לוגו
אָהֳלֵי יַעֲקֹב
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

 

יִחוּדִים    🔗


א. מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה    🔗

העולם נחרב ונבנה, נחרב ונבנה. התפלגה הארץ ונפרדו הגויים למשפחותיהם ויבנו ערי מושב לחטא. יצאה אש מלפני ה' ותבער ערים רבות, בתים אין־ספור נהרסו, שבטים שלמים היו לחרבה וגם צמח האדמה היה למאכולת. ויעל קיטור הארץ כקיטור הכבשן ונראה למרחוק.

בככר ההיא ישב אחד מבני עֵבר, ולו צאן ובקר ועבודה רבה. אותו הותיר אלהים ביום־חרמו. ויתן לו יד להימלט מתוך ההפכה ושתי בנותיו עמו. ויבקש חסוּת במערה אחת, ואיש אין בארץ. ותאמרנה הנערות: לא ברא אלהים את עולמו אלא לשבת בו ועתה שומם הוא מאין יושב, וכי ימות אבינו, אז יחזור הכל לתוהו. – מה עשו? הסבו וגרמו, כי תיזרע הארץ הנשחתה תרומה, ותלדנה שתי משפחות להקים זרע למין האדם.

אמר הצופה ומביט למסורי כל־לב: בדין הוא, שעושות אלה באש תישרפנה, אבל אלה לבנין העולם נתכּוונו.


ב. הַשַּׁרְבִיט    🔗

בעיר נחור אשר בארם־נהרים היה בתואל בן־מלכה מלך ונשיא בעמו ויגבה לבו. כל בתולה נישאת היתה צריכה להישמע לו בראשונה; וירגנו העם באהליהם. ויהי בהגיע תור בתו ונועדה לצאת עם עבד אברהם, להיות לאשה לבן־אדוניו, אמרו יושבי העיר: אם גם לבתו יעשה כמשפט הבנות, אז נקי הוא לנו, ואם לא – ידנו תהיה בו להכחידו. בא מלאך אלהים בלילה ויגפנו וימת.

והיתה הנערה עקרה ימים רבים והלכה להר המוריה, ששם נעקד אישה, להתפלל במקום טהור ולשפוך שיחה. ויעתר לה ה' ותהר. ויתרוצצו הבנים בקרבה. האחד אוחז בעקב אחיו להפילו, וסמאל עומד לימין הבכור. בא מיכאל לשרוף את סמאל בהבל־פיו, והושיב אלהים בית־דין ביניהם…

ויצאו שני לאומים ממעיה. זה פרש לדרכו וזה פרש לדרכו; ותגרה ביניהם כל הימים על דבר הבכורה וברכת־העולם. ולאמם גם־היא אח בנהרים ושמו לבן, ותיוָלדנה לו שתי בנות והֵנה רועות צאן אביהן. בדין היה, שהבכור של האחים יקח את הבת הבכירה של אחיה לאשה, ושבנה הקטן יארש את הקטנה. נתגלגל הדבר ונשא הבן הקטן את שתי האחיות יחד, והתורה אומרת: אשה אל אחותה לא תקח לצרור! ביקשו מלאכי־השרת לדחפו, אמר אדון כל: הניחו לו, גם הוא כמוני וראוי לו להשתמש בשרביטי.


ג. נְטִילַת הַבְּכוֹרָה    🔗

וישא יעקב פילגשים על נשיו בנות לבן, שם האהת זלפה ושם השנית בלהה. ובלהה היתה יפה עד־מאד ואין מָשלה בבנות. ויהי במות רחל אהובת נפשו ויתישב יעקב במגדל עד אפרת, שׂם מיטתו באוהל פילגשו הצעירה וינחם. פעם רחצה בלהה בנחל לפנות ערב, ובצאתה מן המים התאדם העולם מיפיה ומזיוה. וירא אותה ראובן בכור יעקב ויחשק בה ותתלקח נפשו באהבתו אותה. ויארוב לה ימים רבים.

בימים ההם החלו אריות וזאבים לפרוץ בגדרות צאן יעקב וישבּו מהם שבי; וישאר יעקב בעדר ויפיל חיתּתו על הצועקים לטרף. בלילה ההוא התגנב ראובן בלט אל אוהל העלמה, התקרב אליה בתרדמתה ויגל את כנף אביו. חרדה הארץ,

ויהי בבוקר בא יעקב מן השדה ונכנס למשכן פילגשו, אמרה לו הנערה: אל תקרב אלי, אל תגע בי, התנקש בי בנך הגדול וטמאה אני לך. וירם יעקב קול זעקה ויאמר: ראובן בכורי, פחז כמים, עלה על משכב אביו וחילל יצועו.

בו ביום ניטלה הבכורה מראובן וניתנה ליוסף אחיו. ולא יסף יעקב לדעת את פילגשו עד יום מותו.


ד. גוּר אַרְיֵה    🔗

בין שבטי־יעקב יהודה ידיו רב לו כאריה וכלביא היה בצאתו. מי ידמה: ומי ישוה לו? ולא סר שבט ממנו ולו יקהת עמים.

ויהי היום וַיט עדולם, ותיהום כל הקריה לגָדלו ולגבורתו. ויקח שם בת איש כנעני ותלד לו שלושה בנים, את עֵר ואת אונן ואת שלה. ותעמוד מלדת ותמת. ובעדולם נערה אחת מבנות ארם, ושמה תמר, ותעל על כל בנות עמה ביפיה ובקומתה; כמגדל צוארה בנוי לתלפיות, שדיה כתאומי צביה, הרועים בשושנים. ויתן לה יהודה את עֵר בכורו לאיש. בחלה בו הנערה ויאָסף, אירשׂ אותה יהודה לבנו השני; ותדחפהו מאתה – ויגוע גם הוא. רק חמיה היה משאת־נפשה ותאמר: אך הוא יקים לי זרע ובניתי ממנו מלכי־ארץ. ותרא הנערה, כי קלה היא בעיני הענק ושיחשבנה אך לבת ויעד אותה לשלה, בנו הקטן, – אף היא עשתה בערמה: הסירה בגדי־אלמנותה ותכס בצעיף ותשב בפתח עינים אשר על דרך תמנתה. ויהודה עובר אז לגזוז את צאנו, וירא קדֵשה יושבת על אם הדרך, וגוה יאיר מבעד לצעיף, ויט אליה וידבּר דברי־אהבים באזניה. העמידה בת־ארם פניה ותאמר: מה תתן לי בשכרי כי אשמע אליך? אמר גביר אָחיו: גדי עזים מן הצאן אשלח לך. רקד לב הנערה בקרבה, לראות את הלביא אך רכות ידבּר. ותאמר: גם אתה ליבבתני, חָשבני לאמתך. ויתאחד גלגל אחד עם משנהו. טבעת חדשה נקשרה בשלשלת הבריאה, הוסיף אלהים לשני המאורות את אורו של מלך המשיח. ותלד העלמה את פרץ ואת זרח. פרץ גובר על אור הלבנה, וזרח גובר על אור החמה.


ה. (נוסח אחר)    🔗

ויהי כי חטא ראובן בפילגש אביו והלך אחרי עיניו, התגאה עליו יהודה, שהיה נשמר תמיד מאשה ובכל מלחמותיו הרבות לא לקח לו נערה מן השביה, ויוכח את אחיו על רוע מעשיו. יצא קול ממרום וקרא: חייך, גם אתה לא תעמוד בנסיוֹן!

