לוגו
הנוף בשירי יעקב פיכמן
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

Die Kunst ist unser Dank an

Welt und Leben. G. Simmel


א

נראה לנו, כי אין מדה נאמנה לבחינת הויתו המקורית של משורר בין משוררים מאשר מדת היחוד אשר בשירי־הטבע שלו; כי דוקא משום שהנושא מקודש מלכתחלה וממילא כ“פיוטי”, הוא חתום וחסום בפני מי שאינו יודע להתעלם ולהתנכר מן ה“מפויט” כבר על עצם הנושא, בפני זה שאינו חי אותו ראשית־כל כחיות “פרוזה” – בפשטות, מתוך נחיצות מובנת מאליה; ואפילו אם לשם נוי, הרי משום שגם בו יש לו הכרח בעיקר ולא רצון “מהולל”; והמבקש להוכח בנכונותה של הנחה זאת – ינסה נא וישוה מנין שירים, של מנין משוררים שונים, שנושאם הוא, נגיד, – האביב; התוצאה מזה צריכה להיות כתוצאה מן האפשרות שכך־וכך ציָרים וכמעט־צירים (במעורב) יהיו מצירים, כל אחד לעצמו, דמות של אשה, לפי “מודל” אחד; מספר היוצרים שביניהם – כמספר הנשים השונות, כשם שמספר ה“חובבים” ביניהם – כמספר הנשים הדומות שתצוירנה (ומובן מאליו, כי המדובר הוא, שכל אחד מן ה“מתחרים” יש לו לפחות כשרון אלמנטרי לציֵר דמות אדם לפי הדוגמא שלנגד עיניו ואינו מתכון לסרסה בכונה, אם לטובה ואם לרעה); והכונה היא בזה לקבוע קודם־כל ולדעת אם ה“נושא” הזה, שפיוטיותו, כידוע, במופשט ובבלתי־נתפס, הוא אצל המשורר בחינת חזיון, והפרטים – בחינת נפשות המשחקות בחזיון; סתוה של ארץ אחת שונה תכלית שנוי בשיריהם של שלשה או ארבעה משוררים באותה ארץ ובאותה לשון ואלו סתוים שונים בשתי ארצות שונות שוים בשיריהם של שלשה או ארבעה כמעט־משוררים; הלא כן יש, דרך משל, בכל ספרי־הלמוד הצרפתיים נפוליאון אחד, ואלו הספרות היפה הצרפתית מספרת על הרבה נפוליאונים; הטבע בשיר, הוא, כמובן, גם הלך־רוח, גם אופן מאופני האליגוריה, גם כלי־נגינה ראשון, בדוק ומנוסה, אבל לעולם לא יצלח טבע זה אף למטרה אחת ממטרות אלו – אם משוררו לא היה שבוי בידי תפארת עצמותו; מי שלא שמח שמחה עמוקה לסתיו, ולא חי את עלילותיו, והוא עושה אותו כרגיל, “רקע” לעצבות שלו – אינו אלא מוכיח שאין בו מאום, לא מעצבות ולא משמחה.


