לוגו
מבוא: ספרות על פרשת דורות
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U


א

אם גם לא כולנו היינו מאוחדים בציון מדויק של נקודת־המפנה, הרי כולנו תמימי־דעים היינו כי זה כך־וכך שנים הננו שרויים בתוך תקופת יצירה ספרותית עברית הראויה לתואר של “ספרות עברית חדשה”; כלומר: – כל מה שנוצר ונכתב קודם־לכן, במשך זמן היסטורי די ארוך של יחודנו הלאומי, זה אשר בארצות־הגולה, נראה בעיני כולנו כראוי לתואר של “ספרות עברית ישנה”, הנחלקת, כמובן, לתקופות ולדרגות שונות, למחזורים מחזורים של שיטות־מחשבה, של הלכי־רוח ושל סגנוני־דברים, המושפעים ונגרמים בתוקף נסבות־חיים בעולם הגדול בכלל ובמדינה מדינה בפרט; אכן, – על מנת להעמיד עצמנו במבחן, וכדי להוכח עד מה נכונה ראיתנו ההיסטורית, ועד היכן מדויקת התחימה שאנו תוחמים ליצירה הספרותית של הדורות האחרונים, ודורנו זה בכללם, ואם קשרנו לה תואר־אמת, – כדאי לתהות על מושגיהם של קודמינו, אלה המשובצים על־ידינו במסגרת של “ספרות עברית ישנה”, ולשאול: – האם גם הם ראו את יצירת זמנם־שלהם כמו חדשה לעומת כל מה שקדם ונוצר לפניהם, כלומר: האם ראו את עצמם כראות מחדשים? עד כמה שהדברים גלויים ומפורשים – לא היתה לאבותינו הנ“ל לא השגה כזאת ולא הערכה היסטורית־למפרע כזאת; המושגים “ביאור חדש” או “פירוש חדש”, שננקטו על־יד מעטים, ואפילו יותר ממעטים, היו מושגים אישיים, ולא חיבו במאום את הכלל ואת תקופתו, והכונה היתה, בלי כל ספק, מצומצמת: – באור או פרוש שונה מבאורים ופרושים קודמים, ולא, חלילה, שהפרושים הקודמים נתישנו ואינם הולמים עוד את “הזמן החדש”; ואולם אנו, כמעט כולנו, כמעט כל מי שנטל חלק זה או אחר בכתיבה וחבור באלה הדורות – ראינו והתיחסנו אל כל היצירה העברית הקודמת כהתיחס אל ספרות אשר נתישנה; ואל נא תטעה אותנו נוחות ההסברה, בעזרת צפנת־הפענח של הפסיכולוגיה, כי היתה כאן, במקרה, גבהות־לב של איש יחיד אשר נחפז והגדיר את יצירת־הזמן כמו שהגדירה, ואלו הכלל רק נגרר אחריו; ואף לא שהיה כאן גלוי לגבהות־הלב של הכלל עצמו, כמין פסיכוזה רחמנא־לצלן, – כי על כן הדברים חורגים בכח ובבהירות גדולה ממסגרת של מקרה בלבד, והם משתבצים בתואם רב במסגרת של כונה לשנוי־ערכין לאומי יסודי, של מגמת מהפכנות ממש בהשקפת־העולם המסורתית של האומה וגם בהרגשת־העולם שלה; התואר “חדשה”, שנקשר לספרותנו הודגש בהסכמת כולנו, בדגש־חזק, בפרוש מפורש: היתה מטרה והחלטה לכריתת גט־פטורין ליחודה של האומה, להדגשת היחוד הזה, לטפוח היחוד הזה; “נהיה