביקורת ועל ויכוח, וכל אזרח במדינה יש לו החופש המלא לבחור בנציגיו כרצונו. אין האזרח נדרש לאשר רשימת המועמדים היחידה המוגשת על־ידי השליטים – אלא הוא בורר לעצמו נציגיו, ומשום־כך הנציגים כפופים לרצון העם ולא להיפך. אולם אין הדמוקרטיה משטר של “כל הישר בעיניו יעשה”. הכרעת הרוב מחייבת. הרוב מכריע מהי הפעולה אשר תיעשה, ומהי הפעולה אשר לא תיעשה, והכרעה זו נעשית חוק המדינה ומחייבת הכלל כולו, וכל זמן שהרוב אינו משנה דעתו, אם מפני שהרוב לא נשתנה, או מפני שאותו הרוב לא שינה דעתו, החוק קיים ומחייב כל אזרח במדינה.

הדמוקרטיה לא תתקיים – אם נעשה אותה מחוסרת־אונים, חדלת־פעולה, נטולת כוח־ביצוע ומשוללת אמצעי־התגוננות יעילים.


אין אני אופטימי כל־כך כחבר הכנסת יערי, המבטיח אותנו שאין עוד כל סכנה נשקפת במדינת־ישראל לשלטון הדמוקרטיה, וההתנקשויות בריבונות הדמוקרטית של העם עבר זמנן ולא ישובו.

נדמה לי שיש קצת יותר מתמימות בשאלתו של חבר הכנסת יערי לשם מה אמצעי־הגנה חוקיים על מדינת־ישראל ועל ריבונותה הדמוקרטית. אי־אפשר שחבר הכנסת יערי לא ידע שיש אנשים בכנסת ובמדינה השואפים להריסת המשטר הדמוקרטי במדינת־ישראל ונושאים לבם למשטר טוטליטרי, אם כי לא כולם מעיזים להודות בכך בפה מלא. אבל יש גם אמיצי־לב כחברי־הכנסת וילנר ומיקוניס שאינם חוששים להצהיר שכל מחוז־חפצם להקים בארץ זו שלטון יחיד של מפלגתם, לדכא כל מפלגה אחרת, לשלול מכל האזרחים זכות הבחירה החפשית, זכות הביקורת, הזכות להיות ציוני, ־ ואין זו שאיפה ערטילאית שלא מעלמא הדין. מאז מלחמת־העולם הראשונה ראינו כבר בכמה ארצות, בזו אחר זו, הריסת הדמוקרטיה וחורבנה, אם בעזרת כנופיות מזוינות בפנים או בעזרת כוח מזוין מבחוץ. משטרים טוטליטריים אלה שהוקמו מתוך מגמות דונות ולפעמים סותרות זו את זו – יש בהם צד שווה: אף אחד מהם אינו סובל חירות היחיד, שלטון החוק, הביקורת וקיום מפלגות אחרות מלבד זו שיש לה מונופולין בשלטון. במשטרים אלה אין השלטון כפוף לשום חוק, ואם גם יש חוּקה בארצות אלה – אין לה כל תוקף ממשי, ואינה משמשת אלא לנוי, לצרכי פרסומת ותעמולה בחוץ, כי בפנים – רצון השליט הוא החוק והחוקה.

אם הדמוקרטיה בישראל רוצה להתקיים ולהאריך ימים, היא צריכה להיות מזוינת באמצעי־התגוננות ומכשירי־פעולה־וביצוע שימנעו בעד מיעוטים – ולא רק מיעוטים לא־יהודים, אלא גם מיעוטים יהודים – להשתלט עליה בכוח, פנימי או חיצוני, וקשה להיתמם כל־כך ולא לראות שיש בתוכנו מיעוטים כאלה, אם גם לא כולם מגלים כוונותיהם ושאיפותיהם בנידון זה.

