ירושלים, ד' באייר תש"י – 21.4.1950

בגילה וברעדה נחוג גם השנה חג עצמאותנו. באוּנוּ גדולות ונצורות, אך המשׂימה הגורלית ורבת־הקשיים עודה לפנינו. מדינת ישראל עומדת בסימן קיבוץ גלויות, ומבחנה המכריע והעליון הוא מבחן קליטת העולים.

בשנה הראשונה לעצמאותנו אימַצנו צבא־הגנה לישראל; הדפנו ונגפנו צבאות הפולשים; פתחנו לרווחה שערי המולדת לכל בני ישראל; הרחבנו גבולות המדינה והגענו לאילת במפרץ ים־סוף; נאחַזנו במבואות ירושלים ויישבנו הריה; סידרנו והפעלנו שירוּתי המדינה הצעירה; כבשנו לאומה העברית מעמד ממלכתי בינלאומי – ומדינת ישראל היתה חברה שוות זכויות וחוֹבוֹת באירגון האומות המאוחדות.

מאמצי שלושת דורות של חלוצים, מעפילים ומגינים במשך שבעים שנה הבשילו שני הכיבושים העליונים, שיבהיקו לדורות הבאים כשׂיאי־אוֹר מבשׂרי־ישע: חידוש המדינה העברית ועלילות צבא־הגנה לישראל. אפס, אין אלה חידושים ראשוניים בתולדותינו. בדברי־ימינו הארוכים, עשירי העלילות והתלאות, כבר נתחדשה עצמאותנו לא פעם, וצבאות ישראל נלחמו ויכלו עוד לפני אלפי שנים. אולם בדורנו נפל דבר שלא היה מעולם, וגם ההיסטוריה המופלאה של עמנו המופלא באומות לא ידעה כמותו: נפל הפלא של קיבוץ גלויות.

במשך אלפים בשנה נתקיימה בנו התוכחה המרה והזועמת:

"וֶהֱפִיצְךָ ה' בְּכָל הָעַמִּים מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד קְצֵה הָאָרֶץ

וּבַגּוֹיִם הָהֵם לֹא תַרְגִּיעַ, וְלֹא יִהְיֶה מָנוֹחַ לְכַף־רַגְלֶךָ,

וְנָתַן ה' לְךָ שָׁם לֵב רַגָּז וְכִלְיוֹן עֵינַיִם וְדַאֲבוֹן

נָפֶשׁ. וְהָיוּ חַיֶּיךָ תְּלֻאִים לְךָ מִנֶּגֶד,

וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם, וְלֹא תַאֲמִין בְּחַיֶּיךָ – – – מִפַּחַד

לְבָבְךָ אֲשֶׁר תִּפְחָד וּמִמַּרְאֵה־עֵינֶיךָ אֲשֶׁר תִּרְאֶה"

(דברים כ"ח סד – סז). –

והנה סוף־סוף באה גם ראשית בשורת תנחומין והגאול. –