לוגו
קונטרס - נְקַם ברית
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

אודה עלי פשעי לה', והוא ישא עון חטאתי סלה! מאז הביאני הנה לרעות ביעקב עמו, ראיתי כי המוהל אהרן בק אינו מוצץ בפה, רק עם וואַטע טבולה באַציד קאַרבָּליק, מנקה את האבר מהדם ועוצר בעד מרוצתו וזובו, 1 וראיתי גם כי איש צרוע הוא, ובודאי גם פיו לא טהור הוא ע“כ הייתי כמחריש, בסמיכתו על דעת המקילין למצוץ בספוג! כן ראיתיו מזלזל ומבטל מצות זריזין למול מיד בבוקר או לכה”פ עד חצות היום. ומשהה המצוה עד נטות היום, יען הוא מקבל יום יום למול כמה מילות, דבר שׁאי אפשר לו (ביותר ביומא דעיבא ובימי החורף) להשלים כלם עד סמוך ללילה, וגם על זר מעשׂהו זה, הוכחתיו רק בתוכחה מגלה: דכל שהוי מצוה לא משהינן 2 אבל לא השמעתי קולי ולא יצאתי נגדו במקל חובל, כמו שהי מוטל עלי לעשות (רמב“ם ר”פ סנהדרין), יען עמוס הטרדות הייתי לעורר את בני עמי בתיקון אכילת גו"ט שנפרצה מאד פה בעיר. והיה זה הדבר העיקר אצלי, ומעשי המוהל, אך טפלים לו – ולא אמרתי אחכָמה לראות את הנולד. ולא התבוננתי על דבר שׁעתיד להיות, אשׁר המוהל ההוא, יתעיב עלילה, ימשׁוךְ העון בחבלי השׁוא עד אשּׁר כעבוֹת העגלה תהי חטאתוֹ! –

חטאתי – גם ה' יעביר חטאתי! כי לא ידעתי תעלומות בן אדם זה אשּׁר כנראה, נולד בנטיה גדולה למען בצוע בצע, ותחת מסוה החסידות והצבועות, אשר לו לכסות עיניים, למלאות על ידן אמתחתו כסף, יחַלֵל כל קדש, ובעון בצעו, כסף נמאס, מָל הרבה ילדי ישראל, אשר אנשים נוצרים נתכבדו לסנדקאים, לישב על כסא של אליהו 3! וביום י"ב לחודש ניסן העבר, יום השּני לאֵבלתו על מּיתת בנו, הלךְ וימל את בן שמואל באקאל, בעוד יש הרבה מוהלים בעיר!

וככה בולמס תאותו זאת גברה באותו אישׁ, לשׁלוח יד גם באחת מהמצות היותר חמורות, האָדֶן והיסוד הראשׁי אשר בנין אמונתנו נכון עליו, היא מצות מילה, להֵפר זמנה אשׁר קצב לה ה‘: “ביום השמיני” ולהחטיא ולהכשיל את זרע אברהם, להתרשל בה, באין אונס ומונע, ולהכניס בניהם. הבריאים וטובים בברית ה’ מיום השמיני והלאה!!

ידעתי כי תָמַֹה תִתֵמהו: איכה נהיה כדבר הרע הזה? מדוע נזור אחור מן המועד אשר יעדה התורה: “וביום השׁמיני ימול” לומר שדוחה שבת, ויתמכר לעשות הרע!? שּׁמעו ותשתוממו!

מאז יצא חק המלכות, אשר כל איש או אשה לא יעשו מלאכה ביום הראשון בשׁבוע ובימי אידהן, ותתחברנה המילדות העבריות, פקחות שׁבהן, יחד את איש מזימות, אוהב כסף, ראשׁ המוהלים ההוא, וזמות יעצו [תחת מסוה טעמים בדוים כי הילד חלש, כי נולד ביה“ש, וכדומה] לדחות כל ברית מילה מהנולדים במשׁך ימי השבוע, על יום הראשון או על יום אידם אם יקרה אז! – וכ”ז, למען ירויחו כלם יחד כסף נמאס, יען, בימי המעשה, שיש הפסד ובטול עסק לכּאו“א. ע”כ יבאו אך מעט מזעיר מהקרֻאִים אבל באחד בשבת או בימי חגיהם, אז שובתים העסקים כלם, וישׁ להם פּנאי לבא: וכנהוג, אשׁר כל אישׁ ואשה הנקראים, זָלִים כסף מכיסם ויעניקו מטובם להמילדת ולהמוהל, וממילא אז תבואתם רַבָה היא!

