ג' בסיון תשי"א – 7 ביוני 1951
בשדה התעופה בלוד
אני שמח לחזור ארצה, אבל שמחתי הפעם מהולה ביגון. בהיעדרי ממדינת ישראל נתיתמה הארץ מאחד מראשוני בניה-בוניה, עמיתי וידידי דוד רמז, זכרונו לברכה.
יצאתי הפעם לארצות-הברית במטרה כפולה: א) לברר עם ראשי1 הממשלה באמריקה כמה בעיות-יסוד כלליות וישראליות. ב) להדק קשרי יהדות אמריקה עם מפעל קיבוץ גלויות, בהתאם לתכנית שנתקבלה בספטמבר אשתקד בכינוס יהודי אמריקה במלון “המלך דוד”.
ארבעה שבועות עשיתי באמריקה. בימי שהותי שם נתקבלה במועצת הבטחון ההחלטה המכאיבה על האיזור המפורז בגבול הסורי, החלטה ללא צדק פוליטי וללא תועלת ממשית, שיש בה מהמין הגרוע ביותר של פייסנות. האחריות להחלטה זו חלה בעיקר על משלחת ארצות-הברית באו"ם. אולם כל הסבור שבהחלטה זו מתמַצה יחסה של הממשלה האמריקאית לישראל, אינו אלא טועה ומַטעה ללא תקנה.
נפגשתי פעמיים עם הנשיא טרומן, דנתי עם יועציו הראשיים – שר הבטחון הגנרל מַרשל ושר החוץ מר אצ’יסון; היו לי בירורים ממַצים עם היועץ המדיני של הנשיא – מר הרימן, שכיהן במלחמת העולם כציר אמריקה במוסקבה; נפגשתי עם סגן הנשיא, הסנטור ברקלי, עם ראשי הסנט והקונגרס, עם מנהיגי הפועלים, עם אילי-התעשיה; עם המו"לים והעורכים של העתונים הגדולים והחשובים ביותר בארצות הברית, עם מושלי המדינות שעברתי בתוכן ועוד.
כמעט בכל השיחות והבירורים האלה מצאתי רצון טוב ויחס של כבוד והוקרה למדינת ישראל. רוב העתונים גינו במאמרים ראשיים את החלטת מועצת הבטחון. נשיא ארצות-הברית הוא מעריצו של נשיא ישראל, ד“ר חיים וייצמן, וידיד נאמן וכן למדינת ישראל ולעמה. הממשלה האמריקאית הגישה לנו, מאז יסוד המדינה, עזרה פוליטית וחמרית רבת-ערך, ומובטחני שעוד תגיש. תנועת-הפועלים האמריקאית עמדה כל הזמן ותוסיף לעמוד לימיננו. בחוגים הכלכליים והכספיים יש אֵמון ביציבותה ובעתידה של מדינת ישראל. ועדות שתי המלווֹת – של מאה מיליון דולר ושל 35 מיליון. ואם כי אין האמריקאים נוטים להשקיע כספים בארצות זרות, יש מקרים מעודדים של השקעות והשתתפות במפעלים ישראליים, ולאו דווקא יהודים בלבד. בדעת הקהל האמריקאית יש, בדרך-כלל, יחס של הערכה והוקרה ל”נס" ההיסטורי של תקומת ישראל, ובמיוחד למפעל של קיבוץ גלויות שאין לו דוגמה בארץ אחרת. העתונות הכללית יודעת להעריך הקשיים והמאמצים של מדינתנו הצעירה, אם כי יש פה ושם נטיות ומגמות מתנכרות וגם עוינות. במשרד הבטחון מצאתי מידה רבה של ערוּת והבנה לבעיות המיוחדות של המזרח התיכון ושל מדינת ישראל.
מבחינה כללית ראיתי, לשמחתי, שהגורמים הקובעים והמכריעים בארצות-הברית שואפים בלב שלם לשמירת השלום ולחיזוקו בעולם, אם כי הם מוכנים להתנגד בתוקף לכל נסיון של תוקפנות העלול לסכן השלום הבינלאומי.
ניתנה לי ההזדמנות לראות אחד המפעלים הקונסטרוקטיביים הגדולים ביותר של תקופתנו, “רשות עמק טנסי”, פרי היזמה הממלכתית הנועזת והמבורכת מתקופת כהונתו של הנשיא המנוח פ. ד. רוזבלט – מפעל הראוי לשמש דוגמה גם לנו וגם לכל הארצות האחרות.
ואשר ליהדות אמריקה – היא לא הכזיבה, ואני מקווה שהיא לא תכזיב.
עוד לפני קום המדינה, האמנתי שמדינה יהודית תלכד את כל העם סביבה, ללא הבדל בין ציונים ולא-ציונים. מאז קום המדינה שמעתי הרבה דברי לעז על יהודי הגולה ביחסם לישראל. לא האמנתי ללעז, וארבעת השבועות שעשיתי בארצות-הברית הוכיחו באופן ניצח שלא טעיתי. ראיתי בכל רחבי אמריקה הפגנה אדירה עתירת-חוויות של אהבה והערצה למדינת ישראל מצד כל יהודי אמריקה – ציונים ולא-ציונים, אדוקים וחפשים, פועלים ובעלי-הון, ילידי-הארץ ומהגרים. ראיתי גילויים נוגעים עד הנפש של המוני ישראל הרוחשים כבוד ויקר ואמון למדינת ישראל וגאים על נצחונותיה וכיבושיה, מעריכים את קשייה ולבטיה ומוקירים מאמציה ואומץ רוחה במפעל קיבוץ גלויות.
יהודי אמריקה בהמוניהם אינם מתכוננים עכשיו להתישב בתוכנו, אבל הם רואים את עצמם שותפים למפעלנו ורוצים בהצלחתו ושגשוגו ומוכנים לעמוד לימינו ככל אשר יוכלו.
יש תקווה מבוססת שכל התכנית המרובעת – מגבית, מלווה, השקעות וההענקה הממשלתית – תתקיים במשך הזמן, אולם הדבר לא יעָשה באפס-יד, וידרוש התמדת המאמץ והת!נופה2 למען קבץ המוני העם הרחבים, כי רק בפעולה עממית רחבה יצליח הדבר.