א

מן המדור הראשון בספר של יעקב פיכמן, – “פאת שדה” – הננו למדים, כי המשורר רואה את זמנו בשעה זו – כראות ערב. ואת שירו – כ“זמרת ערב”; ואמנם, בפתחנו לקרוא שירים אלה הרינו נמצאים מיד בספירה של חשבון־הנפש, – נמשכים ושומעים סכום מוסיקלי של חיי אדם בעולמו ולקח של אמן ביצירתו; וכדי שלא יטעה מישהו ויהיה סבור, כי ספירה זאת משמעותה – עצב, או לכל הפחות – רוח מלנכולית, כנהוג, הנני למנוע טעות זאת על־ידי מראה־מקום אחד משירו של י. פיכמן, המיטיב לקבוע, בלקוניות אמנותית, את האוירה שבה הוא שרוי, ואנו מוצאים כאן את הטעם המלא גם של חשבון וגם של נפש (אשר בצרוף־המלים המופלא – “חשבון־נפש”):

לֹא עֶצֶב הוּא בִּשְׁקֹעַ יוֹם וְלַהַט

זַעְפּוֹ יִרְפֶה, כִּי רֹךְ וְתִמָּהון ־ ־ ־

אכן, מי שכוחו עמו במחשבתו והוא מסוגל להסיר מעל מושג שגור את קליפתו ולראותו בראשוניותו הרעננה, ואשר יעשה זאת לגבי מלת “רוך” הנ"ל וירגיש בה אז את שמרגישים, נגיד, בשעת־ילדות עת שקוראים את מעשה השה הנדח והנחשל, שמשה־רבנו חבקו בזרועותיו, – כי עתה יעמוד בדיוק על צד אחד מן המטבע שבהרגשת־עולמו של י. פיכמן (זו המשתקפת במדור־השירים אשר

קראו בשם “זמרת ערב”), ואלו הצד השני של אותה “מטבע”, – הלא הוא זה המכונה על ידו “תמהון”, שאף אותו הננו מצווים לתפוס על כל הגונים ובני־הגונים המזוגים וכלולים בו: – תמהון, שהוא התפלאות וגם התפעלות, שהוא עוד שאלה, אבל כבר גם תשובה ופתרון אחרון; ואם נוסיף בלי כל אבק התחכמות, כמובן, ונאמר, כי זה מזה נובע – ה“רוך” מן ה“תמהון” ולהפך, – הרי שמצאנו לדעתנו, את ציר הויתו המחשבתית והפיוטית של י. פיכמן בספר שיריו “פאת שדה”.

ב

התוכן הראשי, התמידי כמעט, אפשר לומר, של י. פיכמן בשיריו, הוא – הטבע, אם כנושא לעצמו מא' עד ת', ואם בחינת לוי, או “רקע”, לענין אחר מעניניו; כי לגביו אין מחשבה ואין רגש, אין עלילת־דברים ואין אדם פועל ונפעל אלא מתוך שלוב בנוף, ובדרך הקשור במזג ממזגי האויר; עיקר כולנו הוא, שהננו כרוכים וקבועים בתוך יום מן הימים או לילה מן הלילות; ואפילו תופעה אחת, מתופעות הטבע, שהיא מסוימת ומצויה, באה וחוזרת, – אינה לעולם בעיני י. פיכמן דומה ושוה כל פעם, אלא נבדלת בהבדלים שונים ומפורשים; וכשם שיש אצלנו אותות והפרשים ברורים בין אדם לחברו הנפגשים בדרך חיינו (זה פניו כך־וכך ואלו הלז – פניו אמנם דומים, ואעפי"כ אחרים הם, ולא כל שכן שיש סימני הכר בין עין לעין, או בין קול לקול), כן יש אצל י. פיכמן ימים, מאלה אשר קשר עמם פגישה, או כרת אתם ברית חויה אחת – שהוא זוכרם בשמם; יום כך־וכך בירח פלוני או אלמוני, ממש כשם שזוכרים שם פרטי של איש דגול ושל ידיד־נפש, – וגם בהעדרו אתה שומרו בלבך, שומע את נגון דבורו, ממשיך את חוט דעתו שהביע, רואה את ברק האור שבמבטו; תאורי־הטבע של משורר זה עשויים, כמובן, גם הם צבעים, אלא שאלה נתנים לפנינו על הרטט שבהויתם, על הדופק החי שבהם; והאם לא יפה להשהית־הרהור הוא זה הדמיון המדמה “דמי ורון” ל…ארגמן? –

––– כִּבְאַרְגָּמָן זוֹהֵר

בִּדְמִי וָרֹן שְׁבִילִי עוֹד אֲרַפֵּד.