נפרד יהודה מאת אחיו וירד לעדולם וילן בבית איש כנעני ושמו שוּע. והאיש גדול ועשיר מבני משפחת נשיאי־הארץ ולו בת נאה ויפה, שהגיע לה תור להינשא. וירא שוּע את יהוּדה כי אמיץ־כוח הוא ובן־חיל וייטב בעיניו ויאמר לו: קח את בתי לאשה, כי על־כן באת בצל קורתי. אמר יהוּדה: מצוּוים אנוּ מאת יצחק אבינו, שלא להתחתן בבנות כנען, ואיך אעבור על דברי הצוָאה? מה עשה שוּע? הכין משתה גדול ליהודה בן־יעקב, קישט את בתו בכל מיני קישוטים, הלבישה כתונת־פסים ועל צוארה התנוצצו חרוזי מרגליות, ותבוא הנערה ותמזוג כוס יין לאורח. וירא את יפיה ותתלקח אהבתו אליה ויבוא עמה בברית. יצא קול שני ממרום: שתית מיין החטא ותשכח פקודת בן־אברהם, חייך, בנים לא־נעימים תלד לך ואך מגינת־נפש תירש!

ילדה בת־שוּע ליהודה את עֵר ואת אונן ותוסף ללדת את שלה. ויהי כי גדל ער, אמר יהודה: לא יקח עוד בני אשה מבנות הארץ, וילך ארצה ארם ויתחתן עם ארם דודו. ותרע הנערה הארמית בעיני ער, כי אינה מבנות כנען. ויבוא מלאך ה' בלילה השלישי ויך אותו וימת. נישאה בימי חופתה לאחיו אונן וימת גם הוא בשנה הראשונה, כי לא אבה לדעתה. אמר יהודה להשיאה לשלה, בנו הקטן, ולא נתנה אותו בת־שוּע: אך מבנות ארצי יקח לו אשה ולא יזנה אל בת־ארם! לא ארכו הימים ותמת אשת־יהודה, שריב היה לה עם בעלה. ויציבו לה שם.

ויהי היום וירד יהודה תמנתה לגזוז את צאנו וטוב לבו ביין. ותכחל אלמנת האחים את פניה ותשם בפוך עיניה. וירא אותה יהודה יושבת פתח השער ויחשבה לזונה. כי חוק היה לכנענים, שכּל נערה בתוּלה, נישאת לאיש, ישבה שבעת ימים פתח עינים וכל איש עובר היה סר אליה. ויסר יהודה ביינו אל כלתו ויתן שכבתוֹ בה ולא ידע, כי דבר־נבלה הוא עושה ושחותה גחלים על ראשו. מאז נזיר היה יהודה מן היין וכל משרת ענבים לא ישתה.


ו. בֵּית הַיּוֹצֵר    🔗

וארד אל בית היוצר והוא עושה מלאכה על האָבנַים: יוצר כלי ושב ועושהו כלי אחר. אין קשה לפני אלהים היוצר לעשות את הנקבות זכרים ואת הזכרים נקבות. אף לאה בת־לבן, אחרי לדתה ששה בנים לאישה וזבד אותה אלהים זבד טוב, הרתה שוב ללדת – והנה נער בקרבּה. עמדה בתפילה לפני המניע העליון: וישמע לשיחתה ויהפוך את העובר במעיה לנקבה. היא דינה אחות השבטים ומשׂושׂ כל בני־עֵבר.

לכל בני יעקב נולדו תאומותיהם עמהם, ותהיינה בגדלן לכל אחד ואחד לאשה. אך לדינה לא היה זיווג. ויהי הנער שמעון גיבור חיל ויקנא לכל נבלה בשער, ותט אליו דינה לבה בסתר ויהי כי בא יעקב שלם עיר שכם, ושכם בן חמור החיוי נשיא הארץ חשק בבתו ויענהָ, חגר שמעון ולוי אחיו איש חרבו ויבואו על העיר ויכחידו את כל יושביה, וגם את חמור ושכם בנו הרגו לפי־חרב.

ביקשוּ להוציא את החללה מאוהל חושקה; ותמאן הנערה לעזוב אותו ותאמר: אנה אוליך את חרפתי? נשבע לה שמעון שיקחנה לו לאשה. ותלך אחריו ותלד לו את שאול.


ז. אָסְנַת    🔗

ורחל אשת יעקב היתה עקרה ימים רבים ויזכּור אותה אלהים ויאסוף את חרפתה ותלד בן ותקרא שמו יוסף, והוא נועד להיות שליט בארץ מצרים ולהיות לאב ולפטרון לשבטים אחרים ולהחיות עם רב. וליוסף לא נולדה בת־זוגו עמו. והדיבור יצא לבני עמו: אך בבנות משפחתכם תדבקו ושמרתם את נחלתכם ואת אחוזתכם.

בת־שש היתה דינה, כאשר דבקה נפש שכם בנפשה וידע אותה, והיא ילדה לחיוי בת, בטרם קידשה שמעון. היא אסנּת. ויגרשו שאר אחיה את הילדה הזרה מבית אביהם ויאמרו: אַל יהיה לה שֵם בתוכנו! עמדו להוציא אותה בחרונם על פני השדה. ירד מיכאל השר הגדול ויביאה למצרים. ותגדל בבית פוטיפרע כוהן און ותעל כפורחת. ובהיות יוסף משנה למלך, עמד וכרת עמה ברית. הכל צפוי לפני אלהים והוא מסבב את הסיבות ומשיב את כל שה אובד לעדרו.

אחרים אומרים: יעקב אבי־אמה חס עליה, בראותו כי ישטמוה בניו; לקה ציץ של זהב ויכתוב ויחרות עליו שמה ושמו בלשון העברים, תלה אותו על צוארה וַינַח אותה תחת אחד השיחים, ששם היה גם עין־מים. ויעברו אנשים מדיָנים וישמעו קול ילדה בוכה; ריחמו עליה, לקחוה עמהם ויוליכוה לארץ מצרים וימכרו אותה לפוטיפר. ותגדל בביתו והיתה לנערה משכלת ולכלילת־יופי; וכל חרטומי מצרים אמרו לקרוא את הכתובת שעל לוח צוארה ולא ידעו את הפשר. ויהי כי עלה יוסף בן־עמה לגדולה וקראו לפניו ״אברך" והביאוּ לו מתנות רבות, באה גם אסנת ותשתחוה לפניו ותושט לו את הלוח, וירא המשנה, כי היא מבית אביו, עמד ונשא אותה בכתוּבּה כדת בני־עמו.


 