במשטר הטוטליטרי יש “יתרון” אחד: שם מצביעים 99% בעד מפלגת השלטון. “יתרון” זה עלינו למנוע בכל האמצעים שיש בידי הדמוקרטיה. מותר במדינה דמוקרטית להביע דעה אנטי־דמוקרטית, אבל הדמוקרטיה תאבד עצמה לדעת אם תניח רק לשוללי הדמוקרטיה האפשרות לפעול, והיא תגזור על עצמה חדלון־אונים ותתפרק מאמצעי התגוננוּת. מותר במדינת־ישראל להיות לא־ציוני, ויש לנו בכנסת ביעה אנטי־ציונית, אך אין לתת לאנשים אלה, מתוך רוחב־לב ליברלי של חבר־הכנסת יערי – להשתלט עלינו באמצעים לא־דמוקרטיים, כדי לדכא את הציונות והדמוקרטיה בכוח, כמו שנעשה הדבר בארצות אחרות שבהן בוטלה הדמוקרטיה “הפורמלית”.

לא נוכל לקבל על עצמנו התורה ההוֹטנטוֹטית של הישועים הדורשים ממשטר ליברלי להתנהג כלפיהם בהתאם לעקרונות הליברליים, ולתת להם לנהוג כלפי ליברלים בהתאם לעקרונות הישועים.

אין זה מפליא אולי שהנוהים – בגלוי או בסתר, לאלתר או לאחר זמן מה – אחרי משטר טוטליטרי ודיקטטורה של מפלגה אחת ויחידה, מַרבים כל־כך לדבר עכשיו על חירוּיות, וכל מי שאינו מסכים אתם בשאלת החוקה הם רואים בו אדם הרוצה לשלול מהעם מגילת חירותו וסמכותו. אני האמנתי לתומי, שמגילת החירות והסמכות של העם היהודי ניתנה ב־14 למאי 1948, עם היווסד המדינה, והמשטר החוקי והדמוקרטי שאנו רוצים לבצר ולבסס במדינה, נועד לתת תוקף ואריכות־ימים למגילת חירות וסמכות ריבונית זו של העם היהודי.


קיומה של מדינת־ישראל תלויה בראש ובראשונה בבטחון, בעליה ובהתישבות, ורק אם נצליח בשלושה אלה תאדיר במלוא יכלתנו הבטחון, העליה וההתישבות – תיכון מדינת־ישראל. אולם שלושה דברים אלה טעונים חוקים – חוקי־יסוד וחוקים רגילים. והשאלה היא אם שלטון החוק והדמוקרטיה הדרוש לישראל יובטח יותר מכל – בחוקה עליונה ומיוחסת, או בשורה של חוקי־יסוד שדינם ככל שאר החוקים.

הנסיבות שהצריכו והצדיקו חוקה עליונה ומיוחסת באמריקה או אפילו בצרפת אינן קיימות בארץ, ונהפוך הוא. אם אנו רוצים לחנך העם חכבד החוק – יש לחנך אותו לכבד כל חוק, ולא רק חוק “מיוחס” שנקרא בשם חוקה. כי לא חוקה זו קובעת אלף־אלפי הפרטים המהווים חיי יום־יום של האזרח – אלא החוק הרגיל. אם אנו רוצים לעקור הזלזול בחוק שנטעו בנו חיי הגולה והנכר והתלות – עלינו לשלול התפיסה המשונה שמטיפים לה חסידי החוקה מסוגו של חבר הכנסת בגין ש“חוק על זכויות אדם שאינו מיוחס ואינה חוקה קודמת לכל חוק אחר – היא פיסת־נייר שאין לה כל ערך”. אם חוק שנעשה על־ידי שליחי העם אינו אלא פיסת־נייר, ומשולל כל ערך – מה הערך של חוקה שנעשית על־ידי אותם שליחי העם? אם חברי הכנסת בגין ויערי פוסלים מראש “שליטת הרוב המכני” (בלשונו של בגין); או “הרוב הפרלמנטרי המקרי, הקוניונקטורלי” (בלשונו של יערי) – מהו התוקף והערך של החוקה אשר תיעשה על־ידי רוב,מכני" ו,מקרי" זה? קיום חוקה “מיוחסת” לא תגדיל הכבוד והזיקה לחוק – אלא להיפך, תגביר הזלזול בחוק. כל מי שירצה לבעוט בחוק ימצא טענה חדשה: אין החוק מתאים לחוקה. אם אפשר לבעלי־פלפול לטהר כל שרץ בק“ן טעמים – אפשר בוודאי לפסול כל חוק בת”ק נימוקים.

