לוגו
אקלימי שירה
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

לפני כך־וכך שנים קראתי מסה בקרתית מאת מכס קומרל בשם “שירו של גתה”; הדברים השפיעו רושם מפתיע־רענן, כמו לא נכתבו על נושא שנוצל כבר פעמים אין־ספור גם על־ידי גדולים וטובים; נעים היה לחוש שאדם כותב מה שהוא כותב בפשטות ובמקוריות שאננה ומעורר רצון מפורש לשוב ולקרוא את שיריו של גתה, לראותם בראיה חדשה. כהוראותיו של בעל־המסה; אלא שסבות שאין להן הגיון גלוי, העמידו בנסיון את הרושם הנ“ל ולא נתנו לרצון שנתעורר לבוא על הגשמתו אלא ימים ארוכים לאחר־כך; ומשהחלה הקריאה בשירים אלה לא משה, אמנם, היד מהם ולא חדלה הדעת מלעקוב אחרי תכניהם, החוזרים ונשנים. ואחרי צורתם השוה כמעט תמיד והיא כאלו אפורה – אף־על־פי שהיה בקריאה זאת גם מעין “מאמץ” שטעמו הוברר תוך כדי בקוש צדוק על החשד העצמי: – שמא שחיתות־הבחנה היא? ומה שהוברר הוא: שירה זאת היא קודם־לכל בעלת אקלים שונה הרבה מאקלימה של השירה שאני מצוי אצלה, מאהבה, זמן ממושך כל־כך; ואם תמצא לשאול: האם חלופי־אקלים אינם מגרים את הדעת הסקרנית ואינם נעימים בגרוים? יש לענות ולומר: אמנם כן הוא, אבל במה דברים אמורים? – כשהחלוף בא בהכרה, ומתוך הכנה לו – אם אתה פושט בגד ולובש בגד לשם כך; כי המעבר משירתו, נגיד, של מלרמה, או של פסטרנק, או של גיאורגה, – לשירתו של פושקין, או של גתה, – כמוהו כמעבר ממקום אחד באקלים מסוים אל מקום שני שאקלימו שונה שנוי חריף! והנקלע מרצון לאקלים חדש ובלתי־רגיל עמו לא יתכן שיהיה משוה השואות ומקיש הקשים בנעימה של מופתע מזה וכאלו בא בטענות ובמענות או מתוך צער־שוא שאין בידו למזג ולשנות, ממה שטבע הטבע; אדרבא, עליו להרבות את הנאתו מן הנגודים וההבדלים, שהם אורגניים ומובנים, אם הוא מוכן־ומזומן לכך, – להלכה ולמעשה; כי שירה טובה ובעלת משקל אין משמעותה מזג שוה ושנוי רק בפרטים קטנים ובניואנסים (שגם הם לעצמם, כמובן, דים לפעמים, להבדיל הבדל נכר וחשוב, בין משורר למשורר); יש גם הבדלים מן הקצה אל הקצה, עד כדי דבר והפוכו ממש; – ואף־על־כן אין בכך משום שירה טובה והפוכה, אלא – שירה טובה ושירה טובה אחרת, שכל אחת מהן נקנית על־ידי איש אחד בכלים שונים כל פעם, בתפיסות מנוגדות אפילו, בלי שיהיה בזה בכל־זאת משום שנוי־טעם; אקלימו של גתה חריף בשביל בן־דורנו ב”חדוש" שאינו רגיל: חוסר־חריפות; הדברים המוגשים לנו על ידו מוארים באור (על קפוליהם וקמטיהם אפילו) אבל אינם שטופים וטבולים בו, כנהוג עמנו היום; אין הברק חסר בדבריו, אבל החזיז יקר־מציאות הוא, וכשהוא נמצא אינו מעיד על ידיעה בעשית חזיזים, אלא על כוחות גדולים ומתחככים שנצטברו במקום אחד, שמהם פרץ החזיז; ולהפך, – אם אנו מוצאים אור שלו ושוה אצל ר. מ. רילקה, נגיד, או אצל פול ולרי – הרי זה מעיד, שהם התאמצו לשם כך דוקא, בכוח טעמם הטוב, שהם “דכאו” את האור המצליף ושוטף, שהוא מתכונתם, תכונת משוררים טובים אפילו בדור הזה; הנה כי כן יפה “מאמץ” קריאה זה בשירי גתה לא רק בזכות מעלתם לעצמם, אלא גם משום שהם משפיעים הרהור בהרגלך שאתה רגיל עם קריאת שירים אחרים ושונים מהם; אתה למד לדעת, שארץ חדשה וזרה לך, דוקא בשעה שהיא מתחבבת עליך, – אינה מרחיקה אותך מארצך ואינה פוגעת בטעמך המנוסה עמך, אדרבא – היא מוכיחה לך את אהבתך הטבעית, היא מורה לך להבין את אהבתך, לבחון ולהפריד בין מעלות האמת שלנושאה לבין המעלות המדומות שלו.