מִיַעֲקֹב וּמִיוֹסֵף    🔗


א    🔗

בעשרים ושמונה בחודש אלול, חודש בהיר וכולו אויר, נבראו חמה ולבנה וכל כוכבי־מעלה ויתלם יי אלהים ברקיע השמים, קבע לכל אחד ואחד את זמנו ומקומו ושעת שימושו, סימן את הגבולים, ציין את התקופות והמועדים; ומאז החל מנין השנים והחדשים, דבר הימים והלילות, שיעור הקצים והמחזורות. מלך מלכי המלכים הקדוש־ברוך־הוא הוא היוצר אותם, הוא המשכלל, הוא המודד והמונה אותם והוא המעבּר אותם. הוא ראש בית־הדין ומשרתיו ומלאכיו הם הם בעלי הסנהדרין. היו מתכנסים ויושבים לפניו כעין גורן עגולה, הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו, ופורשים כפיהם; והאב שבשמים, והוא ראש הישיבה, היה מכריז ואומר: חודש פלוני בא, שנה זו נכנסת. אלהים ניצב בעדת אל: ויהי כי נברא אדם עלי אדמות וניתנו לו שכל ובינה, דעת והשכל, נמסרו בידו כל גנזי התורה ומפתחות ההכרה, מסר אלהים בידו גם דעת עיבור השנים, קביעת המועדים והחדשים וכן אמר לו: ראה, אני ממנה אותך לעבר את השנים במקומי ואני סומך את ידי עליך. מה שאתה גוזר למטה, יהיה כחוק קיים למעלה, כל כוכבי מרום וכל מזלות הרקיע יהיו נשמעים לך. מה שאתה מקדש, יהיה מקודש, ומה שאתה מחדש, יהיה מחוּדש, הכל יהיה כפוף ונכנע לך ועל פי משפטיך ותורתך יגבילו המזלות ארחם ואורם. כשחטא אדם והגיעה עתו להסתלק מן העולם, אמר: ריבון העולמים! אני נפרש מכאן והולך אנכי בנתיב לא אדעהו, עיבּור השנים והחדשים מה יהיה עליו? נענה אלהים ואמר: הן חנוך עבדי מבני־בניך עמך, משחהו ללוי אחריך, והוא יעבּר את השנים, יכריז על המועדים ויקבע את החדשים. עלה חנוך לרקיע ומסר לפני עליתו את סוד העיבּור בידי נח בן־למך. והלז סימן ימי זרע וקציר, קור וחום, קיץ וחורף; ואף בימי המבול יום ולילה לא ישבותו ודברי בית־דין התחתון לא בטלו. נח מסר את סוד העיבור לשם, שהוא היה הבכור לנחלה וכוהן לאל עליון, וכשנכנס אברם העברי לבית־מדרשו ולמד ממנו דעת ארחות־תבל, מושכלי ההויה ופרקי היצירה, למד גם סוד העיבור ומסרו במותו ליצחק בנו, בעת נתן לו את כל אשר לו והנחילו חיי עולם. ויברך אלהים את יצחק ויאמר לו: מזרעך אקים לי מעבּרי שנים וחדשים ויהיו כל הגלגלים והמזלות נשמעים לבית־דינם.

ויהי כי יצא יעקב מבאר־שבע, עזב את ארץ אבותיו והלך ארצה קדם. ביקש לעבּר בארם את השנה ולעשות את השכינה חול, השמיעו אלהים קולו מרחוק ואמר לו: יעקב, יעקב, אין לך רשות לעבּר את השנה בארץ לא־מקודשה. הניח את העטרה בקרן זוית. כיון ששב לבית־אל, נגלה אליו אלהי אבותיו, בּירכו ברכת־עולם ואמר לו: מעתה שוב אתה מונה חדשים ושנים ומפיך תצא תורה והדרכה להם. עמד יעקב על רגליו ואמר: אתה קדוש ושמך קדוש וכל משרתי מעלה המה קדושים – מה אני, כי אהיה שותף לכם? אמר לו אלהים: כסאי אתה ודמותך קבועה בו.


ב    🔗

סימנים וגבולים גם בימי החודש, יש יום מבורך ויום שאינו מבורך, יש יום מאיר מבּוקר ועד ערב ויש יום כולו מעונן לא אחת היא, אם נולד אדם ביום זה או ביום שלאחריו, אם נולד בחודש זה או אחר. המזל חותך חיים לכל בשר והוא מאיר נתיב לכּל.

בתשעה־עשר בחודש יצא יצחק לשוּח בשדה – והנה רבקה לקראתו ויקה אותה ותהי לו לאשה ויאהבה. היום הזה הוא טוב ונכון לכל מלאכה, בו מבשׂרים טוב לחולה וישועה לאסיר, וכל הנולד ביום הזה הוא טוב־מראה, אהוב למטה ולמעלה, תפילתו נשמעת ולא תשוּב ריקם. ביום שמונה לחודש נולד יעקב אבי־ישראל ועשיו אבי־אדום ולאום מלאום יאמץ. כל בנין שיבּנה ביום הזה לא יהרס, הפורש בו בים יבוא בשלום למטרת חפצו וגלי המים לא יטרידוהו. כל זורע בו קוצר ברינה אלומותיו. ניגוּד האחים בבטן לא קבע את חותמו על המזל. ביום עשרים לחודש בירך יצחק את יעקב ואמר לו: יעבדוך עמים וישתחוו לך לאומים. טוב לעשות ביום הזה צדקה וחסד ולזכור חסדי המקום. בעשרים ושנַים לחודש נולד יוסף הצדיק, הוא יום רצון והרחבה, וכי יזכיר אדם את שם בן־רחל ניצול מעינא־בישא ומכל בני משפחת השטן, האורבים לו בכל־עת.


ג    🔗

יעקב שלם שבאבות היה ואף מיטתו שלמה. כל ימי יעקב לא שרר דין בעולם והיה העולם רוחץ בפלג אלהים. ויהי כי נאסף יעקב, האירה הלבנה ויעל הודה ותקסם את פני כל. אמר השמש: טוב לי לאסוף אורי ולהתדבק ברעיתי תמתי, שאגה ההויה מאֵש האהבה ועוצם החשק, אמר היוצר: עד־הלום! אף לפני יוסף קראו ״אברך", כי בו נתקשר השמש בירח, חדל החיץ בין שני המאורות ויהי אור אחד גדול ולא יסף. אומרים: אף גם ביוסף הצדיק טיפּל אלהים־צבאות כבמשה עבדו, נטלו על זרועותיו ויביאהו לבית־משכנו. יוסף הצדיק אינו מטמא ועצמותיו טהורות. אך מי שיד מלאך־המשחית תהיה בו וימַגר חיתוֹ בחרבו, הוא מטמא ואסור לכוהן להיכּנס בגבולו; אבל מי שמסתלק על־ידי מלך המלכים הקדוש־ברוך־הוא בכבודו ובעצמו, הוא טהור ועצמותיו טהורות והנה מאירות לכל הדורות עד ביאת הגואל.


 

מֵאַגָּדוֹת יַעֲקֹב וְלֵוִי    🔗


א    🔗

וישכב יעקב במקום ההוא והנה ה' ניצב עליו. היה איש אחד עני ודל וירא אותו המלך וימצא חן בעיניו, כי היה בעל דעה והשׂכּל ובר־לבב, ונעשה אוהבו והיה נכנס בפלטרין שלו שלא ברשות והמלך משּׂיח עמו ומראה לו חיבה יותר מלשרים והעבדים. נתקנאו בו, בּדל, רבּי המלך ואמרו: הרי אנו, שגדלים עם המלך ומשרתים אותו תמיד, נידחים מפני זה, שאך מתמול בא ואינו עשיר ורב כמונוּ! נמלכו להרגו ולהכחידו מעל פני האדמה. מה עשה המלך, כי נודע לו הדבר? קם והופיע ביניהם בעת התאספו יחד לחרוש רעה על אוהבו, ואמר להם: מה לכם לקנא באהוּבי ובאשר בחרתי בו. אתם עומדים לפני כסאי תמיד, משרתים אותי ועושים רצוני, אחלק עמכם במלכותי ושותפים אַתם לממשלתי; אבל לזה אין כּל ונושא הוא את שמי בקרבּו ויעבדני בחשאי. חפו פניהם ואמרו: לא נִגע בו. כך היה הדבר עם יעקב. רש ועני בא לבית־אל ושם שער השמים, נתקבצו שרי המלכות של מעלה ואמרו: עכשיו בא הוא לגבולנו, נקום עליו ונורידו דוּמה. עד שהם מדברים נגלה מלך־מלכי־המלכים הקדוש־ברוך־הוא והיה מניף על יעקב עבדו בסודר.


ב    🔗

הנודר ואינו משלם – פנקסו מתבקר לפני קדוש־העולם, והוא קורא ואומר: היכן פלוני בן־פלוני שנדר לי? הרי אני מחכה לו ולקיום מוצא שפתיו, שמא ישן הוא, שמא שכח את אשר אמר, שמא רע לבבו וצר־עין הוא ושמא אין אֵמוּן בו, הלך יעקב ולן בבית־אל והקים שם מצבה ויצוק שמן על ראשה ונדר נדר לפניה, שכל מה שיתן לו אלהים עשׂר יעשׂרנו לו. והוא הלך ונתעשר בארם־נהרים ויהי לו צאן ובקר ועבודה רבה – ולא הקריב לה' קרבן ולא פרס פרוסה לשולחנו.