ככל־הגויים, ישראל” – לא היתה אמרת־כנף בלבד, בחינת סיסמה זמנית, שטעמה הוא: – נהיה נורמליים כמו כל הגויים, לגבי חיים מדיניים־תרבותיים מוגדרים ו”מצומצמים1" בתוך מסגרת מקורית ועצמאית; לא, – זו היתה נקודת־השקפה חדשה אשר סברה מלכתחלה כי האופי השונה שלנו יש לו חלק־ארי בצרותינו, בחיינו האנומליים, ואשר על־כן – למען תחיתנו ה“לאומית” יש להלחם ביחודנו הלאומי; הוה אומר: – את מטרתם הסופית של המתבוללים דחינו, ואף העמדנו לנו מטרה סופית מנוגדת, אבל באופן מוזר ביותר, – את דעתם על מקור הצרות שלנו קבל קבלנו; והאם אין מן הפרדוכסליות בעובדה, שנמצאנו נלחמים ללאומיות באמצעים רעיוניים של… טמיעה? את כל הערכים האתיים והאסתטיים הזרים קנינו לנו במשיכה והקנינו לכל בני עמנו בהתלהבוּת של גרי־צדק; בן־זמן־קצר נקטנו קנה־מדה של זולתנו ושלחנו מעל פנינו ערכים שלנו וקנה־מדה שלנו לא רק מתוך הסחת־דעת, ולא רק מתוך יחס שבזלזול, אלא בקול רם ובשאט־נפש, – כי על כן ישן־נושן הם, לא רק משום שאינם נכונים עוד ואינם יפים לתעודתם, אלא מפני שהם מפריעים ומכשילים; ועד כדי כך הגיעו הדברים בגלגוליהם, – שלא רק למעשה בקשנו להתרחק מכל גלויי היחוד הלאומי שלנו אלא אף להלכה; כלומר: הטפנו בפרוש להתעלמות גמורה מן היחוד ומפעולותיו שלו בשטח החיים החברתיים־תרבותיים והרוחניים, להתכחשות מוחלטת; אף לדעת את היחוד הזה, בידיעה היסטורית, נגיד, אין צורך עוד; ואם תמצאו יחס של חיוב לערך מן הערכים הלאומיים, החשבה ואף הערצה לנכסים רוחניים שלנו, ליצירות ספרותיות עתיקות או ישנות, הרי זה ברוב המקרים רק לאלה אשר הגויים התיחסו אליהם בחיוב, או החשיבו או העריצו אותם; הנה כאן המפתח אל טעמו הנכון של התואר “ספרות עברית חדשה”; ובואו וראו, כי אם בחן הבוחן את כשרונו של פלוני אשר כתב חרוזים עברים והשוהו, דרך משל, לפלוני חרזן ידוע באומה מאומות העולם, כי עתה ששו בני־מעיו של הנערך שלנו, ואלו ההין מישהו, חס וחלילה, והיה אומר עליו כי כמוהו כמו… ר' שלמה אבן־גבירול, ודאי לנו שהיה רואה בזאת פחיתות־הערך וחתוך־גורל לשלילה; איזו הערכה מדשנת־עצם היא לומר על ראובן כי הנו, נגיד, “וִיוֹן עברי”, ולעומת זה ־ איזו הערכה מיבשת־גרם היא לומר על אותו ראובן כי הנו, נגיד “עמנואל הרומי של זמננו”; כאן לא האמתות ואי־אמתות שבהערכה האמנותית חשובה, לא נכונותו של קנה־המדה, או אי־נכונותו, אלא היחס של סלידה, מדעת ושלא מדעת, מהמשך הזיקה אל היחוד שלנו, ושל התפעלות, מדעת ושלא מדעת, מן הזיקה ה“חדשה”: – “נהיה ככל הגויים”!


