לוגו
השיר העממי והבדיחה החרוזה אצל ח. נ. ביאליק
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

א

ראיתם אותו בנין־מדות, שחלונות ודלתות גבוהים ורחבים נותנים להשקיף מתוכו אל חוצו ולראות מחוצו אל תוכו, – לשם מה קובע בו ארדיכלו הרציני גם אשנב קטן פה ושם? הה, יודעי טעם של גדלות ומביני כוחה של רצינות – לא יתמהו על מציאותה של ה“סטיה” מן הכלל הגדול, אלא על העדרה דוקא; כן, פעמים טוב לו לבעל חלונות גבוהים להשקיף מעולמו אל עולם זולתו מבעד לאשנב צר – ולו רק משום שאז אין האחרים רואים במעשה ההסתכלות, ופעמים טוב לו שהזולת יציץ לעולמו בדרך האשנב, כי אז ראה יראהו כפי שלא ראהו קודם־לכן; מי שוטה ולא ירגיש, כי לא גומת־חן בלבד, אלא משקל מוחלט יש לעובדה המופלאה ששר וגדול בישראל כרבי שמואל הנגיד, איש של חרב חדה ובעל שירה מונומנטלית, שתכנה וצורתה כחטובים מסלע – התלוצץ וחד חידות מבדחות בחרוזים? וכשם שאין כל נגוד בזה שמחבר “מלחמה ושלום” פרסם ספורים מבדחים לילדים, או שמחבר “פאוסט” כתב שירים עממיים, כן אין נגוד בזה שמשורר “בעיר ההרגה” הוא גם המשורר של “מי יודע עיר לישטינא”; שמא היתה מתגנבת מחשבה זרה אל לבנו והיינו מניחים וסוברים כי מי ששר בעקשנות כזאת את שירי הזעם, את “אכן חציר העם”, “על לבבכם ששמם”, “ראיתיכם שוב בקוצר ידכם” וכד' – בעל מרה־שחורה היה, כי עתה אנו למדים לדעת – לאו דוקא מ“ברכת עם”, אלא משירי־העם, כמה חדות חיים היתה אצל ח. נ. ביאליק, עד מה התכון תמיד לשפץ את הפגום, לתקן את ההרוס, לבנות את בית ישראל בכל הדרכים האנושיות: – פעם בכוחה של דמעה גדולה, פעם בתוקף של גערה, ופעם בזכותו של צחוק עליז ומתוסס.


ב

ודאי, השיר העממי של ביאליק נוצר גם מתוך מחשבה תחלה, מחמת ההכרה, שהכרח הוא שיהא שיר־עממי עברי, אולם אין כל ספק בדבר, כי היה זה אצלו צורך הרוח והנפש לשיר גם בנוסח עממי; כי ח. נ. ביאליק לא הוכיח את עמו ולא זעם ולא גער מתוך כעס ורוגז, אלא מתוך קוצר־רוחה של תקוה ורצון לגאולה מהירה; ושונה ביאליק משאר בעלי תוכחה פיוטית תכלית שנוי: – אף רגע אחד לא היה תיאטרלי בדברו רתת; הפתוס הזועם שלו, זה הקרוי נבואי, לא היה אף להרף־עין אחד בכונת־מכוֵן; התיאטרליות והכונה הזאת, אינן אסורות, כמובן, ואין בהן כל חטא; אדרבא – כלים אמנותיים הם מדרגה גבוהה, ומהולל ומשובח האיש היודע לעשות בהם למען השירה ולמען האומה, – אלא שהם לא היו מאפיוֹ של ח. נ. ביאליק; הכעס שלו והזעם שאצלו לא נשמעו לרצונו, גם אם היה עומד ושם אִפור ועולה על במה – אלא תמיד היו לו בחינת מעשה ספונטני; וכמה שירים משלו, ובעיקר שירי־העם מלמדים ומוכיחים, כי שרשיו נעוצים היו בעליצות, בהומור ובבדיחות הלב והדעת; זו הנעימה של “ריפת, דיפת ומוריפת – ככה שחה הדוכיפת” ושל “מופים וחופים! הכו בתופים! מללי, גללי! חליל אל פיכם”! – יסוד נפש היה לח. נ. ביאליק ולא דבר שבמקרה ושבהסח־הדעת; ויסוד זה מצוי בהסתר־פנים, אבל בגלוי פעולה, בכל שיר משירי התוכחה שלו; הוא העושה את הקללה שלו, לברכה לנו, הוא הגורם שמקל־חובטים של ח. נ. ביאליק נעם לעם יותר ממקל־נועם של זולתו.