מה עשה גבוה מעל גבוה? הביא על יעקב עבדו את עשיו אחיו הגדול ויצא בארבע מאות איש לנגדו. נפטר ממנו ובא עליו סמאל שׂרוֹ של עשיו וביקש לאַבּד זכרוֹ. ניצל ממנו והנה חוללה דינה בתו. עזב את שכם המוחרמה ותמת עליו רחל בדרך לבוא אפרתה. אמר דיין־אמת: עד מתי צדיק זה נלקה וחוזר ונלקה ואינו יודע באיזה עוון ועונש? מיד נתגלה עליו ויאמר לו: לא הגיעוך כל הצרות הללו אלא בשביל שלא שמרת מוצא שפתיך, קוּם עלה בית־אל ובנה שם מזבח ושלם לי את נדרך.

ויקם יעקב וביתו ויעל לוּזה היא בית־אל ויעשׂר שם את צאנו ובקרו. אמר אלהים: את אשר אתה נותן לי אתן לאחד מבניך, כי יעמוד לשרת לפני.


ג    🔗

וישׂר מלאך מרומים אל ישראל ויעל האבק עד כסא־הכבוד. אמר המלאך לישראל: לא כך אמרת ונדרת, כי העמדת את המצבה בבית־אל ויצקת שמן על ראשה: כל אשר תתן לי עשׂר אעשרנו לך. בנפשך דיברת. התחיל ישראל להעשׂיר את צאנו ובקרו. אמר המלאך: ומבניך אשר הולדת למה לא תתן לי? מה עשה השלישי לאבות? מנה ארבעה בכורות לארבע אמהות, נשארו שמונה. התחיל מונה משמעון וגמר בלוי אחיו ועלה לו למעשר. העשירי יהיה קודש לה'!

מיד ירד מיכאל המלאך משמים ארצה, נטל את הנקדש על כתפו, העלהוּ והעמידהו לפני שוכן מעלה, אמר לפניו: אדון האדונים! זה גורלך מבני־תמותה וזהו חלקך במעשר שבטי־ישורון. פשט אלהים את יד ימינו ובירך את הנער, שיהיו בניו משרתים לפניו בבית־מקדשו אשר בשָלֵם כמלאכי־השרת מעלה.


ד    🔗

שנו רבותינו: מי שאינו מניח את העניים לליקוט בתוך שדהו ואינו מסייע להם בשעת הקציר או בימי הבציר, הרי זה מַסיג גבוּל ומטשטש את הגבול. ואלהים ממעל קורא ואומר: אני העמדתי את בעל־השדה למעלה ואותו העני הורדתי למטה, יכול אני להפוך את הסדר, להשפיל את העליון ולרומם את השפל, הלא אני פותח את השערים ואני סוגרם ואני אף נוטע ועוקר, בונה והורס. ממית ומחיה, מי זה בידי יעצור? ומי יעוות דרכי ולא יירא ממני ומשמי?

הלך יעקב ביתה בתואל אבי־אמו ולקח לו עשיו את כל אשר לו ואך במקלו עבר את הירדן. בא לבית־אל ולא היה לו גם כר לשים תחת ראשו ויקח אבן וישם מראשותיו וישכב. ארבע־עשרה שנה עבד בנשיו כפועל וכעבד ויפרוץ בארם מאד ויגדל על כל בני עֵבר וארם בעשרו בכוח הברכות שבירכו אביו. לפני צאתו בא לו כל החיל הזה והוא שכח את המעמיד סולמות ולא פירנס עניים כאבי־אביו, שנטה אשל ויאמר: כל דכפין ייתי ויאכל מלחמי! אמר לו אלהים: אם תיטיב שאת וזכרת את שפלי־המדרגה ופתחת להם את ידך, אהיה עמך וקהל גויים יהיה ממך ונביאים וחוזים מחלציך יצאו; ואם לא תיטיב, חי אני וחי שמי, שאף נטיעותיך אעקור ואת חומותיך אֶנתוץ ואעשה אותך ואת בניך למשל ולשנינה. נפל יעקב על פניו ויאמר: גדולים מעשיך עם האדם, אלהים, ואף אני לא אטוש חסדך ואלמד לביתי ולבּאים אחרי את דרכיך ופעליך.


ה    🔗

אתה מוצא, הראה לו אל־שדי ליעקב הרועה מה שלא הראה לאברהם וליצחק. לשנַים אלה הראה אך מה שלפניהם, וליעקב אבינו הראה מה שלפניו ומה שלא בפניו, הראהו ארבע רוחות העולם והראהו כסא כבודו, הראהו איך בית־המקדש נבנה וחרב וחזר ונבנה. מסר לו את נבואת החוזים והשמיעהו קול פרסות חיל גוג ומגוג, שנתאספו על אֵל ישראל ועל משיחו. ויהי כי הגיעה עתּוֹ לחסות בצל עֵדן, קרא את בניו וביקש לגלות להם את הקץ ולהסיר הלוֹט הלוט על מסתורין של מלך. אמר אל־צבאות: כבוד אלהים הסתּר דבר. ויבוא ערפל ויכס את העולם.


ו    🔗

נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק מת כמות כל־אדם. אמר אלהים: אף יעקב עבדי לעולם יחיה. ויהי כי גוע שלישי לאבות ויאָסף אל עמו, נעשה בשרו ללפיד־אש ונפשו חופפה עליו כל היום ולא תמוש ממנו. כי יגבר השטן ואויב יקום לכלות את ישראל, שוב תשוב הנפש אל נוָה וקם אבי השבטים והתפלל לפני קונו, הוא נענה לו. לא אשכחך יעקב ולא אזניחך ישראל.

חכמים אומרים: בשעה שאסף יעקב את רגליו אל המיטה. פשט את גופו, שנחל מיצחק אביו, ולבש גוף המאור, שהיה לאדם הראשון קודם החטא. כאליהו החוזה ישוטט בעולם גם־הוא לתועלת עם קדוש.


 

מֵאַגָּדוֹת יוֹסֵף    🔗


א. בַּעֲבוּר נַעֲלַיִם    🔗

ויוסף בן ישראל בן שבע־עשרה שנה והוא רועה את אֶחיו בצאן. ויהי מימים וירא יעקב בחלום, כי בנו זה עתיד למלוך ותגדל תפארתו על כל השבטים, ויאהב אותו מכל אחיו; ויקנאו בו אחיו על הדבר הזה, ויוסף גם הוא לא יכול לראות כל אָון ועוון וירא את בני הפילגשים אשר לאביו אוכלים בשר אילות וכבשים כשהם חיים ולא יוציאו דמם; ויבא את דיבתם אל אביו ויאמר: לא טוב המעשה, אשר עושים בניך.