ב

גלוי וידוע, כי באותו זמן עצמו היו הוגי־דעות, חכמים אשר עינם בראשם, והם התנגדו לסוללי הדרך החדשה כהנ“ל, למען המשך אחר של חיינו כאומה, אבל הם לא הועילו בהרבה, ועל־כן מופרכת כל “טענה” שלנו כלפי אותו עבר וכל כונה של הטלת־דופי באישים יוצרים וחושבי מחשבות, מתוך שברור לנו, כי הללו הטעו את הרבים רק משום שהם עצמם טעו ולא ידעו שטעו; אכן, – גם אם הננו נוקטים מדה של פּטליסמוס לגבי מאורעות שארעו ואין לשנותם עוד, והרינו בוחנים ושוקלים ומסיקים לבסוף, כי אי־אפשר היה, כנראה, אחרת באותן מסבות היסטוריות ובאותו צרוף של אישים פועלים, – לא מן החובה היא, ואף לא מן המוצדק, לבלי לחשוף את השגיאות הפטליות, אפילו הן היסטוריות, לבלי לנסות לחסום את המעבר בשביל אותן שגיאות אל הבאות, לבלי לאסוף את כל המאמצים על מנת להגביל את פעולתן על העבר בלבד, גם אם דבר זה יש בו משום עכוב של מהלך־דברים, משום מפנה חד ביותר, מה שקורין מפנה של ק”פ מעלות; ואולם, דוקא מפני חריפות השנוי ופתאומות המפנה, – שומה עלינו לקנות מדת אחריות גבוהה, האוסרת כל התלהבות למחיקה כוללת של פרק היסטוריה, גם אם אנו רואים אותו כסטיה מדרך הישר ומנתיב האמת; חס לנו להתעלם ממה שהעמידה תקופה קודמת בתולדותינו וחלילה לנו לשללה שלילה של עברה וחמה, אלא אדרבא, – להבין ללבם של אותם דורות, להחזיק להם טובה על כונתם הישרה ועל חפוש דרכים ומוצאות לתקון מצבה של האומה; לגלות את טעותם ואת שגיאתם, בלי לגנות, אם את היחידים ואם את הכלל; הוא הדבר, – עלינו להשכיל להוציא “יקר מזולל” ו“מתוק מעז”; וקודם־כל הן ברור, כי מאותן עובדות שנוצרו ויצירות אמנותיות שהונחלו וקוי חשיבה שהותוו בכחה של כונה טובה ושל אמונה באמתות הדרך – יש ללמוד חכמה כלמוד אותה תמיד מן הנסיון; ואם כל התקופה הזאת איננה בעינינו בחינת מקור, הרי לכל הדעות יש בה מן תועלת שמשפיע תרגום (ועבוד), שאישים בעלי כשרון, חכמים ואמנים, הטביעו בהם את חותם יחודם לעצמם, מה גם שהם שערו לנפשם והניחו הנחה, כי מלאכתם מקורית דוקא, כי הם חופרים באר מכחם וטעמם שלהם; והלא באמת לא־מעטים וכן טובים “נתעו” בשעת מעשה, לדרך־הישר, ונמצאו, מבלי דעת זאת מלכתחלה, בתוך נופים ש“נתישנו” לפי הכרתם, במחוזות ששם פועלת ונפעלת היצירה העברית ביחודה דוקא, זו אשר “זר לא יבין” לה; ואשר על־כן, – אין כונתנו לשלילת היצירה העברית שנוצרה בדורות הקודמים והקרובים לנו, אלא לשלילת הרוח המכונת אותה; אנו בוחנים את הדברים בחינה כוללת ומקיפה יותר – יען כי הגענו עכשיו אל נקודת־מצפה גבוהה ויען כי אורנו אתנו הנו גם אור־חוזר, הנותן בידינו אפשרות של סקירה נכונה וראיתם גם של צדדים אשר קודם־לכן היה יפה להם ההסתר, אם מרצון ואם מאונס.


