לֵיל דּוּמִיָּה. רֹךְ וָשָׁקֶט.
עַל הַסְּפִינָה הַכֹּל נָדַם,
אַךְ בַּמַּיִם עוֹלָה תְנוּעָה —
הָאוֹקְיָנוֹס לֹא יֵרָדֵם.
עֶדְרֵי גַלִּים, דְּכָיֵי פֶרֶא,
וַדַּאי קָרְאוּ חַג אוֹ מוֹעֵד,
וְהָרוּחַ, שַׂר־הַמְּחוֹלוֹת,
יֵיטִיב צַעֲדוֹ עַל יָם רוֹעֵד.
אֲנִי עֵר וְלִבִּי מֵת בִּי,
עֵינַי תּוֹהוֹת: יָם, מַה־קָּרְךָ?
מִי זֶה הִרְגִּיז אֶת מְנוּחָתְךָ
בְּלֵיל דְּמָמָה? מִי הוּא עָרְךָ?
שְׂחֹוק וָרַעַם עַל הַמַּיִם,
תְּשׁוּבַת בּוּז לִשְׁאֵלַת תָּמִים:
אַל־נָא תִרְגַּז, עֶלֶם חִוֵּר,
שָׂחִים גַּלִּים — אָנוּ נָמִים.
מָחָר בֹּקֶר יֵעוֹר סַעַר
וְנֵעוֹרוּ הַמִּשְׁבָּרִים,
וְאָמַרְתָּ: אָכֵן יָשְׁנוּ
גַּלִּים אֶתְמוֹל שְׁנַת יְשָׁרִים!