שָׂבַעְתִּי מַרְאוֹת

לֹא נוֹתָר דָּבָר לְהַבִּיט בּוֹ.

שׁוֹטַטְתִּי בָּרְחוֹבוֹת

הֵצַצְתִּי בְּחַלּוֹנוֹת הָרַאֲוָה

מַרְאוֹת מַחְנִיפוֹת.

תְּמוּנָה אַחַת

עָקְבָה אַחַר פָּנַי:

דִּבָּרְנוּ זֶה לְזוֹ,

עִם הָרֵיק וּלְתוֹכוֹ,

תְּמוּנוֹת מִתְמַזְּגוֹת בִּי תַּחַת שְׁמֵי הַצָּהֳרָיִם.

אִישׁ אֵינוֹ חוֹשֵׁד

בַּמַּשָּׁב הַמּוֹשֵׁךְ אוֹתָם,

הַמַּשָּׁב הַזֶּה הַמִּשְׁתַּהֶה לְמַלֵּא אֶת הָרֵאוֹת,

הַמַּשָּׁב הָאִטִּי הַזֶּה עַד כְּלּוֹת הַנְּשִׁימָה,

עַד רִקוּן אוֹתָנוּ מֵעַצְמֵנוּ.

וְאָנוּ הוֹלְכִים

וְהוֹלְכִים

וְאַט־אַט,

כְּמוֹ מִתּוֹךְ כְּשָׁפֶיהָ

שֶׁל אַהֲבָה,

נִמְשַׁךְ הַמַּסָּע