ויהי היום וילכו בני יעקב לרעות את הצאן בשכם ויאחרו לשוב, ויירא יעקב פן קרה להם אסון, ויקרא ליוסף ויאמר אליו: יוסף בני, הן כמה ימים, שלא שמעתי שלום אחיך ושלום הצאן. לך נא וראה אשר עמהם והשיבני דבר. וישלחהו מעמק חברון. וילך הנער והוא תועה בשדה, ולא מצא את הדרך. וימצאהו איש גבריאל ויאמר אליו: מה אתה מבקש? ויען יוסף את גבריאל ויאמר אליו: את אַחי אנכי מבקש. הוליכהו השואל אצל אחיו. ויהי בראותם את יוסף מרחוק, התנכלו להמיתו. ויאמר אליהם ראובן הבכור: אל־נא תשפכו דם אחינו; ואם רעים בעיניכם מעשיו, לכו ונשליכה אותו אל הבור אשר במדבר, אך ידנו אל תהי בו. וישמעו האחים בקול ראובן, וישליכו אותו הבורה; ויפּרד ראובן מעל אֶחיו וילך וישב לו על אחד ההרים, ויאמר לנפשו, בבוא הלילה ארד ואקחהו ואשיבו אל אביו. וישארו תשעה האחים עם הצאן; וישבו לאכול, ולכולם לב אחד ועצה אחת להכחיד את יוסף אחיהם. וישאו עיניהם ויראו והנה אֹרחַת ישמעאלים באה מגלעד, וגמליהם נושאים נכאת וצרי, ללכת מצרימה. ויאמרו איש אל אחיו, לכו ונמכרנו אל העוברים האלה, והם יוליכוהו לארץ רחוקה, ולא יראה אותו יעקב אבינו עוד. ויקומו ויוציאו את יוסף מן הבור וימכרו אותו לישמעאלים בעשרים כסף, ויקח כל אחד חלקו לקנות מנעלים לרגליו, כנאמר: מכרו בכסף צדיק ואביון בעבור נעלים.

ויהי אחר הדבר הזה ויוסף הובל בדרך בידי קוניו, אמרו האחים זה אל זה: נקומה ונחרים באָלה ובשבועה, לבל יגיד אחד מאתנו את דבר המכירה ליעקב אבינו. ויאמר יהודה אל אחיו: הן ראובן אחינו איננו אתנו היום, ואין החרם מתקיים בפחות מעשרה. מה עשו? שיתפו את מקומו של עולם עמהם ויקללו בקללה נמרצת את כל מי שיזיד לגלות את הדבר בלי רשות כולם. וַידום ה' ויאמר: גם אני הנני בין הנשבעים; ולא גילה דבר בניו אל יעקב.

ולא נתכפר עוון מכירת יוסף לשבטים ימים רבים, ונשאו דור דור את עוון אחיהם.


ב. הָאֲבָנִים וְהָאֲלֻמּוֹת    🔗

וירד ראובן בלילה אל הבור, כאשר אמר להעלות את יוסף, ולא מצאהו שם. וישב אל אחיו ויאמר: הנער איננו, ואני אנה בא? ויספרו לו את אשר עשו עמו ואת דבר החרם להסתיר את המעשה אשר עשו מאת אביהם, וישתוק גם הוא. וישחטו האחים המוכרים שעיר עזים ויטבלו את כתונת יוסף, שפשטו ממנו, בדם ויביאו אותה לאביהם ויאמרו לו: הנה כתונת בנך מצאנו בדרך, חיה רעה אכלתהו.

ויקרע יעקב את בגדיו לשמע הדבר וימאן להאמין, כי טרוף טורף יוסף, ויקם וילך בהרים ויחצוב לו שתים־עשרה אבנים, אבן אבן לשבט, ויחרות על כל אבן ואבן שם בן אחד. ויחל מהבכור כבכורתו ויסיים בהצעיר כצעירתו, ויכתוב על יד כל שם ושם גם שם המזל משנים־עשר המזלות ברקיע, מזל מזל לירח ומזל מזל לשבט. התחיל מאבן שמעון ויקרא לה: קומי והשתחוי לאבן ראובן, ולא שמעה לו. קרא קריאה זו לאבנו של לוי, ולא נענה; וכן ניסה לדבר אל כל אבן ואבן, תעמודנה האבנים במקומן. ויוסף לקרוא לאבנו של ראובן, לאמור: השתחוי לאבן שמעון – ולא שמעה לו; ולא ביקשו האבנים להשתחוות אשה לאחותה. ויהי כאשר בחר את אבן יוסף ויקרא לשאר האבנים: כרענה לזו. מיד כרעו כולן לפניה. ויאמר יעקב אנסה עוד שנית, ויקח שתים־עשרה אלומות ויכתוב על כל אחת ואחת. ככל אשר כתב על האבנים, ויצו גם אותן לכרוע ולהשתחוות לראובן ולשמעון, ללוי וליהודה וכן לכולן; וניצבו האלומות ולא נעו. אבל בהוציאו מפיו שם יוסף בנו, השתחוו כולן לו. וישמור יעקב את הדבר בלבו ויאמר: עוד יבוא היום ואראה את פתרון החלום. ויהי אלהיו עמו בזה.


ג. חֲזוֹן נַפְתָּלִי    🔗

ויהי בהיות נפתלי בן יעקב, אשר ילדה לו בלהה שפחת רחל, רועה צאן אביו והוא עייף, ויישן ויחלום והנה הוא ושאר אחיו ואביו בשדה כולם, ויקרא להם אביהם בקול: רוצו, בנַי ואחזו כל אחד באשר יעלה בחלקו. ויענו את אביהם דבר: הלא אין לפנינו מאומה והככר ריקה, ומה נקח לנו לירושה? ויאמר להם: הנה השמש והירח ושנים עשר הכוכבים ממעל לראשיכם. קחו מהם כל אשר תשיג ידכם. ויהי כשמוע לוי את הדבר הזה ויקח מרדעת בידו ויקפוץ על השמש וירכב עליו; ויהודה גם הוא קפץ על הירח ויאחז בו ועשתי עשרה מרדעות בידו, ושמונת האחים הנותרים עלו על תשעה כוכבים, וירכב כל אחד על כוכבו ומזלו בשמים, אך יוסף נשאר עומד, ולא אמר לעלות עם שאר אחיו, וישאלהו אביו לאמור: מדוע תעמוד מרחוק ולא תעשה את הדבר אשר אחיך עושים? ויען יוסף ויאמר: מה בצע כי יעלו השמימה לגור שם וסופם אך לירד מעליתם. טרם כילה יוסף לדבּר, והנה שור גבוה וחזק עומד אצלו, ולו כנפים ככנפי החסידה וקרניו גדולות כקרני ראם; ויאמר יעקב אליו: קום אתה ורכב עליו, כי כן ציויתיך. וילך ישראל וישב לביתו. וירכב יוסף על השור, והיה מתגאה על אחיו, פעם היה רץ ופעם היה מעופף באור עד מקום שמש וירח. ויהי בהשיגו את יהודה החל להכות בראשו בנס אשר בידו. ויאמר יהודה אל יוסף: למה תכּני, אחי! ויאמר יוסף: על שבידך עשתי־עשרה מרדעות ובידי אך אחת; ויקרע יוסף עשר מרדעות מידו, ולא נשארה ביד יהודה אלא אחת. ויקרא יוסף אל אחיו: מה לכם ללכת אחרי יהודה. לכו אחרי ואכרות לכם ברית. ויעזבו האחים את יהודה וידבקו ביוסף; ולא נותר עם יהודה אך בנימין. ויאמר יוסף אל בנימין: הלא אחי אתה מדוע לא תתחבר עמי? וימאן בנימין לשמוע אל יוסף; וישאר עם יהודה. וגם ללוי חרה הדבר, כי עזב את יהודה וילך אל יוסף, וירד מעל השמש בעצב גדול. ויהי בפנות היום. והנה רוח גדולה וחזקה באה והפרידה בין יוסף המנצח ובין אחיו. וייקץ נפתלי משנתו, והנה חלום.