ב

יעקב פיכמן הוא, כמובן, תמיד ובעיקרו של ענין – משורר של הלך־נפש; אפילו הפואימות הליריות שאצלו הן בסכומן האמתי – מחזורי שירים על הלכי־נפש של איש או אישים, מן העבר הרחוק או הקרוב, שחושו המופלא בנדון זה – שאב ואסף מבין גוילים עתיקים או אגדות מתהלכות בעם; גם מחשבתו, שהיא לו יסוד מן היסודות הראשיים ביצירתו, – כמוה כמצב־רוח; אף בשעה שהמחשבה מלוקטת ומלוכדת לכדי רעיון, שכונה אליגורית מלוה אותו, אין זה רעיון הבא לכבוש את לבנו אלא לקנות אותו; וברור הדבר, שחותם של הלך־הנפש טבוע גם בכל שירי־הטבע שלו ואפשר לומר עליו, כי אף באלה הוא שר לא רק בסופו של מעשה, אלא אפילו במקורו – את עצמו; ואף־על־פי־כן אין כל ספק אצלנו, כי יעקב פיכמן משורר־הנוף הוא מן הבחינה שלויטַן הוא ציַּר־הנוף; כלומר: התמורות הקלות מקל ביריעת הסביבה, בתופעות הטבע ובמזגי־האויר, שאנו, כרגיל, מציינים אותן כ“ניואנסים”, לגביהם – עלילות הן! כי אם לא כן, – מה פשר לעובדה זו, שי. פיכמן פרסם בספרו “גבעולים” (ורשה, תרע"א) שיר ששמו “תשרי”, שנכתב בשנת תרס“ד, כרשום בסופו, ואת אותו השיר פרסם מחדש בספרו “צללים על שדות” (תל־אביב, תרצ"ה) – ואין הוא דומה אלא במעט לראשון? אין זה בשום אופן שיר אחר, כי המשורר הלא רשם בסופו שוב את השנה הנ”ל – תרס“ד! אלא מה? אותו נוף, אותו מזג־אויר, שעוררו וקראו לחיים את השיר הזה – מעשה שאירע, עלילה שהתרחשה, רומן שהשתלשל והלך אצל י. פיכמן; הזמן שעבר לא טשטש ולא השכיח, אלא, אדרבא, הבהיר, הזכיר והבליט את פרטי־הפרטים; ובשנת תרצ”ה אפשר לשיר על תשרי של תרס“ד כשם שמספר אפשר לו לספר בגיל מאוחר את עלילות ילדותו הרחוקה, ואין הוא בודה מאום מלבו לשם כך; כי י. פיכמן הרבה תשרי לו, כנראה, והוא מבדיל ביניהם הבדלים מפורשים, – אנו למדים שוב מן העובדה, כי בדף 13 אשר בחוברתו “אביב בשומרון” אנו מוצאים שוב שיר בשם “תשרי” והוא אחר, – כל־כך אחר! – מן הנ”ל; כך יש כאן עוד הפעם שיר בשם “אלול”, וגם הוא שונה מקודמו בשם זה; והאם אין השמות הללו עצמם מורים לנו פתח להשכיל ולהבין, כי לי. פיכמן לא רק ארבע תקופות־השנה, אלא הרבה יותר; כי הנה יש שירים בשם “אב” ו“אדר” ו“כסלו” ו“סיון” וכו'; ויש שיר “בנהום סער” וגם “בחלוף סופה” (“גבעולים”); יש “ליל קיץ”, ויש “ימים בקיץ”, ואף “סערת קיץ אחרונה” (“צללים על שדות”): יש שיר “לפני מלקוש” ויש גם “מלקוש מאוחר” (“אביב בשומרון”); והמעין המבין לא יקשה לו להבחין עוד ולראות־בעליל, כי כל שיר־טבע שאצל י. פיכמן הוא כעין ספור־המעשה, תמונה במערכה של מחזה רב־אנפין; אפילו הרגשה־קודמת יש לדומם ולצמח, ממש כמו לאותן הנערות התמימות והחביבות אשר בספרו של רומניסטן גדול וטוב:

כְּמוֹ זִיז קָדְמוֹן לַדֶּשֶׁא וְלַמָּיִם

לוֹחֵשׁ וְחָד – אוֹר כֶּסֶף שֶׁהוּעַם;

כְּמוֹ מַשֶּׁהוּ כָבֵד צָנַח בֵּינְתַיִם,

רוּחוֹת זוֹנְקוֹת, חוֹבְקוֹת עוֹלָם נִפְעָם.

הוֹ, שְׁעַת תְּקוּמָה וְעִרְבּוּבְיָה שׂוֹחֶקֶת!

קוֹל פַּעֲמֵי מַלְקוֹשׁ בְּעוֹד לֹא בָא!

עוֹד לֹא נָפַל דָּבָר, וּכְבָר דּוֹפֶקֶת

חֶדְוָה עַל כָּל שִׁבֹּלֶת נִשְׁתָּרְכָה.

ואני חוזר ומדגיש, כי עד עכשיו לא דברתי אלא על הטבע שהוא הנושא של השיר. על עולמו הטבעי

של המשורר, על הנוף שהוא כמו פבּוּלה למספר, – על תופעות המעוררות התפעלות לא משום שהן מופשטות, אלא דוקא – על כי קונקרטיות הן מאד, ויען שמשורר זה רואה את האהבות והאיבות, את המלחמות והבריתות, את הפרודים והזווגים, המקופלים בפלג־קרן של אור או בבן־רעד של צל.


ג

אֱסוֹף וְאַל תֶּחְדַּל – וּבְאָסְפְּךָ,

זַמֵּר בִּמְלֹא קוֹלְךָ אֶת שִׁיר הַלֶכֶת.

