לוגו
על החבורות של צפת
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

 

א    🔗


לידתן של אידיאות חדשות ושל תנועות גדולות היא לעתים קרובות בקרב חבורות קטנות של חסידים ואנשי סגולה. הרי לדוגמא החבורות בימי בית שני וחסידי אשכנז של המאה הי"ב מלפני התקופה שנדבר בה, והחבורות של השבתאים ושל החסידים מלאחר התקופה שנדון בה.

סמוך לאחר גרוש ספרד היו חבורות מרוכזות תחילה בשאלוניקי ובירושלים, והן מחייבות ייחוד־דיבור לעצמן, שאין כאן מקומו. בראשה של חבורת בני הישיבה בירושלים עמדו המקובל ר' אברהם הלוי והנגיד ר' יצחק שולאל. כר' אברהם הלוי גם הנגיד היה מן המצפים לגאולה קרובה במהרה בימיו, וכיבוש מצרים וארץ־ישראל ע“י הסולטאן התורכי רק הגביר ציפייה זו. במצוותו שלו תיקנו בני הישיבה צומות ותעניות ומשמרות לתפילה על הגאולה. יש לשער, שבאווירה האפוקאליפטית של ירושלים בדור ההוא, היו עוד חבורות שעסקו במעשי צדקה ותשובה כדי לקרב את הקץ. כלומר, כבר בירושלים אחזו בדרך של קרוב הקץ ע”י מעשי תשובה, דרך שהפליגו בה הרבה בצפת לאחר מכן; אלא שלא ירושלים כהרי צפת. בירושלים אחזו בדרך של תשובה כפשוטה ואילו בצפת נקטו בתשובה על דרך הסוד.

שמא הרשות נתונה להבחין בין מעשי תשובה בתקופת הגאונים ובימי־הביניים לבין מעשי תשובה בתקופה שנעמוד עליה כאן. בתקופות ההן הרבו במעשי תשובה וצדקה, בצומות ובסיגופים, מכיוון שסברו שהקץ קרוב ורצו לבוא לקראת המשיח בנפש מטוהרה ונקייה מחטא, ואילו בתקופה שאנו מדברים בה ראו במעשי התשובה אמצעי וכלי לקרוב הקץ ולביאת המשיח.

דומה שלא מצינו במקום אחד כל־כך הרבה חבורות, שהקיפו ציבור גדול כל־כך כמו בצפת של המאה הט“ז. ואין מן התימה בכך. הרי לא היתה עיר בתולדות ישראל כצפת, שתושביה רובם ככולם נתפסו לאווירה של תפילה ותשובה וציפייה לקץ. על תקנותיהן של כמה מן החבורות אנו למדים מתוך ספרים של התקופה ההיא ובעיקר מן ארבע רשימות של “מנהגים טהורים וקדושים” שנתפרסמו ע”י שכטר מתוך כתבי־יד שבספריית בית־המדרש לרבנים באמריקה ושבספריית האוניברסטה של קולומביה. הן כוללות מנהגים של ר' משה קורדובירו, של ר' אברהם גאלנטי, של ר' אברהם ברוכים ושל ר' משה מליריאה. כן נתפרסמו תיקונים והנהגות של מקובלי צפת מלפני שנת של“ז (1577) ומשנת של”ז ע“י רי”מ טולידאנו בספרו “אוצר גנזים” (תש"ך), עמ' 48–51.

