לוגו
שירי חשבון הנפש לח. נ. ביאליק
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

א

לא בטפיפה על בהונות, ולא מתוך תהיות ושהיות נכנס ח. נ. ביאליק אל עולמה של השירה העברית, אלא מתוך פתיחת־דלת מאוששת, באון־נעורים גלוי־לעין, בצעד הנושא עליו חותם של סערת־אביב, וכמו טובל כולו באור־שמש, רך וגובר, של בוקר במלואו; גם קינתו ובכיו אין בהם מאום מן החולשה, ובודאי לא חולשת־הדעת, אלא מגלים ומודיעים על בטחון־נפש וכונת הסתערות למִגור הסבות והגורמים לקינה ובכי; ועובדה מעניינת היא: – המשורר־המתחיל ושירו הצעיר ועז־הפנים נתקבלו ללא הסוס וכמעט בתרועה, בתשואות־חן; ולא פלא הוא שבטחון־הנפש גבר והלך וקצב דבריו תקף יותר והוא חש עצמו כמדבר מטעם העם ואל העם: – כאן הוא מעודד ומשבח ושם הוא נוזף וגוער; כנפי רוחו של ח. נ. ביאליק מהרו לגדול ושירו חזק, משהו רועש אפילו, והוא מרעיש תמיד; והוא עצמו נתפס להד אשר סביבו, לצהלה שהקיפה את בני־העם אל מול שבטי־פיו; וסבה ומסובב סיעו זו לזה וזה לזו, – משפיע מושפע ומושפע משפיע, והמשורר עושה שליחותו הגבוהה, הצבורית־לאומית והפיוטית־אמנותית, כמו במערבולת; והאם לא טבעי הוא כי קצב־דברים זה אי־אפשר לו שיתמיד עד אין קץ אצל מי שהוא בעל נפש ואצל מי שהוא בעל דעת שוקלת? ואמנם, – הגיעה גם שעת־המשבר ההכרחית, באה השעה הגדולה של חשבון־הנפש.


ב

הבוחן את הדברים – ימצא כי דרמה זו שבחשבון־הנפש בשירת ח. נ. ביאליק בת שתי מערכות היא; במערכה הראשונה הננו רואים את המשורר נבהל־פתאם מעצמו, הוא נרעש מן הגורל שעשה בו מה שעשה כאלו בלי שרצה זאת, ויותר עוד: – בלי שידע את הדבר; אות ראשון ומעומעם עוד נמצא ב“חוזה לך ברח”:

––– אֵין דָבָר! אַשְׁלִים עִם גּוֹרָלִי:

אֶת כֵּלַי אֶקְשֹׁר לַחֲגוֹרָתִי,

וּשְׁכִיר הַיּוֹם בְּלִי שְׂכַר פָּעֳלִי

אָשׁוּבָה לִי בַּלָּאט כְּשֶׁבָּאתִי.

ואולם הבְּקיע רחב יותר ב“והיה כי תמצאו” ולא כל שכן בשיר “לא הראני אלוהים”, בעלות על לבו המחשבה:

וּמִי יוֹדֵעַ, אוּלַי יִתְאַכְזֵר לִי אֵלִי –

וּבְעוֹדֶנִי חַי אָמוּתְה,

וְצָרְרוּ אֶת נַפְשִׁי בְּתַכְרִיכֵי נְיָּר,

וּקְבָרוּנִי בַּאֲרוֹן סְפָרִים.

אכן, – מבחן־עצמו גדל והלך, הגערה־בעצמו תוכפת החרטה גוברת, אבל עדין קולו השכיח של המשורר תקיף עמו, גם בחשבון־הנפש; הבהלה־מעצמו אינה עוד חשאית. אלא יש כאן מן הטעם של זעקת־שבר בפומבי:

מִי אֲנִי וּמָה אֲנִי כִּי־תְקַדְּמֵנִי קֶרֶן־זָהָב,

וְרוּחַ רַכַּת כָּנָף כִּי תְחוֹנֵן לֶחְיִי?

וּמַה־לְגִבְעוֹל שָׂדַי כִּי־יִתְרַפֵּק עָלַי?

וּמַה־דֶּשֶׁא רַעֲנָן כִּי־יִשַּׁק רַגְלַי?

ורק עם השיר “אחד אחד ובאין רואה” פתחה המערכה השניה של חשבון־הנפש בשירי ח. נ. ביאליק; וכאן השתנו הדברים בתכלית השנוי – האיש כבר מזוכך מאד, לא דבר־פה אנו שומעים עוד, אלא בפרוש את שפת־הלב; ודאי, – סגנון מהותו של המשורר אינו מחליף טעמו על נקלה וכמו תמיד גם כאן הוא נאמן להגדרתו העצמית: “וכקרדם כבד יפל דברי”, אבל אין כל ספק – שזוהי שירה אשר מעט מאד ממנה היא כלפי־חוץ, כי עיקרה וכונתה הראשונה – כלפי־פנים הם; ברור עד מאד: ח. נ. ביאליק לא יכול היה לשיר אלא בכל התזמורת אשר בו, על כלים רבים בבת־אחת, שמן ההכרח הוא שחלק גדול מהם יהיו בעלי קול רם, ואף־על־פי־כן – הרי המוסיקה קַמרית היא. או, אם אפשר לומר דבר שהפוכו בו: תזמורת קמרית; והשיר עשיר מאד בהרהורי־נפש, והצבעים חזקים, ופלסטיים כל־כך – אבל הברק מורחק מהם; ובהגיענו אל סיומו של השיר הננו תמימים עם האקורד האחרון ומאמינים:

לְבָבִי יִמָּלֵא הָמוֹן וְתִמְהוֹן אֱלֹהִים עַל־פָּנָי.