ד. חַיָה מְדַבֶּרֶת    🔗

ויהי כי הוּגֵד הוּגַד ליעקב, כי היה רעה אכלה את יוסף בנו ושטרוף טורף. ויבך אותו וימאן להתנחם, ציוה לבניו שיקחו איש איש את קשתו בידו וילכו השדה, לבקש את שארית גוית המומה ותהיה לקבורה, ויחפשו גם אחרי החיה שטרפה את יוסף, למען ינקמו ממנה את דמו. ויעשו הבנים כדבר אביהם ויקחו איש איש את חרבו וקשתו ויצאו לארץ המדבר. עוד הם הולכים הלוך ובקש והנה זאב ערבות לקראתם. ויקפצו עליו האחים ויאסרוהו בעבותים ויביאוהו אל אביהם המתאבל ויאמרו אליו: את זה מצאנו בראשונה, פן נגע הוא בנפש בנך. וידבר יעקב את הזאב קשות ויוכיחהו על אכזריות לבו וקשי־רוחו ויאמר: הוי טורף ואוכל בשר, איך אכלת את גוית בני האהוב ולא חננתו וגם לא יראת מאלהים יבקש את נרדף ואשר קרא ואמר: שופך דם האדם דמו ישפך. ויפתח ה' את פי הזאב ויען את יעקב ויאמר: חי אלהים, הבורא כל יצורי תבל וחי נפשי ונפשך, שלא ראיתי את בנך ולא טרפתיו וכי לא בא בפי בשר אדם כל ימי חיי; מארץ רחוקה באתי, לבקש את בני האבוד, שטיפחתיו וריביתיו, ואת אשר קרה לך קרה גם לי, והנה תפשוני בניך וישימו עלי אשם אשר לא אשמתי ונוסף יגון על יגוני – ישפוט אלהים ביני ובינך. ויתמה יעקב לשמוע דברי החיה, ציוה להתירה ולשלחה לנפשה.


ה. עַל קֶבֶר אִמוֹ    🔗

ויהי בהלוך יוסף עם המדינים ללכת מצרימה, כי מכרוהו אֶחיו בעבור נעלים. הם באו דרך אפרת, היא בית־לחם, אשר שם קבר רחל אמו והיא אהבתו, וישתמט הנער מידי אדוניו וירץ אל קבר אמו וישתטח עליו ויבכה ויתפלל. וכה קרא הנשבה והנעקר מבית־אביו: עוּרי, אמי, עוּרי וראי את בנך נמכר לעבד בידי אחים נהפכו לו לאויבים. קומי וראי את דמעות עיני נוזלות על לחיי, אַת נלקחת ממני בעצם ימי־עלומי והנה הפרידו אותי מאבי ואין מרחם. קומי ועלי למרום וערכי את טענותי מול אלה, שניחרו בי, ונראה את מי יצדיק אלהים במשפט ואת מי ירשיע. ראית יתום נדכה ואין מושיע לו, ראית בן גורש מנחלת אבותיו ואין מי יעמוד לו. את אבותי ואת אבות אבותי כרת ה' בבית ואני אתרחק מנחלת שדי ואהיה נבדל מזרע קודש. הושיעי לי, אמי, ופרשי זרועותיך ותני לי מלון בקברך. טוב לי לשבת עמך באופל, מאשר אהיה כפוף ונענה והשמש זורחת. ויכל יוסף לדבר וידום, כי גדל כאב נפשו. והנה קול רך נשמע ממעמקי הקבר, לאמור: יוסף בני, שמעתי את בכיתך ונפשי תהמה על אשר נעשה לך, אבל דום לה' והתחולל לו. אם רש אתה היום, עוד יעלה אותך מעל ויאיר אליך פנים; עתיד אתה להיות אב ופטרון לאלה אשר עינו אותך והיה תהיה נזיר־השבטים ומשכנך גם קודם למשכנם הם. וינחם יוסף ויקם וילך לדרכו עם אנשי מדין, שכבר דאגו לו.


ו. הַתִּינוֹק    🔗

ותדבר זליכה אשת פוטיפר כזבים על יוסף העברי, כי בא להתעלל בה, ותרם קול זעקה ויעזוב בגדו אצלה וינס. ויחר אף פוטיפר ביוסף ויאמר: איך נואלת לעשות הרע בביתי, אך חסד עשיתי עמך וגמלתני כך, דמך בראשך, וישמעו כל העבדים וייראון ולא יעשו עוד נבלה כזאת. כה דיבר פוטיפר בחמתו וכל עבדי הבית, האמהות והשפחות עומדים ושומעים. דומם עמד יוסף ולא ענה דבר. אבל כאשר ניגשו להכותו וליסרוֹ, נשא עיניו אל השמים ויאמר: אתה אלהים ידעת, כי נקי אנכי מן האשמה הזאת ואין בידי חטא.

היה באותו מעמד תינוק יונק משדי אמו, והוא אך בן איזה חדשים; ויפתח ה' את פיו וידבר כאיש ויקרא: מה לכם ולאיש הזה ולמה תגוללו עליו דבר אשר לא עשה. שקר דברי האשה ואך רעה חורשת עליו במר לבה.

נבהלו כל העומדים לשמוע דברי הילד ויחלו לסבב אותו בשאלות, אבל הוא כילה לדבר וידום.


ז. הַמְבַשֶׂרֶת    🔗

ויוסף הורד מצרימה, וירא שם חליפות, טוב ורע. אחר זה עלה מעלה מעלה, ויהי למשביר בר גם לכל הארצות מסביב. וישמע יעקב, כי יש שבר במצרים, וישלח את בניו שמה. שם התוַדע יוסף אל אחיו וישלים עמם. ויתן להם עגלות על־פי פרעה, ויצוום להביא את אביו אליו, למען יראה אותו בטרם ימות. ויהי בשובם לגבול ארצם, ויאמרו איש אל רעהו: מה נעשה, והיה כי נבשר לאבינו פתאום את דבר הבשורה, יפוג לבו ויבולע לו. המה מדברים, והנה סרח בת אשר יוצאת לקראתם, והנערה טובה מאד וחכמת־לב וגם יודעת לנגן בכינור; והיה כי תבוא רוח רעה על אבי־אביה ופרטה על הכינור וסרה הרוח הרעה מעליו. ויגידו לה את הדבר, ותקדם לבוא לפני אבי־אביה הזקן ותחל לנגן בכינור לאמור: עוד יוסף דודי חי, עוד יוסף חי, והוא מושל בכל ארץ מצרים! ותחי רוח יעקב, בשמעו את דבריה ויאמר: נגני, נגני, בתי. והנה באו בניו ויאמרו: נכונה השמועה של אחותנו, ויַראו אותו העגלות, אשר שלח יוסף לשאת אותו. ויקם ויודה את ה' ויאמר: יהי שמך מבורך לעולם, כי לא ארד אָבל שאולה! ויגש אל סרח וישק לה ויאמר אליה: בתי, אל ימשול בך מות לעולם, כי החיית את רוחי.

והיא חיה וקיימה בגן־עדן עד היום!


ח. על הַמִּטָּה    🔗

וירד יעקב, הוא ובניו וביתו למצרים, כי שם מולך יוסף בנו. ויחי יעקב בארץ מצרים עוד שבע־עשרה שנה, ויהיו ימיו שבע שנים וארבעים ומאת שנה, ויחלה את חליו, אשר ימות בו, וישלח ויקרא את יוסף בנו ויפקדהו, לבל יקבור אותו בארץ מגוריו, כי אם ישאו את גופו חברונה וישימוהו במערת המכפלה, שדה קברות אבותיו; וישבע לו יוסף על הדבר הזה. ויצווהו גם לשאת לפשע אחיו, כי הן הרעה, אשר חשבו לעשות לו, נהפכה לו לטובה, ואלהים שלחהו למחיה, להחיות עם רב; ויאמר יוסף: כדבריך כן אעשה, אבי, והעבודה לשמים, שאין בלבי נגדם מאומה.