נראה שהחבורה הראשונה בצפת נתרכזה סביב ר' שלמה אלקבץ וגיסו ר' משה קורדובירו. קצת פרטים בענין זה אנו קוראים בספר גרושין לרמ“ק, שמספר לנו על ה”גרושים" (כלומר טיולים), שהיו מתגרשים אלקבץ וקורדובירו והחברים בסביבותיה של צפת בשנות ש“ח–שי”א (1548–1551). ראוי להביא בקשר זה את דבריו של הרמ“ק ב”תומר דבורה“: עוד שנית פי' בספר הזהר והיא חשובה מאד כי יגלה ממקום למקום לש”ש (לשם שמים) מבית מנוחתו תמיד כדרך שהיה מתגרש ר“ש וחבריו ועוסקים בתורה”, היינו שהרמ“ק (וכן כנראה אלקבץ ושאר החברים) ראה בכך כאילו הוא ממשיך את דרכם־בקודש של רשב”י והחברייא קדישא שלו ומקיים בעצמו בגרושין אלו דין גלות, כסמל לגלות השכינה. בטיולים אלה נתחדשו חידושי קבלה ע“י אלקבץ, הרמ”ק והחברים. עצם הלשון “חברת החברים”, “החברים” מעיד., שהיתה זו מעין חבורה קבועה של תלמידים. כלומר, רשאים אנו להסיק, שהן לגבי קיבוץ חבורת תלמידים סביב עצמו והן לגבי הטיולים בחיק הטבע והשמעת סתרי תורה שם והן לגבי ההשתטחות על קברי תנאים וצדיקים לא היה האר“י הקדוש הראשון והמחדש, אלא שהוא הלך בכך בעקבי אלקבץ ותלמידו־חברו הרמ”ק. בחבורה זו נוסדו כנראה ההנהגות והתקנות של הרמ“ק, בנות ל”ו סעיפים, שנתפרסמו כאמור ע“י שכטר. איננו חייבים להניח, שהרמ”ק בדוקא, או אלקבץ ראש החבורה או אחד אחר מן החברים התקין אותן הנהגות חסידות, אלא שהן נתקנו כנראה מתוך מגע בצוותא של החברים, ומסתבר, שנקבעו כאן בכתב תקנות והנהגות, שכבר נהגו בהן למעשה, לפחות בחלקן, בחבורה זו ואולי אף מחוצה לה. ואף נראה לי שלא נתכוונו בתקנות הללו לחבורה של מקובלים בני־עלייה בלבד, אלא לעדת בני צפת בכללה, שהרי אין בכל הסעיפים המרובים הללו דברים שמובנים ושמכוונים ליודעי ח“ן בלבד, אע”פ שייתכן שקיימו וקיבלו אותם עליהם הלכה למעשה רק חסידי צפת ומקובליה. בדומה לחבורות אחרות של חסידים ופרושים אף ההנהגות והאזהרות הטובות עוסקות בחלקן הניכר במצוות שבין אדם לחברו ובמצוות של פרישות וסיגוף. מעניין שבין הסעיפים המדברים בלימוד תורה אין הטעמה מיוחדת על לימוד הקבלה, שבא דרך הבלעה בסעיף אחד בין שאר עיסוקים תורה “לעסוק בכל יום במקרא, משנה, תלמוד, קבלה, פסק”. מאידך ישנם שלושה סעיפים מיוחדים ללימוד המשנה בתקנות הללו של הרמ“ק. לימוד המשנה בכלל תפס מקום לעצמו אצל המקובלים בתקופת צפת וכן בתקופות שלאחר מכן. הרי בתקופה שאנו עומדים בה כאן וקצת לפניה וקצת לאחריה נתגלה כידוע המגיד למרן ר' יוסף קארו בדמות המשנה. המגיד נגלה אליו לרוב לאחר לימוד המשנה או בשעת הלימוד, ולפיכך היה מרבה ללמוד משניות בלילה. מכיוון שהמגיד בדמות המשנה נגלה אליו כבר בהיותו בשאלוניקי ובאדריאנופול ובניקופול, יש להסיק מכך, שמרן עסק הרבה בלימוד המשנה כבר בתורקיה. ושמא נהגו בלימוד המשנה בחוג שנתרכז מסביב לר' יוסף טיטאצ’ק, שגם לו נתגלה מגיד. כנראה שבמיוחד שקד מרן על לימוד המשנה בלילי שבתות, ולפיכך נתגלה לו המגיד בעיקר באותם לילות. הרי בשבת דוקא עסקו במשנה חכמי הסוד, ושמא בעיקר בחבורות סגורות של מקובלים. הן כך שומעים אנו מפי ר' אברהם גאלאנטי, תלמידו של הרמ”ק: “ובליל שבת קורין ח' פרקים במ' שבת ובבקר ח' ובמנחה ח', דלהכי כיוון רבינו הקדוש לסדר כ”ד פרקים במ' שבת כנגד כ“ד קישוטי כלה”. וכך מעיד אחיו ר' משה גלאנטי, אף הוא מתלמידיו של הרמ“ק “שזהו הטעם שכיון רבינו הקדוש לחבר כ”ד פרקים במסכת שבת לקשט שבת מלכתא בכ”ד קישוטין, וכן בדורנו ראיתי כמה חסידים בכל שבת ושבת שונים אלו הכ“ד פרקים לקשט הכלה העליונה וכן ראוי לעשות להבין ולהורות”. ומעין זה מוסר ר' אברהם ברוכים “ועוד למדים מס' שבת בג' סעודות, ח' פרקים בכל סעודה”. מן הראוי להזכיר כאן, שממש בזמן שאנו מדברים בו חי בצפת “התנא” ר' יוסף אשכנזי, שהיה שונה את המשניות בניגון. לפי המסורת שבפי ר' שלמה שלומיל מדרעזניץ, בעל שבחי האר“י, היה האר”י נוהג לבקר בביתו של ר' יוסף אשכנזי “והיו חוזרים המשניות בעל פה. כי כן היה מנהגו תמיד”. גם על האר“י מסופר שהיה שונה את המשניות של מסכת שבת בסעודה של שבת. כן דרש האר”י על הקשר והזיקה בין לימוד המשנה לבין לימוד הקבלה. אף מובא בשמו של האר“י, שהוא פירש את מאמרו של רב הונא במדרש ויקרא רבה פרשת צו, שאין כל הגלויות מתכנסות אלא בזכות משניות, על דרך זה, שאריכות הגלות באה בגלל העוון של ראיית קרי, ושלימוד המשנה יש בכוחו לתקן עוון זה “ואז נזכה לגאולה”. מאידך קבע האר”י “קביעות התורה בכל יום מעילא לתתא, תורה נביאים כתובים, קבלה, משנה, תלמוד”, כלומר, לימוד הקבלה קודם במעלה ובזמן ללימוד המשנה והתלמוד. בדרך כלל רשאים אנו לומר, שהאר"י היה מייחס ערך מיסטי ללימוד המשנה, ושלימוד המשנה באופן זה היה כנראה מקובל אצלו ואצל תלמידיו.

