על חורבן עמי בבסרביה, שנת תש"א.

בֵּין הַדְּנֵיסְטְר וְהַפְּרוּט

כְּעוֹף נוֹדֵד רוּחִי יָשׁוּט.

בְּעַרְבוֹת שָׂדַי וָאָחוּ,

שָׁם פְּרָגִים עַתָּה יִפְרָחוּ,

הַקָּמוֹת מִזְדַהֲבוֹת,

מְסֻרְבָּלוֹת, מִשְׁתַּחֲווֹת

לִצְלָבֵי־הָעֵץ עִם רוּחַ, –

אֲשׁוֹטֵט עִם יוֹם יָפוּחַ,

בְּהִשְׁתַּטֵּחַ הַצְּלָלִים,

בַּדְרָכִים, עָבְרוּ גוֹלִים

וּבְלִבָּם נִגּוּן־הַנֶּצַח

הַיְּהוּדִי לִקְרַאת הָרֶצַח…

וּבְסִמְטוֹת שֶׁל עֲיָרוֹת,

שָׁם פְּרוּצוֹת כָּל הַגְּדֵרוֹת,

עַל גַּגּוֹת שָׁמוּט הַתֶּבֶן,

וְתִזְעַק מִקִּיר כָּל אֶבֶן,

אֶעֱבֹר שָׁם, בֵּן מְיֻתָּם,

לַדְּמָמָה אֶקְרָא: אָדָם,

אֵי אָדָם פֹּה? אֵי אַתְּ, אִמָּא? –

לֹא אֶבְכֶּה וְלֹא אָהִימָה.

חֶרֶשׁ עַל חֻרְבּוֹת אֶפְסַח,

וְעַל סַף פֶּתַח שָׁם אִשַּׁח.

זֶה הַסַּף – מַשְׁקוֹף לוֹ אָיִן –

שֶׁל בֵּית־אַבָּא. וּבְאֵר־מַיִם

בֶּחָצֵר. קִילוֹן בָּדָד

לַשְּׁחָקִים יִפְשֹׁט הַיָּד;

וְהַשִּׁטָּה עֲדֶן פּוֹרָחַת,

אַךְ לְמִי, לְמִי פוֹתַחַת

אֶת צִיצֶיהָ הַלְּבָנִים?

הֲיָשׁוּבוּ הַבָּנִים

בְּצִלָּהּ לַחְמֹד לָשֶׁבֶת,

אִם הָרוּחַ הַנּוֹשֶׁבֶת,

כִּנְשָׁמָה תוֹעָה, נְכָאִים

תֶּהֱגֶה בָעֳפָאִים

עַל אֲשֶׁר הָיָה כָּאן פָּעַם? –

לַמִּפְתָּן אֶפֹּל בְּנַהַם:

קוֹל אִמִּי בוֹכָה אֶשְׁמַע,

לִי קוֹרְאָה מֵאֲדָמָה,

וְיַלְדּוּתִי שָׁם מִתְגּוֹלֶלֶת

עֲרוּפָה עַל סַף הַדֶּלֶת…

תש"ה