ג

ח. נ. ביאליק קרא לשירי־העם שלו בשם “מזמורים ופזמונות” ובסוגרים הוסיף והגדיר “מעין שירי־עם”, כי על־כן ישר ונאמן היה האיש בכל גלויו, גם חכם ונבון, ומי אם לא הוא, – ידע בברור כי לא כאלה הם שירי־העם, גם אם יתקבלו ויושרו על־ידי המונים; ומשום זה בקש ומצא להם הגדרה עצמית אחרת, ההולמת אותם יותר, לפי השגתו שלו; לאמתו של דבר – יש בשירים אלה תמימות, אלא שהיא תמימות בכלי שני, כי הנה היא בדוחה במקצת, כמו מלגלגת על עצמה; ואף הליריקה כאן אינה מן השכיחה אצל המוני־עם. כי היא מחוכמת משהו, כאלו מסתכלת בראי, וגם כשהיא בוכה ומתיפחת הנה מחיכת בזויות הפה; ונראה לנו כי ההגדרה המותאמת ביותר ל“מעין שירי עם” אלה היא זו שח. נ. ביאליק קבע ל“אלוף בצלות ואלוף שום”, הלא היא – “בדיחה עממית בחרוזים”; כן, לפי תוכן הדברים ולפי נסוחם הפיוטי המיוחד במינו – בדיחות עממיות הן בחרוזים; כך תעיד לא רק החריפות ההגיונית, ולא רק השעשוע המלולי, אלא הרעיון שבכל שיר ושיר, שכמוהו כהמצאה של שכל לוליני; אכן את שיא יכלתו הפיוטית־מבדחת השיג ח. נ. ביאליק ב“אלוף בצלות ואלוף שום”, אם משום שהרחיב את יריעתה ולקח לעצמו אפשרות לעשות מעשה־פספס כאשר אהב (ספוריו, וביחוד מסותיו, הוכחות נמלצות הן לאהבתו זאת), ואם משום שהיה, ודאי, אצלו רצון לנסות וליצור “מַקָּמָה” מודרנית שאינה נופלת מן ה“מקמות” של הקדמונים, משוררי ישראל בספרד או באיטליה; אוצר בלום של דברי שנינה, סולם גבוה, בעל שלבים מרובים, של משלי־חכמה, קשת ססגונית של חדודי־לשון מפליאים, עושר בלתי מצוי של סממני גרוטסקה, תלי־תלים של פסוקי־לצון עדינים על ענינים גשמיים שבגשמיים; מחד גיסא – מכחול דק־מן־הדק המציר צבעים דשנים, ומאידך – מכחול עבה ורווי צבע שציורו – עדין מעדין, בן־בנו של בן־גון; נהר גדול הוא ורחב־ידים של צחוק ושל חיוך, של גחוך ושל בדוח, של לעג ולגלוג, של התלוצצות ושל התקלסות; ים של טוב־לב ותחום של שמחה ועליצות; של הנאה מרמז־דרמז של סכלות “יפה” ושל תענוג מחכמה “מגושמת” דוקא.

אכן, “אם יש את נפשך לדעת את המעין” ממנו שאב ח. נ. ביאליק “תעצומות נפש” לזעם כזעמו, “בטחון, עצמה, אורך רוח, וכוח ברזל” לשיריו כמו “אכן, חציר העם”, “ראיתיכם שוב” וכדו' – לך קרא את שירי העם, צא ולמד ושנן את “האלוף בצלות ואלוף שום”, והבינות וידעת, כי רק משורר כח. נ. ביאליק, שהיה עשיר כך כך בצחוק, בחדות־חיים, בעליצות ילדותית, רק הוא מסוגל, ורק הוא מוצדק – לזעום, לגעור ולהוכיח, כמו שזעם, גער והוכיח.