נחזור לתקנות של הרמ“ק. איננו יכולים לקבוע במדוייק את זמנן, כשם שאיננו יכולים לקבוע את זמנן של התקנות של ר' אברהם גאלנטי ושל ר' אברהם ברוכים ושל ר' משה מליריאה. אבל אם נניח שהן נתקנו תחילה בקרב החבורה של אלקבץ–קורדובירו, הרי אפשר להקדים את זמנן לסוף שנות הארבעים או לתחילת שנות החמשים של המאה הט”ז. ייתכן שההתנהגות הללו כבר נהגו בחלקן הלכה למעשה אף לפני כן, עכ“פ אין לאחר את כולן משנת ש”ל (1570), שנת פטירתו של הרמ“ק כלומר, כמעט ודאי הוא, שהן נהגו כבר בשעת בואו של האר”י לצפת בשנת ש“ל לערך. אף התקנות של גאלנטי ושל ברוכים ושל ליריאה אין לאחרן הרבה מכן. עכ”פ התקנות של גלאנטי הועתקו כבר בחייו בכתיבת־ידו. ההנהגות הללו של גלאנטי ושל ברוכים ושל ליריאה משמע מלשונן ומתוכנן, שלפחות בחלקן נהגו בכל צפת כולה, גם הלשון שבהם פותחים המנהגים הללו של גלאנטי מעיד על־כך: “מנהגים טובים וקדושים הנוהגים בא”י“, וכן מוכיח במקצת הלשון שבראש המנהגים של ברוכים: “אלה הם חסידיות אחרות נוהגים בצפת תוב”ב”. ההנהגות הללו של גאלנטי ושל ברוכים מוכיחות ומעידות, שעדת צפת כולה נעשתה לעדת חסידים וקדושים, ויש בהן לאשר ולהקדים בעשרות שנים כמה ממנהגי צפת, שמספר עליהם ר' שלומיל מדעזניץ באגרותיו המפורסמות. מנהגים אלה מעידים גם כן, שאיננו רשאים למתוח קו מבדיל בין החבורות של צפת לבין עדת צפת בכללותה, אעפ“י שיסודם של המנהגים היה כאמור בתוך החבורות הללו. רק החבורות שעסקו בסתרי תורה ממש, כגון חבורתם של האר”י ושל ר' חיים ויטאל היו סגורות ומיועדות ליחידי סגולה בלבד. כדאי להעיר כאן, שר' אברהם ברוכים מזכיר בתוך הנהגותיו ש“יש חברת בעלי תשובה שמתענים תמיד ומתפללים מנחה בכל יום בבכיה ודמעה ומלקות שק ואפר”. מסתבר, שחברה זו היתה מורכבת בכולה או לפחות ברובה מאנוסים לשעבר, שביקשו לכפר על עוונותיהם במלקות ובשאר סיגופים (ענין זה של כפרת עוונות ע"י מלקות היה כידוע אחד הטעמים לחידוש הסמיכה ע''י ר' יעקב בירב). קרוב להניח, שהאנוסים ברובם נתלקטו לצפת כבר סמוך לאחר גרוש ספרד או סמוך לאחר הכיבוש התורכי, ולפיכך רשאים אנו לשער, שחברה זו של בעלי תשובה כבר נתייסדה בזמן קדום ביחס. מן העניין להזכיר כאן עוד תקנה אחת, שמובאת ע“י ברוכים: “יש מהם שהולכים על כל חצר חצר ועל החנויות להזהיר על השבת ולהכניסו מבעוד יום”. והרי כך יודעים אנו על ברוכים עצמו, שהיה מזרז את העם בכל ע”ש על עניין שמירת שבת ואף חיבר ספר תיקוני שבת, ששם מובא ענין זה.