אם דברי והסתת המילדות. סלו למו, לאט לאט, מסלות ללבות המון העם והורֵי הילדים, כי זאת היא גם רְצוי לבבם, וישישו בשמחה [ועיין הה“מ פ”ו מסוכה מביא פרש“י שאין לפנינו שחתן מצטער דלא מצי עיילי כל הקרואים לחופה” ועיי' ש“א סי' תר”מ] אם רָב אדם יקראו ביום מילת בניהם, לשוש אלי גיל ולהתענג על שירים. אכול משׁמנים ושׁתות ממתקים; הנה ביאת זה המוהל למול, ועייני ההמון המחזיקים אותו לירא אלקים ולצורבא מרבנן, רואים, שעל יד אהרן בק: קטן נמול לתשעה ולעשרה, ולאחד עשר ולארבעה עשר יום, זאת. ואך זאת עזר לרעה, והרבה עוד המכשלה!! [ועתום' שבועות ל' דאם ע“י שתיקתו נעשה איסור בידים, הוי קום ועשה ע”ש ובשאג“א סי' נ”ח ובקו“א] ולא רק אלה האישים המטילים שֶפֶק בכל דברים קדושׁים, זולת גם אלה אשר מצות מילה נשרשת במשפחתם לאות ברית קודש, יאמינו כהיום עשות בה מנהג מחודש, ככל אשר המה עושים גם בּנשואי בניהם. רק ביום הראשון בשׁבוע, כחקת הגוים: [ועי יבמות ס”ג דגזרו: מפני ששמחים ביום אידם. וראה תשׁו' רמ“א סי' קכ”ד: וזה נראה הטעם דלא אמר בש“ע סי' ס”ד דפשט המנהג לישא גם באחד בשבת] וככה יתמידו עתה רבים לדחות. בלי סבה מכרחת כל ברית מילה על יום הראשׁון או יום אידם! ועוד מעט, ואזדא לה מצות מילה בזמנה, ותכחד מן העיר! וימים רבים לא ימָּשֵכו; והמספחת ההיא תפריע פרעות רבות במְלֹא רוחב ארצנו, ותגרש כָלָה, זכרון כל קדשׁ מקרבנו!

קשט אמרי אמת אלה, נְקִיִם משמץ מחלוקת, שנאה, קנאה ונצח, לא יאבה איש ישראל מרחוק ליתן להם מהלכים בחדרי לבבו: לא יֵאָמֵנו, כי חטאת רשע ועון פלילי כזה, לא נעשה ולא נשמע בכל ארצות מגורי ישראל:

באחת מדרשותי בבהכ“נ הגדול פּה. לסדר: ויהי ביום השמיני, קראתי לבני עמי, ולזקני ישׂראל דברתי לאמר; זה הדבר אשר צוה ה' תעשו! מלאתי פי תוכחות, הגדתי לעמי פשעם ומכשׁול עונם שמתי נוכח פניהם, עוררתי למוסר אזנם, והזהרתים לבל יתרשלו במצות מילה בזמנה! המּצוה הראשׁית והיחידות אשר צוה ה' את אבותינו לאות ברית קדש בין ישראל ובין אביהם שבשמים, המצוה היותר חמורה, שכל זכיות שהיו למרע”ה לא שעמדו לו מלאשעה. כשׁנתרשׁל, אף שׁהי' בדרך במלון, למול את בנו ויפגשהו ה' ויבקשׁ המיתו! גם את המוהלים בעיר, הזהרתים, כי ישׁמרו אמרות ה‘. “ביום השמיני ימול” ובריתו לנצור, כאברהם אבינו שהשכים בבוקר ולא אחר לעשות המצוה בשׂמחה ובזריזות ולכל הפחות לא יחמיצו אותה ולאַחָרה אחר חצות היום! ואם יהיו נקראים למול מילה שלא בזמנה, אשׁר הורֵי הילד דָחוה בזדון, בשׁאט בנפשׁ, לא יגורו מפני אישׁ. ואל יראו מאנוש ימות, ולא ילכו כלל וכלל!! כי אין מצות מילה זאת, אשר הרב מעצל ומתרשׁל בה על בלי מה, חובה על שׁום איש ישראל, ולא רמיא רחמנא על הב“ד ג”כ, רק אם האב עבר ונמנע. אז חייב הב“ד, בזמן שיך ישראל תקיפה – לכופו! [וראה רש”י יבמות ע"א ב’ ד“ה חבושין. וקו' המהרש”א שׁם, מבואר באו“ז הגדול ריש ה' מילה, ובתשׁו' התשב”ץ ח“ג סי' ח'] וחזקה על כל אישׁ ישראל הרוצה להכניס את בנו בבריתו של אאע”ה. אם אך יֵדע חומר האיסור כמבואר לא יֵדע ולא ישחית בקדש, וימל את בנו ביום השמיני, כאשר צוה אותו אלהים – ולא יעבור!!