או צרוף זה של הקול, הריח, והמראה אשר בבית האחד, בן שתי שורות, אשר בשיר “מול גן תשרי”, המתאר לנו ערב של גשם:

בְּעוֹד עֶרֶב עַז נוֹשֵׁם, וּבֹשֶׂם־סְתָו

נִזְרָק בִּרְסִיסֵי־גִיל מִכָּל נִיד עָב.

ועל־כן לא פלא לחלוטין, אלא דבר המובן מאליו, ענין שכולו אורגניות הוא, שי. פיכמן מדמה את גילו ל“ערב”, ואת ראית־העולם שלו לארגמן; הה, כמה עשיר־צבעים היה העולם גם בראיתו הקודמת, שהיתה כידוע. לבנה; הן הוא עצמו מזכיר ענין זה בסכּום פיוטי קצר וברור:

בְּעוֹד הַיּוֹם לָבָן עָלַי חוֹפֵף,

יָד מַזְהִירָה נָגְעָה עַל פִּי: הַקְשֵׁב!

אֱסֹף הַרְבֵּה, וְאֶת שִׁירְךָ יְרָא!

עכשיו, כשחופף עליו “סוד הארגמן” על אחת כמה וכמה שנתרבו צבעיו ונתעמקו; והאם לא ראוי לציון הוא שהמשורר עצמו, באופן אינסטינקטיבי, בעיקר, אם כי, ודאי, גם משהו בדרך ההכרה, מיטיב לנסח את הרגשת עולמו, וגם את השקפתו עליו, בשתי תקופות חייו, בדמוי בלתי־שכיח זה לשני צבעים? הן בדרך הכלל, עולמו של צעיר – “ורוד” בעיניו, ועולמו של זקן ומזקין – “אפור”, ואלו אצל י. פיכמן בגילו הצעיר (כשהיה בעל “גבעולים” ו“ימי שמש”) כמו גם בגיל העמידה שלו (בהיותו בעל “צללים על שדות”) – עולמו נראה לו בצבע אחד, – הלובן, ואלו בגילו המאוחר (כשהוא שר את “פאת שדה”) – עולמו נתגַּוֵּן דוקא; אלא שאת כל הגונים הוא מאחד בזר הזה ש“ארגמן” שמו, על כן גם אנו מצטרפים ואומרים אתו יחד:

אַשְׁרֵי יָדַע גַנֵּי עַרְבּוֹ עַלֵּף

הוֹד מְשֻׁמָּר, וּכְנֵר זָהֹב הַדְלֵק

בְּיָד לֹא־רוֹעֲדָה קְצֵה־יוֹם חוֹלֵף!