על שתי חבורות או חברות אחרות מוסר לנו ר' אלעזר אזכרי, תלמידו של הרמ“ק. בספרו ספר חרדים, שנכתב בשנת שמ”ח (1588) לערך. מלשונו של אזכרי בהקדמתו על החברה “סוכת שלום” רשאים אנו להסיק שני דברים א) חברה זו לא נוסדה כנראה ע“י אזכרי לבדו אלא בצוותא עם חבריו שהיו תלמידיו של הרמ”ק ואולי גם של אלקבץ. אם נשווה את לשונו של אזכרי בהקדמתו הנז' וללשון ספר גרושין נמצא, שחבורתו שלו היתה כמו ממשכת את חבורתם של אלקבץ – קורדובירו. “הגרושין” היו כאמור בשנות ש“ח–שיא (1548–1551), ורוב החברים שהיו “מתגרשים” באותן השנים היו כבר בשנות ש”מ–שמ“ח (1580–1588) באים בימים או בין המתים. לפיכך נראה, שאזכרי עמד בראש חבורה זו לאחר פטירתו של הרמ”ק בשנת ש"ל (1570). ב) בחבורה זו לא נתכוונו לחוג סגור בשביל בני עלייה, אלא ביקשו להשפיע על כל עדת צפת שיחזרו בתשובה, החברה הזאת היתה צריכה להיות מעין כרוז ושופר, שיכריז ויריע על הצורך בתשובה שלמה.