בְּעֵינַי תִּזְרַח הַדִּמְעָה וּבְנַפְשִׁי תְּרוּעָה נֶאֱלָמָה.


ג

עכשיו הגיעה שעת התפלה־בשיר וח. נ. ביאליק קרא לה בשם “חלפה על פני” והיא כולה השתפכות־הנפש; נִטלה כבר תנועת־היד ורום־העינים אשר למוכיח־בשער; גם את עצמו אין המשורר מוכיח עוד, אלא הוא מתחטא:

אֲפָפוּנִי מִלִּים תּוֹפֵפוֹת, כַּעֲדַת קְדֵשׁוֹת כִּתְּרוּנִי,

נוֹצְצוֹת בַּעֲדָיֵי שָׁוְא וּמִתְיַפְיְפוֹת בְּחֵן רְמִיָה,

חַכְלִילוּת הַפּוּךְ בְּעֵינֵיהֶן וּרְקַב הַזִּמָּה בְּעַצְמוֹתָן

וּבְכַנְפֵיהֶן יַלְדֵי נַאֲפוּפִים, מַמְזְרֵי עֵט וְרַעְיוֹן,

עָתָק וְשַׁחַץ כֻּלָּם, לְשׁוֹן רַהַב וְלֵב נָבוּב –

האם אין עולה קול תאניה ואניה משורות אלו? האם אין בכל זה משום חגירת שק והתפלשות־באפר?


ד

והשיר “שחה נפשי” שהושר על־ידי ח. נ. ביאליק ביום חג ותרועה לכבודו – הוא עדות ואמת נקיה, שלבו של המשורר טוהר עד תכלית ויש בכוחו לדבר אל ההמון בענוה גלויה, ללא חשש כל שהוא שתראה כהתענוות: נעימת הדברים זכה מכל סיגים; את שהוא אומר על עצמו – לקוח ממעמקי הנפש, מן האמת שבה, ראי מהותו כאן:

שָׁחָה נַפְשִׁי לֶעָפָר

תַּחַת מַשָּׂא אַהֲבַתְכֶם ־ ־ ־

והתוכחה לעמו, הגערה בו – לא עוד גערה היא, אלא לטיפת־רחמים, וכוחה ככוח המצרף והוא עשוי לרומם את הנפש:

וְלֹא עֶת־דְּבָרִים לִי עַתָּה,

וְלֹא יוֹם תְּרוּעָה לְכֻלְּכֶם.

והתביעה מן הזולת היא כתביעה מעצמו, ואדרבא – לזולתו לא בתביעה הוא בא אלא בבקשה גדולה:

אִישׁ לְחֶשְׁבּוֹן עוֹלָמוֹ!

אִישׁ לְסִבְלוֹת לְבָבוֹ!


ה

ומהי גֻלת־הכותרת להרגשת־עולם חדשה שאצל משורר? אם היא מגיעה ומתפיטת למעלת השקפת־עולם חדשה; וחשבון נפשו של ח. נ. ביאליק בא עד תומו בו, ולא היה זה בשום פנים בחינת מצב־רוח, חדל כבר תהליך החרטה והחזרה־בתשובה, לא עוד חרדה היא זו לעולמו שלו בלבד – אלא חשבון נפשו של העולם כולו שסביבו, ההשגה שיש הכרח בשנוי־ערכין אנושי; וכי ההרגשה עלתה בו ותהי באמת גם להשקפה אנו למדים לדעת מן השיר “ינסר לו כלבבו”, שבו הוא מוקיע את “המון הכרך”. שהוא־הוא המפגל “זהר שבעת הרקיעים”; וכל השיר הוא כעין קול־קורא פיוטי עז בחוי, וגבוה במגמתו, כי הוא מבליט בבהירות וצלילות אחרונה את ההכרח להנצל מן

הַכְּרָךְ, בּוֹ מָאַס לְשִׁכְנוֹ חֶסֶד אֱלֹהִים

וְלא תָלִין עֵינוֹ בוֹ לָעַד וְלא תִנְוֶה –

אַחֲרִיתָךְ אַחֲרִית סְדוֹם וְנִינְוֵה!

ועיקר העיקרים, כמובן, – מגופו ומדמו קורא גם ח. נ. ביאליק את קריאת המפלט האחרונה של טובי ההוגים ונקיי־הלב – על שיבה לטבע, אל חיק התולדה; המשורר מתאר באופן נמלץ הוית־עץ אחד, מתפעל ושר: –

עִם אָבִיב וְאָבִיב חָדָשׁ, אַךְ יִגָּלֶה,

לְחַיִים חֲדָשִׁים יָקִיץ וְיִתְנָעֵר,

וְדָבַק בְּתִּלּוֹ, וּמָתְקוּ לוֹ רְגָבָיו,

וּמָצָא וְרָוָה מִכִּלְיוֹתָם לְשַׁד ־ ־ ־

וְהָמוּ כְתִירוֹשׁ כָּל עֲסִיסֵי קְרָבָיו, ־ ־ ־

וְרָעַד בּוֹ מִגִּיל כָּל־עוֹרֵק וְכָל־בַּד.