ג

וצאו נא וראו, כי ה“נקמה” על פחזותו של דור לא אחרה לבוא: – פרחי־סופרים שבינינו אינם מסכימים עוד להכלל בתוך המסגרת ה…ישנה של “הספרות העברית החדשה” והריהם מכנים עצמם: – “ספרות עברית חדישה”; ועכשיו נעמוד נא ונאמץ דמיוננו ונשער לעצמנו מה תואר נוסף יקשרו לעצמם הדורות הבאים של סופרים עברים צעירים, – או אז, נשיג־כמו את מדת הגרוטסקה שנאחזנו בה ואיננו מנסים אפילו להתיר עצמנו הימנה; והלא שורת־ההגיון נותנת, ההגיון בדיוקו ובחומרתו הפשוטים, כי ספרות עברית חדשה תהיה רק זו אשר תוצר ותקום מתוך מציאות שונה בתכלית השנוי מזו שהיתה עמנו, מתוך חיים שבעצמאות מוגמרת, במדה זו או אחרת, וכמו חוליה אחת מן החוליות, שמהן מצטרפת תרבות לאומית מקורית ומובהקת, ואת התואר הזה המעיד על חדוש מסוגלים ורשאים לקשור רק היסטוריונים, –הוה אומר לאחר־זמן ולאחר־מעשה ובשום אופן לא בשעת התרקמות אפילו אם החדוש נראה לעין ואף אם מגמת־פניו ברורה ומבוררת; וראיה לדבר זה: – התואר “תקופת־ההשכלה” (“בת השמים”!) נקשר על־ידי מי שנקשר – לאחר־המעשה, ועל כן יש בו הרבה מן האוביקטיביות אם כי לאו דוקא מן המצוי או מן הדיוק המוחלט; והצד המענין ביותר בעובדה זאת הלא הוא כי קושרי התואר הזה, תואר שהיה בו גם שמינית־שבשמינית של אירוניה, לא חשו ולא העלו בדעתם, כי גם המה כרוכים היו אחרי אותה דרך ונמנים על ממשיכיה הנאמנים ביותר, אם כי בשנוי צורה, כמובן, מתוך שעשו את הדבר כבר מתוך רגילות ובמשהו טבעיות; אכן, תקופת־ההשכלה עוד לא נסתימה באותו תאריך, שאנו רגילים בדרך־כלל לציינו, אלא היא נמשכה, בגלגול נוסף, הרבה הרבה זמן לאחר אותו תאריך וכמעט שאין ספק בדבר, כהיום הזה כבר, כי תקופת־ההשכלה עדין נמשכת והולכת, אולם שוב, כמובן, בשנוי צורה ובהבדל־מעט של תוכן.


ד

עכשיו אין עוד כל פקפוק בדבר, כי מלבד אלה שחששו מן ה“חדוש” מטעמים דתיים ובכוחה של מחשבה מסורתית בלבד, היה רק יוצר עברי אחד, הלא הוא ח. נ. ביאליק, אשר השיג־כמו, כי המהפכה המתחוללת בחייה של אומתנו אינה בחינת “המצאה” אלא יותר מזה, – גלוי של יש הנסתר וצופה לחדושו, כלומר: – החדוש אינו בשום פנים ואופן השגת משהו אשר לא היה לנו ואין בתוכנו, אלא בפרוש מפורש – החזרת אבדה, חדושו של עולם קים ובלתי־נכחד, אשר נדחה ונדחה עד בוא עת; עוד איש־רוח ענק חי ופעל באותו הדור, הלא הוא נ. סוקולוב שקנה בקלות בלתי שכיחה, בפשטות נשגבה ובהקף בלתי־משוער כמה וכמה תרבויות של גויים, על לשונותיהן ויצירותיהן, אף־על־פי־כן לא נטמע בתוך אלה, לא מדעת וגם לא בבלתי־דעת, והוא כולו, בכל גלויי יצירתו הענפה, עשירת הכמות ונעלת האיכות, היה בן התרבות העברית הגזעית; גם בהעריכו מאורעות מדיניים כעתונאי, גם ברשמו רשמי־מסע משלו, גם בדברו על ציור וצירים, אף בהביעו דעה על נגינה, בשרטטו פרצופי אישים, – ממקור עברי עשה זאת, ואפשר לומר בפה מלא: – נ. סוקולוב ביצירתו הגדולה הנו המחשתה־למופת של עשירות תרבותנו העברית ומקוריותה; ואולם נ. סוקולוב לא עשה את כוחו התרבותי העברי השקפת־עולם, ואלו ח. נ. ביאליק, מלבד מה שהיה יוצר עברי, חושב עברי, היתה בו חכמה גדולה בזה שעשה את יצירתו, את כל עצמותו – השקפת־עולם; הוא נתחלחל מן הזיוף שבדבר, מן המלאכותיות שבתופעה, כי כולנו, אף הטובים וגדולים שבינינו, בהולים אחרי פרפר זר, הנדמה לנו כמו “חדש” בשבילנו, ואין מרגישים בנשרים אשר בביתנו; ובשיריו, ברבים מאד מהם, ובעריכת ספר־האגדה ובההדרת שירי רבי שלמה אבן־גבירול, רבי משה אבן עזרא, התיר נשרים מכלובי־ההיסטוריה ומחשכי־השכחה ושלחם לחפשי אל תוך חיינו ואל מציאותנו הנרקמת מחדש; ואין ספק בדבר, כי ח נ. ביאליק עשה זאת תחלה מתוך כונה לחנך לחרות הרוח, להטיף בדרך זאת לתחיה מדינית־תרבותית של אומתנו, אולם המשורר שבו גבר פתאום על המחנך־מדעת שבו, ותוך כדי יצירה ומעשה נמצא עושה־לעצמו, כביכול: ברור הדבר כי המשורר נלהב מן האגדה ודבק בכל הויתו הפיוטית בשירת רשב“ג, שקע ראשו־ורובו בעולמות יצירה נשגבים, ושכח לחזור ולצאת שוב אל העם, להסביר את כונתו, לעשות נפשות להכרח המקוריות, להשקפת־עולמו, שלא היה לו חבר אליה, ואם אמנם יתכן כי ההשפעה שהשפיעה השקפת־עולם זו אינה נראית־לעין ועל־כן אינה מובאת בחשבון הערכת התמורות שבחיינו, אבל אין עוד כל ספק, כי היה היתה השפעה והיא עשתה הרבה מאד, מנעה הכשלות נוספות, עצרה את הדהירה ברכבת־הטמיעה דוקא אל המגמה הלאומית המסולפת בהגדרתה המקובלת ברבים, – ”נהיה ככל־הגויים, ישראל!”.