כן מוסר לנו ר' אלעזר אזכרי, שהוא והחברים ייסדו גם “אגוד' אחת, חברים מקשיבים יחדו, ימי המעשה סגורין הומים כים על התורה ועל העבודה”. זאת היתה כנראה חבורה סגורה מורכבת מאותם חברים, שהיו הולכים יחד לציון רשב"י ושראו בלימוד תורה ובתפילה דרך להחשת הגאולה ולקרוב הקץ.


 

ב    🔗

אנו באנו לארי שבחבורה ושבחבורות, הוא האר“י הקדוש. בתחילת בואו של האר”י לצפת בשנת ש“ל (1570) לערך היה מעין תלמיד־חבר לרמ”ק, וכנראה כפף עצמו למרותו ולא נהג כרב וכמורה לאחרים, אמנם אין לנו ראייה לכך, שהאר“י נשתייך לחבורה של אלקבץ – קורדובירו, מסתבר יותר שהיתה לו שקלא וטריא פרטית עם הרמ”ק (ואולי גם עם אלקבץ) בסוגיות של תורת־הסוד. ייתכן. שיצא טבעו של האר“י בצפת כבר בחייו של הרמ”ק, אבל בעיקר נתפרסם לאחר פטירתו של הרמ“ק. ומעין זה מעיד חיד”א: “ושמעתי מחכם אחד, שקיבל מהזקנים, שרבינו האר”י זצ“ל אחרי פטירת רבינו הרמ”ק זצ“ל התחיל לדרוש קצת בקבלה”. כנראה שתחילה מסר האר“י את תורתו רק לתלמיד אחד או שניים, וקרוב לודאי שתלמידו הראשון היה ר' חיים ויטאל. ויש מן האמת העובדתית או הפסיכולוגית בדברים שמספר עליהם ויטאל, שהאר”י אמר לו בר“ח אדר של”א (1571), שבמצרים נצטווה “שיבא לעיר צפת, כי שם הייתי אני חיים דר שם, כדי שילמדני. ואמר לי כי לא בא לדור בצפת תוב”ב אלא בעבורי, ולא עוד אלא שאפילו עיקר ביאתו בגלגול הזה לא היה אלא בעבורי להשלים אותי“. רק לאחר מכן נתלקטו אל האר”י תלמידים שונים, ומסתבר שביניהם היו גם מתלמידי הרמ“ק, אעפ”י שלא ידענו כמדומה על תלמידים מובהקים של הרמ“ק, שנעשו לתלמידים מובהקים של האר”י.

