א

עם ימי־הזכרון לח. נ. ביאליק חזרתי לקרוא את “מתי מדבר” שלו, וקריאה זאת בדדתני לשעה ארוכה כמו קלה משאר כל העולמות, והעמידתני ברשות־השירה בלבד, במיוחד – בשירת־התנ“ך; ממחשבה למחשבה נצטרף רעיון פשוט, אבל מצודד־נפש כל־כך: אלו בא איש מבחין בטעמי שירה, והיה אוסף יצירה פיוטית אחרי יצירה פיוטית, מספרות ישראל ומספרות הגויים, על נושאים מן החומש, לעת עתה, ומחברן לאנתולוגיה, לפי סדר הפרשיות המקובל, בשם “חומש־המשוררים” – היה עושה מעשה הראוי לקנאה ממש; כי דבר זה עלול לגולל לנגד עיני רוחנו כמה וכמה אספקטים חדשים ונשגבים: – פתאם היה מתגלה איזה כוח מפרה־יצירה מַתמיד טמון בחומש, כמה מיני צורה של שירה מקופלים בכל פרשה ופרשה משלו. אלו מחשבות שונות. בשנוי שמן הקצה אל הקצה, גלומות במחשבה ראשונית אחת אשר בספר הספרים, מה מדת הקרבה, או הרחוּק, בין משורר פלוני, למשורר אלמוני, שעה שהם “תקועים” בנקודה אחת מפורשת, מה נפלא זה חוט־השני, התנ”ך, הקושר לאגודה אחת חכמי־שירה רבים, המפוזרים בזמנים ומקומות מרוחקים, זה החוט שקצהו האחד קשור באות הראשונה של “בראשית” וקצהו השני – מי ישורנו היכן הוא?

ב

לא בדרך המקרה־הטוב בלבד, ולא רק בזכות הברקת־רעיון, שר ח. נ. ביאליק את שירו זה המונומנטלי “מתי מדבר”, בתאריך הרשום בסיומו, – אדר א' תרס“ב; כי הלא עוד חמש שנים לפני כן, בתרנ”ז, כתב את “מתי מדבר האחרונים”; אכן, ההבדל בין שני השירים עצום, ולא רק לגבי איכות הכשרון היוצר, המושקע בכל אחד מהם, אלא גם בנוגע לאפיו של היחס אל ה“חומר” הנתון לפניו, ואפילו בהקף התפיסה של עיקר העובדה, ועל־כן, השיר הראשון – טעמו אליגורי, כמעט דידקטי, ואלו השני אֶפי־לירי; ואף־על־פי־כן, – הן אי־אפשר שלא לראות ולהוכח, כי ה“מתים” הללו וה“מדבר” הלזה – היו מאוזרחים בלבו של המשורר, קבועים ועומדים אצלו, בצורה חשאית, בחינת אובּסֶסיה רוחנית־פיוטית ממושכת, עד שמצאה את תקונה ביצירה־למופת זו ששמה “מתי מדבר”.

ג

בשיר הראשון העסיקו את ח. נ. ביאליק, במדה שהדבר הגיע להכרתו, ה“מתים”, ואלו ה“מדבר” היה בלי ספק בתת־ההכרה בלבד, ואם כי גם זה מופיע בכותרת השיר, הרי אינו יותר מתואר; אולם בשיר השני – השמות שוים במשקלם, כי זה כן זה היו מראש לנגד עיני המשורר, ועכשיו גם לנגד עיני קוראי הפואימה, – בחינת שני איתנים; אף אחד מן השמות אינו שם־תואר, אלא דוקא שניהם – עצמים (שמא נגזרו על־ידי המשורר מלשון עצום?); על ה“מתים” בשיר א' – הצדיק ח. נ. ביאליק את הדין, והם היו בעיניו “נענשים”־למופת, נענשים “קלסיים”, נגיד, והוא בקש פשוט לעשות את הלקח – אקטואלי; בשיר ב' – גדלו ה“מתים” וחזקו מאד בתפיסתו; הם גדולים אפילו מ“עדת כפירים ולבאים”; עכשיו ברור למשורר, כי גורלו של “דור אחרון לשעבוד וראשון לגאולה” קשה, נשגב ואדיר מגורלו של כל דור גדול אחר, אפילו מדור גאולה מלכתחלה:

מַחֲנֵה אֱלֹהִים זֶה, דּוֹר קְדוּמִים, עַם נֶאְדָּר בְּעֹז, עַתִּיק יוֹמִין,

אָכֵן עַז־נֶפֶשׁ וְקָשֶׁה כְּסַלְעֵי עֲרָב עַם־זֶה הָיָה!

