נָתַתִּי לָהּ פֵּרוּר
כְּמוֹ הָיְתָה צִפּוֹר
וְשַׁאֲגָתָהּ מְלֹא כָּל הַבַּד —
וּבִשְׁמָהּ לֹא קָרָאתִי.
רִפַּדְתִּי אוֹתָהּ בַּקֵּן
וְהִיא צָרְחָה: אֶל מִי
תְּדַמְיְנִי
— אֵם עֲלוּבָה —
וְאֵיכָה תֹּאמְרִי לְהַכְחִידֵנִי
בַּנּוֹחַ?
וַתֵּפֶן מִמֶּנִּי בְּכֹחַ
אֶל נִקְרוֹת־צוּרִים
— וַתָּהָר מֵהוֹדָם.