לוגו
כוכבי שמים רחוקים
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

השירים שכתב ש. טשרניחובסקי בשלוש השנים האחרונות לחייו כונסו בכרך אחד, הנושא עליו את שמו של שירו האחרון: – “כוכבי שמים רחוקים”; העיקר, לפי האיכות כמו לפי הכמות, הן האידיליות שבספר, ביחוד מיוחד – “עמא דדהבא”, שהוא כמין ספור־מזמור לדבורים ולדבשן; אבל גם האידיליות הקטנות יותר, השלמות או המקוטעות, כגון “סבתא חדישה שלנו”, “סבא מפליג לאודיסה”, “אמא הסבתא שלי” וכו' – שומרות בתוכן ענין להתפעלות, ואפילו – לקנאה, הייתי אומר; כי שוב ושוב הוא שופע אהבה טובה, מקורית ועמוקה לטבע, לבריאה של האלוהים – לא במובנה המופשט והכולל, אלא המפורט והמפורש, ועוד יותר מזה: לפרטי הפרט; מבטיו צמודים ממש בצמח שלנגד עיניו, בצפור שבדרכו, באבן שבמשעולו; ללא הפרזה אפשר לומר: – עולם מלא הרגיש וקלט מצבעי פרח אחד; ידיעת השמות של הברואים השונים, הצמחים והדוממים, שאותם הוא שר, – לא תורה אצלו, אלא שעשוע, התעלסות באהבים! אעפ"י שהוא מדיק במונחים, מתרגם לכמה לשונות בצורת הערות, – אין כאן דיוק של מלומד, אלא סלסול כנויי־חבה של אוהב גדול; ואם כי מלאכת השירה לקויה לא מעט, ולא רק משום שרוב הדברים כתובים בהברה האשכנזית, בכל־זאת אנו עומדים בפני מקור לא־אכזב של שירה, המופלג בשלל צבעים מעניקי־חדוה, בפני אוצר יקר של צלילים טהורים, גם כשהם צולעים ומדדים; מעין חי הוא הנובע והולך, נתקל באבנים של עצמו, מבעבע ועובר עליהן, ודוקא אז נראית שקיפות מימיו וטהרם; כמה צר שאידיליות אלו אינן כתבות בחברה הספרדית, כי עתה אפשר היה לקראן באזני בנינו – כקרוא אגדות מקסימות, קונות־לב, מקנות־אהבה, משפיעות־שמחה, ומעניקות־אושר.