ה

יתכן, כי התמימות האנושית דרשה מאתנו, כדי להקנות פתוס־יתר לצו ההיסטורי של התחיה, – לכנות, באופן זמני, את תקופת־המעבר בספרותנו בשם “ספרות חדשה” כלומר: – להעמיד־פנים כאלו האמצעי הוא־הוא מטרה־סופית, כי על כן מן הנמנע כמעט להניע המונים לשמש־מדעת בתר “גשר” בלבד, ואפילו למטרה נשגבה ביותר, וצריכה הרבה חכמה, ולא מעט מזל צריך, אם מידי אישים מנהיגים ואם מידי ההשגחה העליונה, כדי לשוות לזמן־מעבר ולמעשים־שבמעבר את הטעם של מטרה־לעצמה; ואולם, – דוקא אם נתמזל לאומה ותקופת־המעבר היתה כמין סטיכיה, והיא התנחשלה בכוחות אדירים עד שהיא עצמה הפכה ערך אנושי־היסטורי, גרמה להתרוממות נפש האומה, עוררה גדלות רדומה והוציאה אל האור אישים מקוריים, והשפיעה עצמה ובטחון שבזכותם נוצרים ערכים גדולים, שאינם יפים לתקופת־מעבר בלבד, אלא הם בעלי חשיבות תמיד, – דוקא אז נוצרה גם הסכנה הרצינית ביותר בשביל תרבותה של האומה, העלולה לטעות ולראות את ערכי־המעבר, את יצירות־המעבר, – כערכים סופיים, כערכים החדשים, אשר בדרך הטבע, ההגיון, וההשגה ההיסטורית הנכונה, – רק מכאן ולהבא יוצרו, מתוך המציאות האחרת (רק מעטים ממעטים, לצערנו, משערים עד מה אחרת תהיה מציאות זאת, בזמן הקרוב והרחוק גם יחד); והאם לא ברור הדבר, כי הגיעה השעה לדעת ולהודות בפה־מלא, כי כל שהיה עד עכשיו, כל שנוצר והושג, ־ רק מעבר אל החדש היה ועוד לא החדש; ועל־כן גם מה שאנו מכנים בשם “ספרות עברית חדשה” אינה אלא ספרות על פרשת־דורות.