כיצד יצא המוניטין של האר“י בצפת? מן המסורת שמובאת אצל חיד”א אנו שומעים, שהאר“י התחיל על דעת עצמו לדרוש ברבים בסתרי תורה. אבל כנראה אין הכוונה ברבים ממש, אלא בציבור מצומצם ביותר, שממנו נתהוו אח”כ הכתות השונות של תלמידי האר“י. היתה גם ברירה של הללו, שנמצאו ראויים ליכנס לפמלייה קדישא זו. ידוע הסיפור שהאר”י לא רצה ללמד את ר' יוסף קארו סתרי תורה ו“אמר שנשמתו אינה מסוגלת לקבל חכמה יותר אלא על פי הדרך של רמ”ק ז“ל”, ומעין זה מסופר על ר' משה אלשיך, שלא היה מסוגל לקלוט סודות הקבלה, מכיוון שנשמתו היתה מעולם הדרוש. וכך מעיד ר' חיים ויטאל בשם רבו, שאפילו החברים שכבר נבררו ונכנסו לחבורה “לא התקיימו כלם ועדיין צריכין בירור להתברר ולהחליף ולשים אחרים במקום קצת מהם”, ואפילו “ב' ימים קודם שנפטר מורי ז”ל אמר לי, כי אפילו אותם החברים שהיו בכת הראשונה עמדי, היו צריכין להתברר בירור אחר ויכנסו אחרים תחת קצת מהם“. החברים נתחלקו אח”כ לד' כתות. בכת של ויטאל היו עשרה חברים בלבד: ר' יונתן סאגיש, ר' יוסף ארזין, ר' יצחק כהן, ר' גדליה הלוי, ר' שמואל די אוזידא, ר' יהודה משען, ר' אברהם גבריאל, ר' שבתאי מנשה, ר' יוסף ן' טבול, ור' אליהו פלכו. ויטאל ראה" עצמו כעומד בראש חבורת התלמידים, כפי שמעיד לשונו שם “לפי שלא נכנסו בחברתי רק עשרה וצריכין להיות י”ב“. יש לציין, שבדרך כלל נתנו כנראה בחבורה ערך מיוחד למספר עשרה שהוא מניין, או למספר שנים־עשר, כנגד י”ב השבטים. כבר בסיפור המפורסם המיוחד לאלקבץ בעניין גילוי המגיד לר' יוסף קארו שומעים אנו את קולה של המשנה “והנני המשנ' הא' (האוהבת) המייסרת את האדם באתי לדבר אליכם, ואם הייתם עשרה הייתם מתעלים יותר ויותר”. הרי ברורה היא חשיבות המספר עשרה, שאין עדה אלא עשרה. ואם לפי דברי הזוהר, עדה אחת שחוזרת בתשובה בידה להביא את הגאולה וצפת כולה ביקשה להיות אותה עדה, הרי מסתבר שאותה חבורה של עשרה תלמידים רצו לעצב בממש ובפועל עדה קדושה זו, שנזהרת מן החטא וחוזרת בתשובה ועל־ידי־כך מקרבת את ביאת המשיח. המספר של עשרה חברים בא גם באגרתו של ר' שלומיל מדרעזניץ מרחשוון שס“ז (1606) “אח”כ עשה האר”י הסגר אחד לאלו הי' חברים“. בעדותו הנז' של ויטאל בשם האר”י שמסר לו את הדברים שני ימים לפני פטירתו (של האר"י) אנו קוראים “כי הנה אלו החבירים אינם שלימים… ואין כולן שוים בהם, כי יש מהם שרובו טוב ומיעוטו רע ויש מי שרובו רע ומיעוטו טוב ויש בינוני, וכיוצא בזה כמה מדרגות. ואמר לי, כי אותם שרובם טוב ישארו כך בודאי, כי אותם האחרים אשר רובן רע ומיעוטן טוב יקחו הרע ויתנו להם הטוב שבהם ואז ישארו אלו כולם טובים האלו כולם רעים. ואמר לי מורי, כי זהו היה כוונתו לקבץ אותם, כי ע”י החברה והאהבה שיש בין החבירים ימשכו זה מזה (צ"ל לזה?) וילך הטוב אצל מי שרובו טוב ויושלם ממנו, וילך מיעוט הרע ויצטרף עם מי שרובו רע, ואז כל אותם שכולם מבחינת הרע ילכו, וישארו האחרים שהם שלימים מבחינת הטוב“. אח”כ מונה שם ויטאל את התלמידים של הכת הראשונה ומסייגם לסוגים של רובם טוב, בינוני ורובם רע, ומציין, ש“אמר לי מורי ז”ל שכוונתו היתה להשליך כל החברים שלי ושלא ישאיר עמו אלא ג' או ד' בלבד“. דבריו של ויטאל שהבאנו אותם כאן רק בחלקם ובהשמטות, מעידים על יחסים מתוחים ששררו בינו לבין כמה מן החברים, וייתכן שגם בין שאר החברים לבין עצמם לא תדיר שלטו יחסי אחווה ורעות. ואין דבר זה חזיון נדיר בחבורות סגורות של בני עלייה, שחבריהן כולם מבקשים לזכות בחסדו המיוחד של הרב והמורה. הדים למחלוקת שבין התלמידים יש לשמוע באגרתו הנז' של ר' שלומיל שכותב בהמשך למה שהזכרנו לעיל: “לסוף ה' חדשים נפלה קטטה אחת בין הנשים בערב שבת, והנשים הגידו אותו לבעליהן ונמשך עד שגם החברים נתקוטטו, והרב ע”ה תמיד היה מזהיר אותם על האחווה והאהבה שיהיה ביניהם תמיד שלום אהבה ואחוה, ובאותו יום עברו על דבריו בעונות”.

