לוגו
לשונה של לשון
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

החכם שאמר “החיים והמות ביד הלשון” התכון, כידוע, לתוכן דבריו, ובקש בודאי ללמדנו זהירות, שנהיה מדברים אמת ולא שקר, שלא נגלה את אשר יש לכסות, שלא נכסה את אשר יש לגלות, שלא נחרף ולא נגדף, שלא נעליל, חלילה, עלילות־שקר וכדו' מעשים התלויים בדבורנו; אולם, לא נחטא במאום לאמת החריפה שבפתגם הנ“ל אם נבאר את מלת “הלשון” גם במובן של שפה, כלומר: של צורת הדבור או הכתיבה; ובאמת, – יש ויש שאחד מספר על דברים החיים מאד והם חשובים כמתים מפני־עניות־הלשון שבה ספר האיש עליהם, וכן גם להפך – יכול בעל לשון חכמה להחיות בשירו ובספורו גם את המתים מאז ראשית המות בעולם; כי זאת לדעת ולזכור תמיד: – הלשון עצמה בת קיום עצמאי ומיוחד היא, ועל־כן יש שהיא מתה גם בפי החי המדבר בה, ויש שהיא חיה־עד גם אם הפה שדבר אותה כבר “שבק חיים לכל חי”; וכל האומרים על מלים ודברים שהם “כלים” או “אמצעים” חזקה עליהם שלא ירדו לסוף כוחה של לשון, לא ראו ללבה, לא שמעו לניחוחה בה; ולא תמה הוא, איפוא, שמזמן לזמן יש וקם חכם ללשון והוא עושה אותה עצמה לתוכן, לנושא מכובד, בפרוש – פיוטי, וגם פילוסופי, כלומר – הוא נושא לשונו על הלשון; הנה כי כן יתכן ונקרא בהתפעלות, ובהתרוממות הנפש, פרקי־”נתוח" של לשון ודקדוקה כגון פרקים של יצחק אפשטין בספרו “הגיוני לשון”; אין כאן מסות או דברי־הערכה, אלא ממש עיונים מפורטים על מלים בודדות או על צרופי־מלים, הוראות ממש בדבר הגדרת שמות־עצם, זכר ונקבה, מלות יחס, סמיכות וכדו', אלא שהכל כתוב ב…לשון כזאת שאתה לומד את תורתו מתוך אהבה, מתוך התלהבות, מתוך הכרת־תודה למלמד אוהב־הלשון הזה; לא “שעורים” שכיחים הם אלה בדקדוק, אלא ספורים של נוסע ותיק שחזר ממרחקים ומספר על פלאי־העולם שראה; מלים שאנו דשים בהן, שהננו רואים אותן רק כמין “סימן” מותנה, כאילו “ציון” מוסכם של משהו – הופכות כאן למנגינה מורכבת, פותחות ומספרות תולדות אדם או קורות של עם; והקורא יקרא ואין כמעט ספק שיגיע ויסכים, כי “החיים והמות ביד הלשון” – תרתי משמע.