הִמְרוּ אֶת־נֶפֶשׁ נְבִיאָם וְגַם בֵּאלֹהֵיהֶם הִתְגָּרוּ –

זהו צד אחד של מטבע גדולה שטבע המשורר בשירו זה הנפלא; ואלו הצד השני של אותה המטבע – הוא המדבר, שהמשורר ראהו כראותו את ה…מתים הנ"ל: – אלוהי, איתן, קדום ונשגב:

וּבְרֶדֶת לֵיל־סַהַר וְשָׁכַן עַל־עַרְבוֹת הַמִּדְבָּר וּסְלָעָיו,

וּמְעֻטָּף לְבָנִים וּשְׁחוֹרִים יִתְכַּסֶּה אַף־יִתְגָּל הַיְשִׁימוֹן,

יֹאבְדוּ בְּחִוְרַת הָאוֹר מִילֵי מִילִין שֶׁל־חוֹל וַעֲרָבָה,

וּבְיַרְכְּתֵי כֵּפָיו הַזְּקוּפִים הַצְּלָלִים הַכְּבֵדִים יִרְבָּצוּ,

דּוֹמִים לְחַיְתוֹ עֲנָק, חַיְתוֹ קְדוּמִים וְשֶׁנְהַבֵּי בְרֵאשִׁית,

שֶׁנּוֹעֲדוּ הֵנָּה הַלַּיְלָה לְהַחֲרִישׁ עַל־סוֹד קַדְמוֹן אֶחָד.

ולא פרדוכס יהיה זה, אלא ראיה עובדתית, אם נאמר, כי המשורר עשה את ה“מתים” – איומים ונוראים כמדבר, ואת המדבר: – עז כמות!

ד

בנין פשוט מאוד בנה ח. נ. ביאליק את שירו “מתי מדבר”, מורכב שלשה “אגפים” בלבד, אבל כמה כוחות אדירים השרה על בנינו זה, כמה הוד והדר הלביש אותו; קודם־לכל נתן גם את המתים וגם את המדבר – אדירים מאדיר בשלותם, בעצם הויתם, במיתתם שבהם; ואת שלותם זאת, ואת מיתתם זו – של ה“מתים” ושל ה“מדבר” – מבקשים להחריד ולפרוע זה אחר זה: “נשר גדל־אבר בן צורים כפוף־חרטום ועקום־צפרנים”, “פתן־נמר כקורת־הבד, משרפי המדבר הגדולים”, “ארי נאדרי־בכוח, צועד בטוחות לא־יחפוז”; אבל כל “מלך” ממלכי העוף, החיה והשרץ – נרתע לאחור בחיל ורעדה מפני ה…שלוה האיומה! כל תאור־אפיזודה מן ה“אפיזודות” הנ“ל – מבורך בעשירות של צבעים, משופע מיסטיות במדה כזאת, שכל פרק מן הפרקים הללו בפואימה הנו שיר־עלילה נשגב לעצמו; איזה ציור רחב־הקף הוא של אורות ושל צללים; איזה גלוי פנים שונים אצל כל אחד מן הברואים הנ”ל; איזה יחס רב־גוני של יצורים הללו אל הוית המות והמדבר; מה נפלאות, מה שגיאות הן הנסיגות והרתיעות של הטורפים הנ“ל, של תקיפי־הטבע! וה”אגף" השלישי הלא היא… התעוררות ה“מתים” וה“מדבר” מתנומתם, משלותם, – ממיתתם; הנה הוא המדבר בתחית־המתים שלו:

אוּלָם יֵשׁ אֲשֶׁר יָקוֹץ הַמִּדְבָּר וְנָקֹט בִּדְמִי הָעוֹלָמִים

וְהִתְעוֹרֵר לְהִנָּקֵם בְּאַחַת נְקַם שׁוֹמְמוּתוֹ מִיּוֹצְרוֹ,

וְהִתְנַשֵּׂא לְמוּלוֹ בִּסְעָרָה וּבִנְצִיבֵי הַחוֹל לוֹ יִתְקוֹמָם

־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־

וּלְעַרְבֵּב עָלָיו כָּל־עוֹלָמוֹ וּלְהָשִׁיב הַתֹּהוּ עַל־כַּנּוֹ.

וכן הלאה וכן הלאה – מתפתחת סערת המדבר בשירו של ח.נ. ביאליק – תאור־טבע הוא מן המצוינים ביותר בשירתנו ולא רק ב; וליד התעוררות זאת, ועמה יחד מתעוררים גם “מתי”־המדבר: “ואחוזי פריץ אונים יקיצו אדיר איומה”; ושוב סערה, – הפעם סמלית, – גדולה, מזעזעת, מדבהימה בכוח ובטרגיות־גורל! ובלסוף – פרק מסיֵם, והוא רך וקל, ונעימתו נעימה של מעשיה ערבית, עתירת דמיון, הולכת לאטה, מתנועעת בקצב מרושל־מהורהר, כקצב הלוכם של גמלים, שמדרך רגלם כמוהו כקטיפה; ואין ספק, כי גם הקוראים מסימים את קריאתם והם מרגישים עצמם – “כמו נשאו מזה על־גביהם אגדה עתיקה ועוד אחת”.