האמריקנים קיבלו באהבה – וגם זאת לא תמיד – כשבית־המשפט העליון פסל חוק באשר הוא מתנגד לחוקה. היקבל הציבור בנקל דבר כזה אצלנו? האם לא יביא דבר כזה בתוכנו לזלזול חריף בכבוד השופטים? ושני הדברים מסוכנים כאחד למדינה: חוסר כבוד לחוק, וחוסר אמון בשופט.

הדמוקרטיה באנגליה איתנה לא באשר יש לה או אין לה חוקה – אלא באשר העם האנגלי מכבד החוק ויש לו אמון בשופט. והוא מכבד החוק באשר המחוקק נבחר על־ידו. ויש לו אמון בשופט – באשר השופט נאמן וכפוף בעצמו לחוק, ואינו עומד מעליו. באנגליה כפוף המלך לחוק לא פחות ממנקה־הארובות, וראש־הממשלה לא פחות ממצחצח־נעלים. והעדר חוקה מיוחסת לא הפחית אלא הגביר גם שלטון החוק וגם שלטון הדמוקרטיה.

ואם למען הבטיח שלטון החוק והדמוקרטיה, יש לשלול בתנאים מסוימים חירותו של אדם המסוכן לשניהם – אין החוק האנגלי נרתע אפילו משלילת “חירותו” של חבר הפרלמנט. חירות־האזרח באנגליה לכל־הדעות אינה פחותה מאשר בארצות שיש בהן חוקה, בין שאלו הן ארצות של דמוקרטיה “פורמלית” או ארצות של דמוקרטיה “עממית”, ואף־על־פי־כך התיר החוק באנגליה לשים במאסר חבר הפרלמנט קפטן רמזיי למשך כמה שנים, על־פי פקודת שר־הפנים, בלי מַתן כל נימוק, אלא בתוקף חוק של שעת־חירום, לשם בטחון המדינה. חוק כזה אין בו כל סכנה לחירות העם – אם נתינתו תלוּיה בעם ובנציגי־העם הנבחרים בבחירה חפשית; ואכן הממשלה המבצעת החוק, אחראית על מעשיה בפני הפרלמנט. לעומת זאת אין כל ערך למגילת חירויות – אם השלטון נמצא בידי איש או חבר אנשים שאינם תלוּיים בבחירתו החפשית של העם.

במדינה חפשית כמדינת־ישראל אין כלל צורך בהכרזת חירויות – במדינה זו חפשי כל אדם לעשות הכל, אלא אם החוק אוסר במפורש משהו. במאה השמונה־עשרה, שעמדה כולה בסימן שלטון עריצים – היה צורך במגילת זכויות אדם. בארצות שבהן עדיין נשללת חירות העם וזכותו לקבוע ברצונו החפשי השלטון והחוק – יש צורך להילחם על זכויות האדם. בארצות החפשיות, בארצות הדמוקרטיה, שבהן שליט העם, יש צורך במגילת החובות, ופירושה אצלנו – חובות למולדת, לעם, לעליה, לקיבוץ גלויות, לבנין הארץ, לבטחון לזולת, לחלש.

אנו, יותר מכל ארץ חפשית ודמוקרטית אחרת שמראש מובטחות בה זכויות האדם ביסודן, זקוקים למגילת חובות. המשימות הגדולות והקשות שהטילה ההיסטוריה על דור מקימי המדינה, בוניה ומגיניה, לא יתכנו בלי מגילת־חובות שנטיל על עצמנו, ברצוננו הטוב, מתוך הכרת יעודנו החלוצי למשך תקופה לא־קצרה.

יש הבדל עיקרי ורב־תוכן בין המהפכה שנתרחשה אצלנו וביןהמהפכה באמריקה, בצרפת, בשווייצריה, ברוסיה, ובארצות אחרות. בכל הארצות האלה היה מרד במשטר, ועם שינוי המשטר השיגו העמים את מבוקשם. מהפכת העם היהודי היא לא מרד במשטר או בשלטון.

העם היהודי מרד בגורל היסטורי, בגורל של עם גולה, מפוזר, מחוסר מולדת, לשון, תרבות ועצמאות.