בתוך הדברים שהבאנו לעיל מדברי ר' חיים ויטאל הוא מספר, שבין החברים הרי “הר' אברהם גבריאל והר' שבתאי מנשה והר' יהודה משען והר' יוסף טבול מוגרבי נדחו לגמרי, אבל בר”י משען יש קצת ספק עדיין“, כך יש להסביר לדעתי את העובדה, שעל שטר ההתקשרות של תלמידי האר”י משנת של“ה (1575), חתומים בין שנים עשר התלמידים רק ששה מתלמידי הכת הראשונה, ואילו ר' יוסף אבן טבול, ר' אברהם גבריאל ור' שבתאי מנשה לא חתומים עליו (על ר' יהודה משען מעיד ויטאל עצמו, שלגביו “יש קצת ספק עדיין”, וכנראה נמצא אח"כ ראוי ליכנס לחבורה זו). כן לא חתום על שטר ההתקשרות ר' אליהו פלכו (=פאלכו, פלקון), מתלמידי הכת הראשונה, שנדחה ג”כ מחברותו של האר“י “ואמר לי מורי אז ביום הנז‘, כי ר’ אליהו פלכו היה ממוצע… ומפני זה לא יכלו להענישו עד שיטה לצד הרע ובעודו שקול לא יכלו להענישו… נשאר תמיד בינוני ושקול, וזהו הטעם שהיה מורי רוצה לסלקו מתוך חברתנו. ולא היה מסיר אותו להיותו שקול עד שאירע אותו הכעס הגדול בע”ש עם הר”י ארזין נר“ו, ואז התחיל ונטה לצד הרע, אבל עם כל זה היה מיעוטו טוב עדיין ואז הוסר מחברתנו”. הסבר זה מיישב באופן מתקבל על הדעת כמה מן התמיהות שעורר עליהן פרופ' גרשום שלום במאמרו החשוב על שטר ההתקשרות של תלמידי האר“י משנת של”ה בציון שנה ה' ובנספח שם.

ברם עדיין יש מקום לעיין בדבר, אם בין החתומים על שטר ההתקשרות הנז' היו דוקא תלמידיו המובהקים של האר“י או שנצטרפו לו גם תלמידים שלא מן הכת הראשונה וכן חכמים וחסידים בעלי נפש ובני עלייה, ודומה שהנחה זו יש לה על מה שתסמוך, שהרי שניים מן החתומים ר' יעקב מסעוד ור' יוסף אלאטון (או לאטון). ידועים רק כתלמידי הכת השניה, ואילו ארבעה חתומים אחרים, ר' יהושע ן' נון, ר' יעקב שניאור, ור' יוסף באגילייאר ור' שם טוב (הוא ר' ש“ט עטייא, כמו שהוכחתי במאמרי בתרביץ שנה כ”ז), אינם ידועים דוקא כתלמידי האר”י. ודוגמאות לכך, שחכמים וצדיקים ובינונים מצטרפים לחבורה כאחד, אפשר למצוא בעדות של קדושים וחסידים של כל הדתות בכל הזמנים.