לוגו
הדיאלוג
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

 

א    🔗

הדיאלוג (או: דו־השיח) – הוא סוג ספרותי עתיק־יומין, והיוצרים המשתמשים בו – מעטים, ואף הללו לא בחינת קבע, אלא לעתים רחוקות; ולא תמה הדבר, כי על כן אין ספק, שזהו הסוג הקשה ביותר בין סוגי הספרות, אף־על־פי שהוא גם הפשוט ביותר; הדרך הגלויה היא, אמנם, של וכוח, אלא שלעולם אין המתוכחים בחינת יריבים זה לזה, שכל אחד מהם מבקש את הכרעת חברו “בכל מחיר”, אולם הם תמיד, לפני הוכוח ולאחריו, ידידים מושבעים ועומדים, ואין הוכוח ביניהם בא אלא כדי ללבן את הענין, למצוא את נקודת־הקרבה כשם שהם מוצאים את נקודת־ הרחוק שבין ההשקפות והדעות; בשום פנים ואופן אין אף אחד משני השותפים לדו־השיח מניחים אפילו לרגע אחד שחברו נחות־דרגה הוא כלפיו מחמת דעתו השונה; אדרבה, כל הוכוח הזה מתקים על סמך הבטחון מראש אצל כל אחד מן השנים, שחברו איש־המעלה הנהו, שראוי לכבדו ואף ללמוד הימנו; לא יתכן, אפוא, שהוכוח יהיה כאן אישי, לא בגלוי ולא בנסתר, אלא עניני־מהותי מראשית עד אחרית; כל התנצחות שהיא זרה כאן לחלוטין, ואף קוצו־של־יוד הימנה הופכת את הדו־שיח לפלוגתה שכיחה, שאינה ראויה לשאת את התואר הגבוה של הדיאלוג, שהוא בה בשעה גם פילוסופי וגם מוסרי: ובכל־זאת אין לטעות ולסבור, כי הענין הוא מופשט לגמרי ותלוש, חס ושלום; מן המציאות; הדיאלוג האמתי אינו אלא זה שבעליו רואה אותו בחינת מאזני־צדק, ובשעה שהוא שם על כל אחת מן הכפות של מאזנים הללו דעה משתי הדעות, – הרי הוא שם את משׁקל שתיהן באוביקטיביות שלמה ואינו מוסיף לכך שום ערמה מן הערמות, אינו גורע מאום מאפשרויות משקלה של הדעה הנוגדת לו; כשם שגם לא יוסיף לדעתו מה שאין בה; יתר על כן – הוא גם לא יוסיף דבר לדעה המתנגדת מחמת צדקנות יתירה והתחסדות כשם שלא יגרע כמובן, ולא־כלום מדעתו המקורית לו כדי להראות עניו או צודק, שלא כדרך הטבע והאמת לאמתה; הנה כי כן לא יתכן יוצר של דיאלוג בעל משקל וטעם אלא אם חכמתו וישרותו־ברוח יורדות כרוכות ובלתי־נפרדות לחלוטין; והאם לא ממילא מובן, כי כדי להביא לידי בטוי ענין נעלה ומורכב שכזה דרושה יכולת אמנותית מן הדרגה הגבוהה והבטוחה ביותר? עכשיו, לא פלא הוא, כאמור, שספרות הדיאלוגים אינה אלא חזון נפרץ בלבד, – פעם לשמיטה ופעמים ליובל.


 