ב־14 למאי, עם הקמת המדינה, לא נשתחרר העם היהודי. נשתחררו רק שש מאות וחמישים אלף יהודים בארץ. היהודים בתימן לא נשתחררו – אלא לאחר שעלו לארץ, יהודי מרוֹקוֹ לא נשתחררו, הם ישתחררו רק אם יעלו ארצה. יהודי רומניה לא נשתחררו, ואם לא ינתן להם לעלות – ימר גורלם ואסונם יגדל. לא נשתחררו יהודי עיראק, מצרים – ומצבם החמיר, ומי יודע מה צפוי להם.

במעמדנו ההיסטורי לא יכולנו לבצע מהפכה חד־פעמית, כאשר עשו עמים אחרים. גאולת עם ישראל, אפילו גאולתו הלאומית בלבדה, טרם באה; יש רק אתחלתא דגאולה. אפילו המיליון שיש לנו עכשיו אינו משוחרר עדיין. עם שאין לו בטחון – אין לו עצמאות מובטחת. אין אני מזלזל ביום 14 למאי. לא היו ימים רבים כמוהו בהיסטוריה הארוכה שלנו. אבל יום גדול זה יעָשה חלילה פלסתר, אם “המהפכה” בה התחלנו, והתחלנו לאו דווקא ב־14 למאי, לא יהיה לה המשך מַתמיד ונאמן. שום מאורע חד־פעמי לא יגאל את עם ישראל. גאולתנו היא תהליך ממושך של עליה והתישבות ומאמצי בטחון, זאת אומרת של שורת מעשים ושורת חוקים. החשיבות של יום 14 למאי היא בזאת שהוא פותח אפשרויות חדשות וגדולות לעליה, להתישבות ולבטחון.

משום כך מדינתנו היא המדינה הדינמית ביותר בעולם. מפני הממַדים הקטנים של מדינתנו אין הדינמיוּת שלה מרעישה עולמות, אבל היא קובעת דרכה ואָפיה. מדינתנו נוצרת בכל יום מחדש. בכל יום משתחררים יהודים נוספים בעלותם ארצה, בכל יום משתחררים שטחי אדמה משממה ומעזובה; דינמיוּת זו אינה סובלת מסגרת נוקשה וכלים מלאכוּתיים. חוקי מדינת־ישראל צריכים להסתגל להתפתחות דינמית זו.


חבר הכּנסת בר־יהודה דרש שנכריז בחוקה על התישבות וקיבוץ־גלויות. הוא שכח שחוקה לא מכריזה אלא מחייבת, אחרת אינה חוקה אלא כרוז. וההכרזה נעשתה כבר – בתעודה החשובה ביותר בימינו, בתעודה שהיא חשובה לדעתי אפילו מחוקה, בהכרזת העצמאות מיום 14 למאי. בהכרזה ההיא נאמר: “מדינת־ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתת על יסודות הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שוויון־זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מַצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשומר על המקומות הקדושים של כל הדתות; והיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות”.

איני יודע אם יש להכרזה זו תוקף פוֹרמַלי של חוק, אבל תקפה המוסרי של מגילה זו עולה על כל תעודה אחרת שאנו מוסמכים לחַבּר בימינו אלה. בלי ספק אפשר לחַבּר הכרזה יותר נמלצת, אבל אין לחַדש כה מהר המעמד הגדול – במקרה זה אפשר להגיד בלי חשש של גוּזמה: המעמד ההיסטורי – שבו נתקבלה הכרזה זו, ועל הכרזה זו חתמו כל המפלגות היושבות בבית זה, מהקומוניסטים ועד אגודת־ישראל. אחדוּת מלוכּדת ומלכּדת זו לא מתרחשת בכל יום, ואין לזלזל בה. דבר שיאַמר במעמד אחר ובפחות אחדוּת לא יהיה לו התוקף המוסרי שיש לדבר שנאמר במעמד הגדול ההוא של חידוּש המדינה, אם גם לנאמר באותו יום אין תוקף חוּקי פוֹרמַלי. לא היה לנו מעמד כזה זה אלפי שנים, והמעמד מחייב.


