לוגו
על ש. טשרניחובסקי
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

גורל מבורך הוא גורל שירתנו, ששעתו של ח. נ. ביאליק היתה גם שעתו של שאול טשרניחובסקי, כי אלו בא זה לבדו ומשוה ללשון השירה העברית את הירקוּת אשר שִׁוה לה, ומעניק לה את הפשטות ואת האלמנטריות הטובות אשר העניק, כי עתה ספק הוא אם היתה זו נקלטת ואם קרנה לא היתה נגדעת בראשיתה כבר; אולם משבא ח. נ. ביאליק אותה שעה וזרה לרוח בבת־אחת את המוץ המליצי מן השירה, זרק ממנה והלאה את כל השדוף וקלוקל, עשה את המליצה אישית ומלאה, החזיר לה מכוחו של השרב הכנעני, – יצר תנאי־אחיזה לשירתו של ש. טשרניחובסקי; ודאי הדבר, כי שירת ח. נ. ביאליק נשאה בתוכה, מלבד ערכה האמנותי כשלעצמה, גם יסודות, שהיו גורמים, במשך הזמן, תמורה אֶבוֹלוּציוֹנית, שבסופה היתה נוצרת אפשרות לקיומם הטבעי של משוררים מסוגו של ש. טשרניחובסקי; אולם הנה בא זה – יחד עם היסודות, עוד קודם שהספיקו לחולל את התמורה לטובתו; הרי ששירתו של ש. טשרניחובסקי דוקא – כמוה כהפיכה שלא הרגישו בה, כי על־כן יוצרה הופיע בכתונת־פסים; הוא נכנס כאלו בטפיפה קלה, אבל תיכף ומיד קבע סדרים חדשים, שִׁנה את האתמוספירה, זרע זרעים ונטע נטעים שלא היו עד כה, – ואלו כל הישן, שנדון לחלוף מחמת התנונותו, נתלש ונהרס כאלו מעצמו, בלי משים כמעט; ומאד יתכן, כי גם אלו בא ח. נ. ביאליק לבדו – לא היתה יצירתו הפיוטית, מחמת יחידותה ועצמתה דוקא, מוצאת לה מיד ממשיכים ומרחיבים; אדרבא, – אפשר והמליצים הנבובים היו מתנערים ממכתו, אעפ"י שהיתה חזקה, וחוזרים לסורם, אפילו מעודדים משירתו של ח. נ. ביאליק, שלא באה להשמיד אלא את המליצה השדופה ולא אותה עצמה; הן חרוצים וזריזים בחוסר כשרונם והעדר־מקוריותם – יכלו שוב להִטפל אל השורש העתיק והמתוק הזה, ולחיות את חייהם העלובים על חשבונו; הופעתו של ש. טשרניחובסקי היתה, איפוא, במובן זה, כמין חזוק לח. נ. ביאליק, – כי הוא הקל את אפשרות ההמשך הבריא לשירתנו החדשה; ועל־כן אין ספק כמעט, שאף־על־פי שז. שניאור, למשל, קרוב ביותר לשירתו של ח. נ. ביאליק – אין מצרפים, ולא יצרפו, את שניהם כאחד לקביעת דיוקנו של הדור הפיוטי, אלא תמיד ימנו ויקראו יחד בשמותיהם של ח. נ. ביאליק וש. טשרניחובסקי: דוקא הם, הרחוקים, כביכול, והשונים תכלית שנוי, – עשו מעשה משותף אחד, השלימו זה את זה, שכללו איש את חברו, יצרו לא רק את יצירתם העצמית, אלא את השירה העברית החדשה! וכשם שעוד ישובו ונשוב אל כל אחד מהם, – אל יחודו הברור ועצמיותו המפורשת של זה כשל זה, כן עוד יחזרו ונחזור אל השנים כאל שלֵמות אחת, כאל זוג מבורך מטעם גורלה הטוב של השירה העברית, זוג שיש בו בעצמו (כמו גם בזוגים הידועים של “גתה ושילר” ו“פושקין ולרמונטוב”) משהו מסתורין ושירה – מעשה מרכבה של עובדות מופלאות בעולם הרוח והיצירה.