ויקרא יעקב לכל בניו ויברכם שבט שבט. ויצו עליהם ללכת בדרכי ה' ולשמור את דרכיו, למען ישמור גם את דבריו, אשר דיבר עליהם, להנחילם את הארץ, אשר נשבע לתת להם. ויוסף לאמור: עמדו ואגידה לכם את אשר יקרה אתכם באחרית הימים: ואני ידעתי, כי צרות רבות ורעות גדולות תמצאנה אתכם ואת בניכם בארץ הזאת, וקם מלך חדש, אשר לא ידע את הברכה אשר הבאתם לארץ, ועינו אתכם בכל עבודה קשה; אך אתם אל תמרו בה' ואל תאמרו זנחָנו זנוח, כי הוא הקם יקים לכם ולבניכם מושיע וגואל מכם, שיוביל אתכם מארץ העבדות לארץ אבותיכם קוממיות, וירשתם אותה וישבתם בה לבטח.

ויכל יעקב לצווֹת את בניו ויאסוף רגליו אל המיטה ויגוע ויאָסף אל עמיו. ונראתה השכינה למראשותיו.


ט. דּוחֲקֵי הַקֵץ    🔗

ויעקב מת ויקָּבר בכנען, כאשר דיבר, וימת גם יוסף אחריו וכל אחיו וכל הדור ההוא. ובניהם פרו ורבו ויעצמו וימלאו את הארץ, וירע הדבר בעיני מצרים, ויקומו ויחזיקו בבני־ישראל וישימום לעבדים ויענו אותם בכל עבודה. ויהי עול מצרים עליהם קשה.

ויהי בשנת מאה ושמונים לרדת בני־ישראל מצרימה. ויקומו שלושים אלף גיבורים מבני אפרים בן יוסף ויאמרו: נחדל לשאת את העול, אשר שׂמו מנדינו עלינו, והנה תם הקץ, אשר חקק ה' אלהינו לגאולתנו. ויתאזרו, וישימו איש איש חרבו וכלי מלחמתו עליו, ויבטחו בגבורתם, ויצאו ממצרים ביד חזקה. וצידה לא לקחו להם לדרך, ויאמרו: אם לא יהיה לנו אוכל ונשבּור לנו בר בדרך, ואם ימאנו בני המקומות, אשר שם נעבור לתת לנו בכסף, תבוא החרב ותתן לנו.

וילכו וישימו פניהם אל גת. והנה רועי מקנה בני גת לפניהם ויגשו אליהם ויאמרו: תנו לנו מהצאן אשר אתכם במחיר, כי רעבים אנו ולא אכלנו היום. וימאנו הרועים למלא את חפצם. ויבואו בני־אפרים לקחת מהם צאנם בחוזק־יד, ויצעקו הרועים, ותישמע צעקתם למרחוק. ויבואו בני־גת ויצאו מול בני־אפרים למלחמה; ואחריהם באו כל שבטי בני־פלשתים. ותהי המלחמה רבה משני העברים, ויפלו בני אפרים לפני אויביהם, כי נפשם עייפה מרעב ומצמא, ויכחידו את כל המחנה היוצא ממצרים, ולא השאירו שריד ופליט. ומאת ה' היתה הרעה הזאת, על אשר מרו את פיו, לעזוב את מצרים בטרם בא הגואל האמיתי. וישארו חללי בני אפרים נטושים בבקעת גת ימים רבים, וחללי בני־פלשתים נקברו בעריהם. וישמע אפרים אביהם את אשר נעשה לשבטו ויתאבל ימים רבים.


 

קִצּוּר צַוָּאַת הַשְׁבָטִים    🔗


א    🔗

שנתים אחרי מות יוסף חלה ראובן, בכור יעקב, את חָליוֹ, אשר ימות בו, ויאסוף את בניו ובני־בניו ויאמר להם: בן מאה ועשרים וחמש שנה אנכי היום, רבות שׂבעה נפשי טוב ואופל החיים ועתה אני הולך אל עמי בארץ נכריה. ימים רעים יבואו עליכם ועל בני משפחת אחי ועבדו בכם בני־חם, ימררו את חייכם ויכניעו את גאונכם, אל תאמרו אפסה תקוה ואל תבגדו במושיע ומגין על בריותיו. אומר ה' אך לנסותכם ולדעת, אם יש את נפשכם לעבוד אותו ולהאמין בו. והיה כי תעמדו בנסיון וימצא את לבבכם נאמן לפניו, יעמיד לכם גואל ופודה והוא יוציא אתכם ביד רמה ואתם והוא תעבדו את האלהים על ההר הקדוש, אשר בו בחר מקדם ומאז ותהיו עם סגולה וגוי חי בצל אֵל־ברית.

ואתם, בנַי וצאצאַי, שימו אל לבכם ללכת בדרך ישרה ושלא לזנות אחרי עיניכם, אל תסורו ממנהגי אבותינו ואל תחטאו לאלהים בחמד־הלב ובסיקוּר־עין, הלא ידעתם, כי חטאתי אני לאבי בימי עלומי ואך על־ידי תשובה שלמה ניקיתי מעווני, יין לא שתיתי ובשר חיה ועוף לא בא אל פי ועיניתי את נפשי כל הימים. אם יפשע האדם אל יאמר נואש, כי אם יבטל את הרע בקרבו, אם חוח עלה בגן, עקור את שרשו. יש תרופה ומנוס ויש מוצא ומרפא.

ויתר דבריו אשר דיבר הלא המה כתובים על ספר הצוָאוֹת לבני־יעקב. ויכל ראובן לדבּר וישב רוחו לאלהים ויחנטו אותו וישימוהו בארון ויעמוד במצרים כל ימי עני השבטים. ויהי כי גאלם ה' ויצאו לחירות, נשאו גם אותו ארון עמהם ויביאו אותו חברונה בכבוש הארץ ויקברו אותו סמוך למערת המכפלה, היא מקום קבורת האבות.


ב    🔗

ואלה המה דברי שמעון אחי ראובן, אשר דיבר באזני משפחתו על מיטתו סמוך למיתתו, והוא אז בן מאה ועשרים שנה ולא נס ליחו עוד.

שמעו, בני, לדברי שמעון אביכם והאזינו אל מלי. בן שני הייתי ליעקב ילדה לו לאה. גדל כּוחי על אחי ואמיץ־לב הייתי, לא יגורתי מפני כּל. ואקנא ביוסף בן אחות־אמי, כי אבי אהבהו ואקשה את לבי נגדו ואמרתי להמיתו ולהכחידו. עמדו אחי למנין וגמרו אומר למכרו מצרימה. וידי, שאמרתי לפשטה על שאר־בשרי ומודעי, נתיבשה שבעה ימים, ואכיר ואבין, כי ה' שופט אותי על רוע לבי. מיד שבתי אליו וניחמתי על פשעי.

ואתם, בנַי־אהובי, חדלו הרע ואל תקנאו באחיכם ובמי שגדול מכם. ה' יבדיל במתנותיו ולא יתן חלק חלק לכל אחד, לזה ירבה ולזה ימעט. את זה הוא מעלה ואת זה הוא מוריד. הלא הוא יציב גבולות ומה הוא בן אדם כי יאמר לשנות פעלו ולעקור נטיעותיו. – ויכל לדבר גם הוא. נשק לכל אחד מבניו ונכדיו ויעצום את עיניו וימת. עשו עליו יוצאי־חלציו אֵבל ומספּד־מַר וישימו אותו בארון מעץ קשה, למען לא ישלוט בו רקב. ועמד הארון בארץ הטומאה עדי נגאל הגוי העברי.


