וגם זאת דורשים אצלנו מן המבקר: “שלמות”. ה“נתוח” צריך שיהיה מלא, מקיף – מוכיח את המעלות וגם את המגרעות. המבקר נראה לבעלי הסברה הזאת כמין איש מדע, והשמושי דוקא. ניטרלי וקר כאיזמל המנתח בשר מת. ע“י כלים ממשיים, מכשירים קרים, או באמצעות מיני חמרים כימיים, הנתונים למיון, לסגול, הכל לפי הבקיאות והנסיון, כביכול. לכגון דא קוראים “אוביקטיביות” צרופה בבקורת. האמנם כל כך ניטרלית היא הבקורת, כל כך מחוסרת חושים חיים וחמים? מעונין אני לדעת, מה היו הללו אומרים, דרך משל, על מין מבקר כמו לב שסטוב? חוששני מאד, כי על פי הסכימה הנ”ל אין שום אפשרות כלל לתת לו זכות אזרח של “מבקר”. אדם המבקר את כתבי דוסטויבסקי, למשל, לא מבחינת ההסכמה והחיוב ולא בדרך הנתוח הניטרלי, אלא מנקות־מוצא “מוזרה” מאד: עד כמה קרוב רעיונו ודרך חשיבתו לשל פלוטין או כדומה לזה, אדם הקורא את כתבי דוסטויבסקי ושומע לגבוריו שמיעה של idee fixe אחת, ואינו מצין כמעט חסרונות, אף על פי שיודע הוא וגם אומר שיש בו הרבה חסרונות – כלום מבקר הוא לפי הנוסחה המקובלת? או ר. מ. רילקה כשהוא מבקר את יצירות רודין: אין זכר לצללים – והכל רק אור, אור. והלא כל “מבקר” בימינו יודע ש“גם לשמש יש כתמים”. אלא שיש מבקרים אחרים, והם אומרים – לא בשמש אני מבקש כתמים, ולא כתמים אני מבקש בשמש, כי אם רק אותה, את השמש, אותה בלבד! וכך הלא כותב גם גונדולף על גיאורגה. ולהפך: הנה בא טולסטוי ורואה בשקספיר רק חסרונות. והרי הוא ידע, בלי ספק, גם את מעלותיו. וכי לא רבו, רבו עד מאד מבקרי־אמת, מבקרים “לא אוביקטיביים”, הכותבים בשלילה מוחלטת על סופרים הידועים לבעלי חיוב מוחלט, בצדק או שלא בצדק לפי הרגשתם האנוכית – רק בצדק. וזכרו נא את ד. פרישמן אצלנו. הרי מיום שמת לא חדלתם להרימו על נס. בשל מה? האם בשל הרכרוכיות שלא היתה בו – או משום “חוצפתו” הבלתי ניטרלית שהיתה בו? כי רק פחדנות וקטנות־מוחין היא לקבוע תפריט לבקורת: כך וכך שלילה כך וכך חיוב. ורק טענת הבל היא הטענה: “אם רק חיבת, – סמן שלא מצאת שלילה, ואין אתה ראוי לאצטלא של מבקר”, וכן גם הנמוקים להפך, שגם מסקנתם היא כך.

והרי לא כן הוא. לגמרי לא כן. הרואה האמתי רואה את הכל ומתעלם מן הבלתי חשוב לו. המחיב רואה גם את השלילה, אך הוא “מתעלם” ממנה, כהתעלם מכתמים בשמש, כי לא הכתמים הם איעקר של גברת המזלות הזאת. הרי הפתגם הזה על כתמי השמש מסקנתו הפוכה היא: מכיון שהעולם נברא כך שגם לשמש יש כתמים – הרי העיקר הוא לחפש את השמשיות ולשנוא את העדרה. אין אדם מוכרח לתת ציון מחיב ושובר של שלילה בצדו. לא יגיד אדם ליקירו: עיניך יפות להפליא, אלא ש… צפורן בוהן רגלך השמאלית עקומה קצת! לא להישיר את הצפורן הוא בא. כי שמא לוית חן היא עקמומיות זו, תוספת והשלמה ליופי הכללי, מעין כתם בשמש – אלא הוא בא להשתפך בשיר־בקורת על היופי שנהנה ממנו – ותו לא. וכן גם להפך. לא איכפת לי כלל אם יש גם קב אחד של חן בדבר שמעיקרו ובכללו ובמהותו פסול ומושחת מראה הוא. הבקורת אינה “נתוח”, הביקורת אינה “משפט” – הבקורת היא שיר מזמור של אהבה למבוקר או שיר זעם ובטול המבוקר.

משום שהבקורת היוצאת אינה משלימה ולא תשלים לעולם עם מטת־סדום, כמו שהשיר והספור אינם משלימים עמה. כמו שבכלל אין השלמה והכנעה לתחומים במקום שיש יצירה.