המוהלים קימו וקבלו עליהם כתורה וכמצוה, ופקודתי ישמור רוחם; מלבד המֵפר ברית, זה המוהל אהרן בק. אשׁר הדבר הזה למרוֹת רצונו ורצון המילדות היא, כי מפסיד להו טובא – גם היום שׁנגלה עונו בקהל מחולל ועומד הנגע בעינו עדיין הוא עומד במרדו. והוא יתחטּא בתרמית לבבו לאמר: כי החובה עליו עפ“י הדין למול כל מילה אף אם נדחית בזדון על יום חגיהם למען לא ינוח ערל בבית ישׂראל”! ומה אענה לאיש אשׁר הישׁרה מעקשׁ, וחקי התורה ומצותי' מעקל, מהפך ומקלקל? ועוד גונב דעת הבריות. העברים העורים, כי הכל הוא עושה בלתי לה' לבדו! אשׁמו בראשׁו והקולר תלוי בצוארו, כי הוא הֵסב לב אבות הילדים אחורנית ועל ידו הורגלו לאחר יום מילת בניהם בלי אונס והכרח כלל עד יום אידם, ועתה הואיל הלך אחר צָו, וכשומר מצוה אשׁר בָדָא אותה מלבוֹ, אומר: כי מצות התורה והדין רובצת על שכמו למול גם מילה נדחית כזאת!! כמה גדולים דבריהם בּירושלמי [תוס' ע“ז ל”ו, וסנהדרין פ“ז וש”ך יו“ד סי' רמ”ב ולח“מ פ”ד מממרים והארכתי בגליון הפמ“ג סי' א' סק”ז] כשׁם שׁאסור להתיר את האסור כך אסור לאסור את המותר, והמוהל הזה, גם הוא הֵחל להתיר את האסור מהתורה. ועבירה זו גוררת שהוא מראה עתה טלפיו לעיני העורים, שׁכל מעשיו לשׁם שׁמים [רש“י ב”ק פ“א] ומחמיר שׁלא כתורה, למעול מעל בה'!! 4: ואני דואג אנכי ולבי יחיל בקרבי. בראותי רשׁעת המוהל ההוא כי לא רפתה תאותו תאות הממון, פן כל עמלי ישאר ח”ו מעל ולא ישא פרי. כי דברי המילדת, יפיקו יותר רצון המון העם, ערלי לב וסתומי העיניים, אף כי דברי מרמה וחלקלקות. בפה חנף, מהמוהל הזה, אשׁר הוא השׁליט בכל בתי היולדות, והוא המברך עמהן ברכת הגומל לחייבין, יפלסו למו נתיב בלבם וגם נפש יקרה יצודו – ותורה מה תהא עלי‘? הה’ אזלא ומדלדלה, ומצותיה, כי מִעֵטו! לזאת אודיע בזה צערי לרבים וגדולים, חכמי ישראל בכ“מ שהם, ה' עליהם יחיו: עלינו כולנו החוֹבה הקדוֹשה לקנא קנאת ה' צבאות ותורתו, להחזיק במעוזה, לסלסלה ולרוממה, וביותר בדורנו זה, אשר בעוה”ר רבו המתפרצים אשר בחֶרְמֵשׁ רוח הזמן ינופו על כל פקודי ה' ישרים, הנערצים והנקדשים הנקדשים מאבותינו מעולם, ובכל קודש יתנו מגרעת. לנטוֹש להרוס, ולעקר ולא לטעת! עלינו להיות מגדל עוז לה – מחסה ומגן בעדה כי באו בה פרוצים ויחללוהו! (ועחו“מ סי' ב' בסמ”ע ובאו“ת שם וביו”ד סי' של“ד ובתב”ש סי' כ“ח. ובמקום שבע”ת עומדין –) ונפשי בטוחה בחכמת תורתם. וכיראים וחרדים לדבר ה‘, יצאו בזריזות לקּנא קנאת ה’ – ולנקום נקם־ נְקַם ברית, ובכח תורתם יצוו בחזקת היד, לבל יָעוז מוהל בעיר פה, למול את הילד, אשר הוריו דָחו מילתו על יום א' בשבוע או על ימי חגיהם! וגודל עונם אשׁר ישאו ישימו גם הדרת כבוד תורתם נוכח עיניהם, כי יקלעו בהם חֵץ הַחֵרֶם לשׂרשם מארץ החיים!