ג    🔗

לוי בן יעקב לא חלה עד יומו האחרון ולא כשל כּוחו ודבר ה' היה אליו: צו לביתך, כי אומר אני להכניסך להיכלי ולתת לך משכן הקבוע לך. ויאסוף את בניו ואת בני־בניו, אשר למדו תורת ה' וירגילו ידיהם לשמש במשכן ויעמדו פתח האוהל. ויצא אליהם לוי וקרן עור פניו ויאמר: הלא ידעתם, כי בנו בחר ה' מכל שבטי ישראל ויעש אותנו למשרתיו, ואתם דעו את חובתכם וחרַתם על לבבכם דברי הזבח והקרבן. הלא קרויים אתם מפי הגבורה לטהר את בני ישראל מטומאתם, לקדש אותם מחטאותם ולקשר את לבותם לאב העליון. לא עולם אחד לנו, כי אם הרבה, לא אך רקיע אחד על ראשנו, כי אם רקיע על גבי רקיע ושחקים על גבי שחקים. ויעלני צור ישועתי פעם בחזון למדוֹרי מרום ואראה את המראות הגדולים ואת שכיות החמדה הצפונות לצדיקים. שלבים מרקיע לרקיע, מעלות ומורדות, בהם עולים מלאכים ויורדים, יורדים ועולים והתחתונים כעליונים כולם משבחים לאדון העולמים, מפארים ומעריצים, מרוממים ומנשאים וקוראים: קדוש, קדוש אלהים צבאות! רבים המחנות, נשגבים המאורות, אור עולה על אור ואור תוקף על אור. מתגברים מעיינות דקדושה, מתעצמות התשוקות לאל הנשגב והוא פושט את זרועותיו ומברך על כל יציריו. הוא מברך ואף אתם תברכו את בני ישראל ושמתם את שמו עליהם. ענו ואמרו בניו: עֵדים אנו בדבר, כי נקבל עלינו זאת העדות והברכה עדי־עד. וישכב המצַווה על המיטה. פשט את רגליו ותעל רוחו לשמי מרומים!


ד    🔗

יהודה היה רביעי לאחיו ובלידתו הודתה לאה אמו לאדוני האדונים. גיבור היה כארי וכלביא מי יקימנו. הוא היה צד ציד ומביא לאביו, שיסע את הדוב כגדי־עזים, אחז בעורף הנמר והשליכהו ארצה ויפוצץ את ראשו. ותפול חיתתו על כל חיות השדה ואף על בני השטנים. גיבור היה מנמרוד ומעֵשיו אבי אדום, ומזרעו הקים ה' גם את גואל ישורון ואת מלך המשיח.

ויהי במותו ציוה לבניו אחריו, שגם הם ינזרו מן היין וישָמרו מכל חטא ועוון ולא ילכו אחרי הבצע ויתרחקו מאהבת העושר ומקניני העולם. שתי רוחות, אמר להם, שוררות באדם, רוח האמת ורוח התעיה; ובחרתם באמת ומאסתם בלא אמת והייתם נקיים וטהורים, וכיבדתם את בני לוי אחי, לי ניתנה המלכות ולו הכהונה, וגבוהה היא הכהונה על המלכות כגובה שמים עלי ארץ. ימים יבואו, שגם יתפלגו כל בני משפחתנו וגם בני הגויים מסביב יעיקו לנו, עד אשר יקום ניר לישראל ועלה כוכב השלום להשלים בין העמים ובין הלשונות. השמים יפתחו אז וברכת אֵל ממעל תרד ארצה והענק תעניק לכל מי אשר יכיר בשמו ויאמין במלכותו. לאל עולם המלוכה ולא יסיר השבט גם מביתי, ויכל יהודה לדבר ויישן. בן מאה ותשע עשרה היה במותו ולא קם בכל שבטי הארץ גבה־קומה ואיש־חיל כמוהו. עליו יאָמר: יהודה, יודוך אחיך!


ה    🔗

יששכר בן חמישי ליעקב היה. ותלד אותו לאה לאישה, כי שכרה אותו בדודאי בנה ראובן ושכב עמה הלילה. ומלאך הופיע אז ליעקב וידבר עמו. בן שלושים היה יששכר בנשאו אשה והיה נושא בסבל החיים ועובד אדמתו ביושר ובתמים. את ביכּוריו היה מביא לכוהן ופרי קיץ לאביו, מלחמו גם נתן לדל ותמך ביד כל אביון וחי במצוק.

בן מאה ועשרים ושתים היה במותו, ומעולם לא חטא ולא עשה כל עוון, לא נשא עיניו אל אשה אחרת, לא שיקר ולא הלך רכיל באחיו, גם יין לא שתה ולא התמכר לתאות בשרים. הוא ידע אך עשות חסד ויושר ומשפט. הוא אהב את אדון־כּל בכל לבבו ונפשו וכן אהב כל מי שנברא בצלם ובדמות ולא הבדיל בין תושב ובין זר, בין בני משפחה אחרת ובין בני משפחתו.

ויהי כי הגיע יומו להיאָסף אל אבותיו, נקהלו עליו קרוביו ובני שבטו ואמרו: הגד נא לנו עתידתנו והורנו את הדרך בה נלך. אמר יששכר; אהבו את המקום ואהבו את האדם, ואז תסור מכם כּל רוח רעה ולא תדעו מצור. פשט את רגליו ויישן שנת עולם.


ו    🔗

זבולון היה בן מאה וארבע־עשרה שנה במותו. מתנה טובה היה לאביו ובחר לו דרך הרחמים בחיים. הוא ריחם על כל בשר והיה מצטער בצרת אחר. ויהי כי חרשו אחי יוסף עליו רעה והתנכלו להמיתו, נפל לרגלם והשתטח לפניהם ויבקש מהם שירחמו על עצמם ובשרם ושלא ילכו בדרך קין החומס. לחם לא אכל, מים לא שתה ויתאבל על עני אָחיו ימים רבים.

ויפקוד זבולון לבניו אחריו, כי ישמרו את מצות ה' וילכו בדרכיו, על יתום ועל אלמנה ירחמו ולפני עיור ותועה לא יתנו מכשול. ולא אך את האדם יחננו ויעמדו לו בעת צרה, כי־אם גם את החיות ירחמו. הלא גם להם נשמה ורוח וגם המה ידעו צער ורוַח, אהבה ואיבה, נשיאת עול וחירות. ואף זאת אמר להם הגוֹוע: דעו, אחי ובני, כי שלם ישלם ה' לכל איש כמידתו, במידה שאתם מרחמים על אחרים ירחם הוא עליכם. אם תיטיבו אתם, אז גם הוא יצא לנגדכם. הצור תמים פעלו, אבל עם עיקש יתפתל. נענו בניו ואמרו: גם אנו נבחר בטוב ונתרחק מן הרע ונזרע זרע רחמים בלבנו ובלב כל הבאים אחרינו. עצם זבולון את עיניו ובא אֵל־הרחמים ולקח את נשמתו ויביאה לבית־גנזיו.


ז    🔗

דן ידין עמו, תוכחה בפיו והכה בשבט לשונו את דרכי הכעס ואת השקר, את החימה ואת הכזב. בונה אלהים עולם למושב הבריות ובאה החימה ומחרבת אותו; הוא נוטע נטעי האמת והיושר ובא השקר ואוכל במלתעותיו כל זרע וכל צמח.

גָד ציוה את בניו ובנותיו לפני מותו והזהירם להתרחק משנאת אדם ומכל איבה שבלב. לכל מידות רעות יש תרופה אבל ארס השנאה והאיבה אוכל מנפש עד בשר, ומקעקע ביצת הבית והמשפחה, החברה והעם גם יחד.

אשר הורה את בניו לפני מותו ואמר: שתי דרכים נתן ה' אלהים לבן־אדם. הנה בכל אשר יפנה ימין ושמאל, טוב ורע, יפה ומגונה. פה אנו אובדי עצות ומושלכים אנו מדבר אל היפוכו, מבנין לסתירה ומשלום לריב. אוי לו למי שלבּו נקרע בחוּבּו ואשרי למי שמשלים הניגודים בקרבו.

אף בני רחל, יוסף ובנימין, ציוו את בניהם אחריהם והלא המה כתובים על ספרי הצוָאוֹת.