וכמו כן לא נתמה שגם את הנפשות הרחוקות בזמן, המטופלות במעשים טובים, או העטורות סמל של הוד־שבגבורה, או של תפארת מוסר – מתאר י. פיכמן כתאר נוף מקסים ומציֵר כציר תופעת טבע; ושוב: כשם שקודם לכן נתן לנו את ההולכים בעולמם כהלוך לאורו הלבן של שמש בצהרים (רות, שמשון) – כן הוא נותן לנו היום את המבורכים והמחוננים בכוח ובחכמה של רֶזיגנַציה. כהולכים מוארים באור הארגמן של שמש־ערב בזמנו – (נבו, תפלת־ערב לדוד) או טרם זמנו (בת־יפתח, אבישג, ארוסת מולכו); נמצא, שהשירים ב“זמרת ערב” וב“מלילות” הם שירי־טבע במישרין, ואלו אלה המכונסים במדורות “בלדות”, “דמויות” וכו' שירי־טבע בעקיפין הם; אכן, אם נתבונן ונבחון לפי קו זה את אפים של משוררים שונים – לא קשה יהיה לנו להסיק, כי כמעט כולם מתחלקים לשתי כתות: – כת־משוררים אחת, השרה את האדם, ואפילו הטבע אנושי אצלם, וכת שניה – השרה את הטבע, ואפילו האדם טבע אצלם; רובה של הכת הראשונה – בעלי מרה־שחורה הם, מסוגו של שרל בּוֹדלֶר בגויים, ואצלנו – מסוגו של ר' שלמה אבן גבירול, בעבר רחוק, או של יל"ג בזמן קרוב יותר; ורובה של הכת השניה – משופעים במדת החסד, כגון י. מ. רילקֶה בגויים, ואצלנו ממעלתו של ר' יהודה הלוי בעברנו הרחוק, או של ש. טשרניחובסקי וי. פיכמן בימינו; אכן, הבדל לא קטן גם בענין זה בין ש. טשרניחובסקי, שהרגשת העולם היתה לו גם השקפת עולם, עד כדי כך שהיה כמין עץ שנתעה לקהל בני־אדם – לבין י. פיכמן, שהרגשת־העולם שלו ממוזגה, אבל נבלעת, בהשקפת העולם שאצלו, ועל כן אפשר לומר עליו: הוא אדם בטבע וטבע בקהל אדם.

ג

בין כל “מיני” החשיבה שאדם חושב, יש ניואנסה אחת שרק בלשון לועז, לצערי, אני יודע את כנויה הנכון: – קונטֶמפלַציה; ומשמעותה של זו היא מחשבה מתוך הסתכלות שלוה, שעה שאדם יודע להתפשט מן ה“אני” שלו, כלומר: מתבונן במה שלפניו לא כנוגע בדבר ולא כמשוחד, אלא בהתבוננות של צדק עליון, באוביֶקטיביות מוחלטת; אכן, אפילו בין פילוסופים־מלידה, וגם בין נזירים מ“גשמיות” – לא רבים הם הזוכים לכוח־ראיה כזה; ואעפי“כ – קונטמפלציה זו עצמה גם היא אינה מעור אחד, אלא נחלקת לכמה פנים: יש מחשבה קונטמפלטיבית, שעיקרה בתהליכה, ובזה שהוא “יבש”, ממש “עוֵּר”, ומעלתה שהיא רואה את העגול ואת רבוי הצדדים כראות קו “ישר” אחד; ויש מחשבה קונטמפלטיבית, הממזגת, למרות הכל, בתהליך החשיבה שלה דוקא את נגודה הגמור – את השירה; ומזיגה זו של קיצוניות־המחשבה עם קיצוניות־הרגש – רק מעטים ממעטים זוכים בה, אם בחיים ואם באמנות; סטֵיפן מַלַרְמֶה הצרפתי הוא שיצר יצירה, שבה אנו מוצאים מחשבה שהיא רק מחשבה, ואותה שעה ממש יש בה שירה שהיא רק שירה; ולא נתחנו כאן נתוח זה, אלא משום שהתפעלנו למצוא ב”פאת שדה" שירים, שהם בני מזיגה מאושרת כהנ"ל; יקרא נא הקורא ויתעכב במיוחד על השיר “זאת האחת”, שהוא כולו טרגיות מזעזעת בה במדה שהוא כולו המנון וחדות־חיים; וכמוהו גם השירים “סוד הארגמן”, “סתו בשומרון” ועוד; לתפיסת כל הרוח הזאת כדאי לשהות על בתי השיר “קהלת”, שבו נותן המשורר בפי שלמה המלך את דבר המזיגה הזאת:

מִכָּל רִשְׁעָה נַפְשִׁי שָׂנְאָה אִוֶּלֶת,

עַל כָּל סְגֻלָּה בִּכְּרָה תָּמִיד חָכְמָה;

אַךְ לֹא יָדְעָה חָכְמָה אַחַת צוֹהֶלֶת:

אֱהוֹב וְלֹא לָדַעַת עַל שׁוּם מָה.־ ־ ־

כִּי אַהֲבָה לֹא גְמוּל וְלֹא חוֹעֶלֶת

כִּי צַו צְמִיחָה, בְּחִינָה נַעֲלָמָה.