ו

ומובן מאליו, כי לא לשם “נחמה”, אלא בפרוש לגופו של הענין ואמתו: – “ספרות על פרשת־דורות” אין בה ולא־כלום משל פחיתות ערך, חשיבות או משקל, ואף אם נגדיר את הדבר בקצור נמרץ וביתר דיוק – ספרות־מעבר; אין כאן אלא הכונה והצורך בהגדרה נכונה, כי רק היא מאפשרת את ההבדלה לא רק בין עיקר לטפל, אלא באותה מדה ממש, גם בין עיקר לעיקר; ואדרבא, – מן הבחינה של ארדיכלות רוחנית – עולה ענינה של היצירה הספרותית בתקופת מעבר מזו שבתקופות אחרות; ועוד: – אין לך מבחן מובהק יותר לכוחה של אמנות ולחכמתו של אמן מאשר שעה שעושים אותן כלי שרת של טנדנציה נשגבה; הה, האישים היהודים האלה, שנולדו להיות יוצרים אמנים בעלי שעור־קומה, אשר עמדו על הפגומים עם אנך־בנין ביד, אשר ראו עצמם בהכרה מלאה תועמלנים לאומיים, שהתכונו להיות עבדי־עמם, אשר ששו לותורים, שמאושרים היו כי יש להם מה להקריב בהוה למען עתיד ישראל, האישים האלה שהשכילו לעשות כל זאת מתוך גלוי כשרון־האמנות שבהם ואשר יצרו ערכים־אמנותיים שיעמדו לתמיד – גם בתקופות הזהר העתידות לבוא, בתקופות נהדרות ונורמליות, תקופות שתהיינה בחינת פרי־בשל שצמח ועלה מתוך מציאות חדשה ובריאה בשרשה כבצמרתה, גם בתקופות הללו לא רק שזכור יזכרו את היוצרים האמנים מתקופת־המעבר הגדולה הזאת, אלא שאת כל מעיניהם ישימו בהם, ולא רק יתגאו עליהם, שילמדו מהם ומהשגיהם, יעשו אותם מופת, אף אם בגין עצם הוכחת האפשרות של מזיגת־הפלא של טנדנציה עם אמנות, של האבקות גבורה שברוחניות לשלמות נפרדת אצל שתיהן גם יחד; מופת לאפשרות של חיים בתוך עבר רחוק ובתוך עתיד לא קרוב, חיים מוחשיים בתוך המופשט; מופת לאמנות נעלה היודעת להרחיק את הקרוב ולקרב את הרחוק; מופת ליכולת של יציקת דפוסים של ממש בשביל משאלות, תקוות, רצונות, השערות ודמיונות: אישים יוצרים שנטלו אוטופיה בידם ולא שאמרו: ־ מציאות תהיה זאת, אלא יותר מזה: מציאות היא!


ז

אכן, יש תקופות בחיי כל אומה, שלא רק האמנויות פורחות אצלה ממילא, מתוך מציאותה בלבד, מתוך הקרקע הפוריה שלה, אלא שגם הגניוס של הארדיכלוּת אינו נזקק להתכונות מיוחדת, כי על כן היא נובעת והולכת, מתוך מהלך תרבותה המפותחת: ואולם – תקופתנו זו צריכה לכשרונות הארדיכליים אולי יותר מאשר כל שאר הכשרונות ואפילו בתחומן של האמנויות היפות; ואף־על־פי שכונתנו, כמובן, לא לארדיכלות העושה בחמרים ונכנעת להם, אלא לזו שיש בידיעתה־מראש ובכונתה־תחלה, כי הבנין תהיה לו סגולתו של לבוש־הצב, זה המתרחב והולך עם המשך הגדול של הנזקק לו; הנה כי כן, ליעילותה של הארדיכלות בתחומה של ספרותנו, נודעת חשיבות מכרעת קודם־כל – לידיעה נאמנה של המצב, לסכום־היש בבהירות אחרונה: אין בונה עתיד אלא מי שכל העבר וכל ההוה ידועים לו עד תכלית, אבל לא ידיעה מפוזרת ומופרדת, אלא דוקא ובפרוש ידיעה שיש בה בעצמה משום בנין, כלומר: דור דור על תלו, על סלתו שיש להסיעה אל העתיד ועל פסלתו, שיש למנעה מלהצטרף באיזה אופן שהוא אל הבנין החדש; הנה מכאן הצורך בהבחנה ובהגדרה ברורה, כי פרק זה של יצירה ספרותית עברית, שאנו עומדים בו, מלפני שני דורות ועד היום הזה, ועד בכלל, – אינה עוד הספרות העברית החדשה, אלא – ספרות על פרשת־דורות; ולשם מניעת אפשרות של טעות והטעיה, יש להוסיף ולקבוע: – גם הבקורת העברית בפרק־זמן זה היא חלק אורגני מן הספרות שעל פרשת־הדורות.




  1. “מצוצמים”במקור – הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