ב    🔗

כל המדבר על הדיאלוג, כסוג ספרותי סגור ושלם לעצמו, חושב, כמובן, בעיקר וקודם־כל בדיאלוגים האפלטוניים המפורסמים, כי על כן עד היום הזה הם משמשים מופת ומשל לכל המזקיק עצמו לדרך־יצירה זאת; קוסמת בזה קודם־כל רוח האחוה והידידות השורה בין המשוחחים בעלי הדעות השונות וכן העובדה החשובה כל־כך, שכל רפליקה אם היא בצורת שאלה או תשובה, מלאה תוכן על גדותיה ואין כמעט משפט אחד שלא יהיה משקלו מוחלט גם לכשעצמו; הנסוח הוא קצר ככל האפשר, ואף־על־פי שהשיחה אינה חורגת מנושאה ומעיקריו – ספוגים הדברים סממנים פיוטיים, שלא בכונה ובהדגשה כל שהיא, אלא מטבעם של המשוחחים ומאופי המחשבה שלהם; מאז ועד היום אנו מוצאים כמעט בכל הספרויות החשובות בעולם יוצרי דיאלוגים מפורסמים, שדבריהם ראויים לענין וקריאה תמיד, כגון דיאלוגים של פסקל בצרפתית, של הרדר בגרמנית ועוד; במאה העשרים יש לראות את המשורר הצרפתי פול ולרי כיוצר דיאלוגים בעלי רמה נעלה מאוד, שהבקורת העולמית גמרה עליהם את ההלל פה אחד.


 

ג    🔗

הדיאלוג העברי העתיק ביותר הוא כמובן, זה הכלול בשיחותיהם של איוב וחבריו; אי־אפשר, כמובן, שלא להזכר ב“הכוזרי” לרבי יהודה הלוי, ב“מקור חיים” לר' שלמה אבן־גבירול או ב“וכוח על האהבה” של השר היהודי אברבנאל, יצירות פילוסופיות מרובות חשיבות בכלל ובשבילנו בפרט, שנכתבו בצורה של דיאלוגים, אלא שלא זכינו, לצערנו, ואין הן עבריות אלא בתוקף של תרגום, ואלו לשונן המקורית היתה לועזית; פה ושם נתפרסמו במשך הדורות יצירות עבריות בדרך של דיאלוגים, אף־על־פי שערכן לא קטן בכלל ולכשעצמן, הרי אין לשַיכן בגלל הצורה בלבד לסוג זה דוקא של ספרות, וביחוד לא את המקאמות, שמחבריהן חבבו מאוד את הצורה הזאת, כי על כן לא נהגו בה חומרה מיוחדת, ואף התכונו יותר לטעם המשעשע והמבדח שבכך ועשו את יצירתם בחינת קומדיה־זוטא: ומובן מאליו, שגם את הספרות של “שאלות־ותשובות” אין ליחס לסוג הדיאלוג כי על־כן זו פרשה מיוחדת במינה, עברית מקורית, ואין לזולתנו כל חלק בה.

אכן, שלושה דיאלוגים יש בספרות העברית, שאינם מפורסמים, לצערנו, ואף הידיעה עליהם ובהם מצומצמת מאוד, הלא הם: “דעת תבונות”, “חוקר ומקבל” ו“מלחמת־משה” לרבי משה־חיים לוצאטו; המתוכחים ב“דעת תבונות” הם – השכל והנשמה, ב“חוקר וּמקובל” – חוקר ומקובל, ב“מלחמת משה” – תלמיד ורבו; כל הבקי בכתבי רמח“ל, הפיוטיים והעיוניים־המוסריים יודע ודאי שהוא מזג בתוכו – חכמה, ישרות־ברוח וכשרון אמנותי, הלא הן שלוש הסגולות שמהן מותנה משקלו וטעמו הנכון של הדיאלוג; ואמנם, – רוח טהורה שבבקשת האמת שורה בכל שלוש היצירות הללו, וכל אחד מן המתוכחים נתן במלוא שעור קומתו, ולא תמצא בזה אף צל־צלה של התנצחות, של בקשת הכרעה מחשבתית מתוך איזו ערמה או בזכות התכחשות והעלמת־עין מנקודה חלשה, מאיזה פגם בענין חביב ורצוי על בעל הדיאלוג; עד תכלית ממצה רמח”ל את טענות כל אחד מן המתוכחים כדי ללבן את הנושא ולהגיע אל האמת החשובה לו למעלה מכל; ואין ספק בדבר, שעוד יבוא הזמן ויכירו מתוך בקיאות וידיעה בערכו המיוחד־במינו של רבי משה חיים לוצאטו בספרותנו הפיוטית והעיונית כאחת, ועוד יקבעו את מקום־הכבוד הנכון גם לשלושת הדיאלוגים שלו באוצרו של סוג זה בספרותנו.