אימתי מגיע היוצר אל השלמות? כשאין כל מחיצה חוצצת עוד בין העצם ותארו שביצירתו! בשנת תרס"ב כתב י. פיכמן בשירו “בראשית הסתיו” (“גבעולים”, ע' 11):

וּגְלוּיִים לָעַיִן כָּל עֵמֶק וָגָב

ואם כי אין פגם בנוסח זה ואפשר לישב גם את טעמו, הרי שצריך לנחש מה כונתו של המשורר במשפט זה; בשנת תרצ“ה לא “שנה”, אלא הוכשר – להפיל את המחיצה שבין העצם לתארו והוא קובע את השורה הנ”ל באותו שיר עצמו (“צללים על שדות”, ע' י"ח):

וּגְלוּיִים עַד לִבָּם כָּל עֵמֶק וָגָב

אכן בחוברת־השירים “אביב בשומרון” אנו מוצאים את השלמות לא עוד כמטרה בלבד, לא רק כאָפִּיזודה אחת או אפיזודות אחדות, אלא כמקור: אפשר לומר, בלי חשש של הפרזה, כי כל שיר לעצמו הוא כמעט בחינת ספר; אין שיר אחד שיהיה זקוק לסיועו של חברו ולאו דוקא כשהם מקובצים יחדיו מובלטת דמות יוצרם אלא, להפך – כשהם מפורדים שיר שיר לבדו; אכן, יש להסיק ולקבוע, כי השלמות היא, כמובן, איכותו הגבוהה ביותר של הכשרון, אולם בה בשעה היא גם כמותו הגדולה ביותר של נסיון חייו! כי ספורו של צעיר וחכם על קורות יום אחד מחייו אינו דומה לספורו על קורות אותו היום עצמו אם יספרו כשהוא זקן (וחכם); לא כמקרה בלבד אני רואה שאין תאריכים קבועים מתחת לשירי י. פיכמן ב“אביב בשומרון”, אלא כסמל: התאריך של כל שיר הוא – סכום כל ימי חייו!


ד

מדהים ממש הוא לקח אחד שאנו קונים עם קריאתנו בשירי “אביב בשומרון” מתוך השואה אל השירים אשר בספרים הקודמים, והוא – הטמפרמנט הנוהג את הדברים והקצב שבו הם מתנועעים; אפשר לומר בפה מלא, גם לאחר הסוס ושקול רב, כי יש כאן סדר “הפוך”: – כל מה שאִחר להִוצר צעיר ממה שהקדים אותו! גם הצעד איתן יותר, גם הקול חזק יותר, והקומה – גמישה ואף זקופה יותר; האם אין המשורר עצמו מגלה לנו את סודה של אמנותו זו? – הלא כה דברי שירו:

גָּדוֹל יוֹם הָאָסִיף. תְּהִי צְלוּלָה

עֵינְךָ מְאֹד. לא כָּל מַה שֶׁעָלָה

וּמִתְנוֹבֵב בְּחֵן יוּבָא הַגֹּרְנָה.

שׁוּר לַאֲפֵל חֵיקוֹ. אֲשֶׁר הוּצַק

זְהַב קֵיצִים יוֹקְדִים, אוֹתוֹ אֱגֹר נָא,

כֹּה יִשָּׁמֵר טוּבְךָ. כֹּה תֶחֱזָק.


ה

אמת נפלאה ורבת־הקף קפל גיאורג זימל בדבריו שקבענו אותם כמו מוטו למאמרנו זה: “האמנות היא תודתנו לעולם ולחיים”; ויתכן כי בדברים אלה נתן מפתח כפול בידינו: – לפי גודל אמנותו של יוצר אנו למדים לדעת מה גדולה מדת התודה שהוא היה חיב לעולם ולחיים, כלומר אנו למדים על שפע הטוב שהללו העניקו לו; ולפי גודל התודה שאנו מוצאים ביצירתו של יוצר אנו למדים את מדת כוחו האמנותי; נסו נא ועיְנו בשירי “אביב בשומרון” לפי שתי בחינות אלו – מעשה זה מלא ענין, עשיר פלאים הוא, “מותח” וגומל הנאה מרובה; ותקוה משעשעת אותנו, שקוראינו מבינים ויודעים, כי התודה דלה מאד אם היא נתנת רק על ה“טובות”; לפי הכוח האמנותי המושקע ב“אביב בשומרון” אפשר לשיר על שירתו של י. פיכמן, בדרך ההשאלה, כפי שהוא שר על האילנות בירושלים:

עַל־כֵּן כֹּה מוּצָקִים, כֹּה זוֹהֲרִים

יִשְׂגּוּ בָךְ אִילָנוֹת, קִרְיַת הָרִים –

כֹּה עִלְעוּלָם כָּבֵד בִּנְקִיקֵי סֶלַע.

פְּרוּצִים לְחֹרֶב יוֹם, בִּשְׁחוֹר חֵיקָם

כִּבְאֵר אָצְרוּ חָסְנָם, וּלְמוּדֵי פֶלֶא,

יָרֹנּוּ עַל הַתְּהוֹם מוּל סַעַר קָם.

ושמא לא המצאנו ולא הוספנו בסיומנו זה כל דבר, אלא פשוט – פענחנו את כונתו האליגורית של המשורר, הנסתרת בין־השיטין?