ד

זיקתו של יוצר לדמויות היסטוריות שבעמו מובנת, ואינה צריכה הסבר מיוחד; הענין הוא רק בזה, – עד כמה אורגנית, ולא מקרית, היא הזיקה לדמות זו או אחרת. ולא דוקא מנקודת ה“הזדהות” הפסיכולוגית, אלא מן הבחינה של חידה, שהעסיקה את דעתו או לבו של היוצר, ואחת היא אם הוא מעלה לפנינו, באמנותו, את החידה בלבד, או גם את פתרונו לה; את ה“דמויות” של י. פיכמן, גם אלה אשר בסדר הקרוי בשם “בלדות” – מלוה צל של אליגוריה, אלא שצל זה טבעי ולעולם אינו גדול מגופו של הנושא; ומה אנו למדים מכך? – שהמשורר מטיל את אורו ישר על ראשה של הדמות; הנה קראו נא את הסוניטה על יונה הנביא ונוכחתם לדעת עד היכן מגיעה אהבתו לאישיות הטרגית הזאת, אם הוא “מעיז” לא להתפעל הימנו, אלא אדרבא, – להטיף לקח:

בֶּן אֲמִתַּי! חוֹזֶה כּוֹאֵב, נוּגֶה!

חָפַצְתָּ הִמָּלֵט מְנַּפְשְׁךָ. –

הִתְעָה אוֹתְךָ כּוֹכָב עִוֵּר, מַשְׁגֶה!

קוּם בְּרַח אֶל עַצְמְךָ! עֲזֹב נִינְוֵה,

וּשְׁכַח תַּרְשִׁיש! וְאֵשׁ זוּ לוֹחֲכָה

דָּמְךָ, אֱהוֹב וּכְאוֹב וְהִנָּבֵא!

ומי זה אמר, שאין פתוס לחכם, או לזקן מיושב־דעת או למשורר לירי ועדין? סברת הבל היא זאת משום שפתוס מקלקל את השורה רק בשעה שאינו הולם את המסבות ועל־ידי זה הסבור, שיציאה מן הכלים כמוה כשבירת כל הכלים; והיא לא כן, כי הפתוס מן היסודות הראשיים של כל שירה הוא, והעדרו – מן הטבע שיעורר חשד קשה על בעל־ההעדר הזה; ולא רק בסוניטה הנ“ל שִׁקע י. פיכמן מדת פתוס נאה, אלא ברוב שירי ה”דמויות", וזו מעלה נוספת על המעלות האחרות שבהם, שמקצת מהן מנינו לעיל.

ה

את שירו “בכי ימינו” שלב י. פיכמן כמדור שלישי בספרו “פאת שדה”; יסוד שירים אלה ידוע, – הבכי נאמן, אלא שאין להתעלם מן העובדה, שיש כאן איזה יוצא־דופן מכלל יצירתו של משורר זה, וכי זעזוע זה ואימה־חשכה זו אינם עשויים למצוא את “תקונם” האמנותי על ידו דוקא; יפה לנו עדותו הוא בענין זה:

יָמִים רַבִּים חָפַצְתִּי לְהַעֲלִים

מֵהֶם שִׁירִי וִיפִי עוֹלָם זָנוּחַ

לַחְתוֹם בְּאוֹצְרוֹתָי. ־ ־ ־

אך אי כוח לעמוד מנגד לרעה, ומהיכן ישאב אדם אורך־רוח לבלי לפרוץ את הגדר, אפילו אתה יודע שפריצה זו אינה מוסיפה ולא־כלום לך או לזולתך? אכן, גם זו תעודה מאלפת בין תעודות ימינו ועל־כן, אולי, מוצדקת גם הכללתה בספר זה של שירים צלולים, שקולים במאזני חכמה של אדם אשר “דמו טוב”, ומדודים באנך של אמנות צרופה – ספר המעלה את השירה העברית לדרגה שוה לשירה, המפורסמת כאוניברסלית.