חבר הכּנסת דינבורג הביא ראָיה לצורך של חוקה מעברנו הרחוק – מפרשת יציאת מצרים. הוא אמנם הוֹדה שהתורה ניתנה מגילות מגילות, ומכאן שאפשר לעשות חוקי־יסוד מזמן לזמן. אבל הוא העמיד אותנו על כך שהחוקה קדמה לחוקים: לפני פרשת “ואלה המשפטים” (פרק כ"א בספר שמות) באה פרשת מעמד הר־סיני (פרקי י"ט – כ'), ולאלה קדם העיקרון של “ממלכת כהנים וגוי קדוש”, זאת אומרת שהפרקים הראשונים (י"ט – כ') הם עקרונות החוקה, ומאלה נובעים החוקים הבאים בפרק כ"א ואילך.

מכיוון שהחבר דינבורג הוא היסטוריון מובהק, יש לדקדק אתו כחוט השערה, ויש לבחון אם הנחותיו מתאימות בדיוק לדברים שנאמרו בתורה.

תמהני למה מתחיל דינבורג מפרק י“ט, שבו מסופר כבר על החודש השלישי לצאת ישראל ממצרים. מתן החוקים החל זמן רב לפני כך. עוד בפרק י”ג נאמר כבר “ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה”. וכבר עמדתי על כך שחוקה בתורה דינה דין חוק. בפרקים שאחר כך מסופר על סידור עניני הכלכלה לישראל על־ידי משה: בפרק ט“ז – על סידור המן, בפרק י”ז – על הספקת המים. באותו פרק מסופר על מלחמת ישראל בעמלק. אגב, זו היתה מלחמת־ישראל הראשונה, שנעשתה לפני כ־3300 שנה, ונערכה באותה הסביבה שבה ניטשה המלחמה האחרונה של מדינת ישראל לפני 13 חודש!

אחרי גמר המלחמה בא סידור השלטון והשיפוט בישראל לפי עצת יתרוֹ (פרק י"ח) – שעמדתי כבר עליו בוויכוח עם חבר הכּנסת לוונשטין. ורק אחרי סידור קונסטיטוציוני זה – בא מעמד הר־סיני. אבל לא ברור כלל אם “עשרת הדברים” (התורה לא השתמשה במונח “עשרת הדברות” שבו השתמש דינבורג, אלא אך ורק במונח “עשרת הדברים”) היו עקרונות שמהם נבעו החוקים. התורה מזכירה בפירותש “עשרת הדברים” לא בפרק כ‘, שאותו ציטט דינבורג, אלא בפרק ל"ד, הרבה פרקים לאחר “ואלה המשפטים”, ותוכן “עשרת הדברים” ההם שונה לגמרי מתכנו של פרק כ’, שאותו מציין דינבורג בשם “עשרת הדברות”, וכבר גיטה העיר בשעתו על כך. וקשה לבנות הצורך בחוקה על ראָיה מפוקפקת זו של החבר דינבורג. בתורה ובנ"ך אין בכל אופן שום הבחנה בין חוקה ובין חוק, כאשר הוכחתי בדברי הקודמים.


בוויכוח חשוב זה על החוקה שמעתי, או יותר נכון קראתי, הרבה קולות וברקים, אבל עם כל הכבוד הרב שאני רוחש לנואמים, עלי להגיד שלא שמעתי קול אלהים מדבר מתוך האש.

מעמד הר־סיני לא מתרחש בכל יום. היה לנו מעמד גדול, היסטורי, לפני עשרים ושנַים חודש. בהיסטוריה של ארבעת אלפים שנה לא היו לנו הרבה מעמדים כאלה.

אינני חושב שזהו המעמד ההיסטורי האחרון שלנו. אני מאמין שעוד צפוי לנו מעמד גדול. איני אומר כמעמד הר־סיני, או כמעמד יסוד המדינה, זאת איני יודע. אפס יתכן עוד מעמד גדול, ואולי עוד נשמע הקול המדבר מתוך האש – “במַסוֹת, באותות, ובמופתים, ובמלחמה, וביד חזקה, ובזרוע נטויה, ובמוֹראים גדולים”, ויפתח שוב פרק חדש וגדול בתולדותינו.

עד אז – עשה נעשה מלאכתנו יום־יום באמונה, בענווה, בהתמדה ובלי רתיעה. נעשה מלאכת הבטחון, העליה וההתישבות וכל החוקים הגדולים והקטנים הדרושים לכך.