ולהמפר ברית הוא אהרן בק, אשׁר פרע את העם לשמצה והביא עליו חטאה גדולה, ואשר כעַיִט צבוע למען ירויח כסף רומם ברגליו כל קודשׁ בישׂראל, והרחיב הפרצה בבקעה פרוצה מכל צד. יגמלו כרשעתו. להכותו חרם חויא דרבנן, אשר ילהטו משׁרשׂ עד ענף! ואם אין בידינו מקל ורצועה למחות ביד רבים עוברי עבירה. יש כח בידנו על מוהל מתחסד והולך בשׁרירות לבו. ובעבור כסף. לא נִכסָף! – ואך אם נמלא כלנו חובתינו זו המוטלת עלינו, להקים את דברי התורה (ראה רמב“ן עה”ת שם). יש תקוה בעזהי"ת. לתת חַחָה באף מלאך המשׁחית הזה ולעצור ולבער את הרעה הגדולה הזאת מקרב בני עמנו פּה, וברית ה' להקים!! זֹאת אות הברית נִתְנָה למָנה, לעדת מִי מָנה. היתה לראש פנה, ולפליטת שארית סוחֵרה וצִנָה. חובתינו נעשה להשיבה על כַנָה, חַזָקה ונאמנָה, בלי שינוי כבראשונה, ומרה תהי' באחרונה להעומד נגדה לשִטְנָה!!

כו“ח פה בוקארעסט ער”ח השני לסדר ולפרט וביום השמיני ימול בשר ערלתו!


יצחק אייזיק טויבש אבדפ“ק הנ”ל.

“כתיבתי”: A. Taubes, Rabbiner

Bukarest




  1. אבל אינו עושה כלל פעולת המציצה בפה, להמשיך את הדם מהאברים הנקשרים בראש הגויה [ראה מו“נ פמ”ט משלישי], והוא דתנן התם: “ומוצצין” ר“ל בפה וכמ”ש רש“י ”דאין הדם ניתק מחבורו אלא ע“י מציצה” וכ“כ הרמב”ם וטוש“ע. ואך באופן זה, אם המכונות שנעשו, עושין ג”כ פעולה ההוא להוציא את הדם ממקומות הרחוקים, התיר הרב יד אלעזר ורבו הגאון חת“ס ז”ל הסכים על ידו [והח“ס העיר בתשובתו לאמר: כמו כמון ואספלנית אשר נהגו בהן בזמן המשנה אין אנו יודעים מהם כלל, ה”ה שבידנו להמיר את המציצה בפה בדבר אחר“ ואינו נכון כלל, דאם המציצה רק משום רפואה היא, אך למותר הוזכר המשנה; ”ומוצצין“? –] ואין כל ספק, דבהנוגע לרפאות החבורה, נשתנו העתים ועמהם גם סדר הרפואות [וראה מנ”א סי‘ קע"ט, ובתוס’ חולין מ“ו, וע”ז כ“ד, ובכ”מ פ“ד מדעות, ועתשו' בשמים ראש רנ”ה ורנ“ט, והארכתי בגליון הח”ס יו“ד סי' ק”א – ] ובידנו להשתמש במיני רפואה אחרים, וכמ“ש זקיני הלבוש ז”ל: ואחר שמצץ נותן עליו אספלנית או רטי‘ וכיוצא בו דברים שעוצרין הדם ומרפאין, כמו אבק סמים וכו’, ובספר המנהיג ה‘ מילה, מביא תחבושות שונים שנהגו בהן בספרד ובצרפת ע“ש; אבל להוציא את הדם המזוהם [אוה”ח פ’ תזריע] מהמקומות שבגוף הגמול, א“א רק ע”י המציצה בפה, ובתניא רבתי ה‘ מילה סי’ צ“ו וז”ל “חותך הערלה ופורע הערלה ומוצץ המילה בפיו להוציא הדם! – מפני שחרדה מסלקות הדמים, והיא מעיקר המצוה, וכמ”ש זקני הלבוש סי‘ רס“ו ס”ב “רהמילה פריעה ומציצה, כלם מעיקר המילה הם! ור”פ הוסיף רק לאמר: דבמניעת המציצה יש גם סכנה להילד, ואולם לא הוי כאלו לא מל, ולכן מעבירין רק להאי אומנא דלא מייץ! ועתיו"ט שם ותשו’ מהרי“א סי' דנ”ח, וסרה בזה קו‘ ההפלאה ריש כתובות דבמציצה חייב משום מפרק? וקו’ העולם דהוי כמתנה לחלל שבת: כיון דמצותו בכך, הכל היא גמר המצוה, וז“ו, דבמציצה בפה, דמוציא הדם הבלוע באברים כנ”ל, לא הוי מפרק, כמ“ש המהר”ש ומהרי“ל, ועפמ”ג סי' ש“כ, ובמנחת חנוך למורי ז”ל מצות שבת, וכז"פ וברור:  ↩

  2. ועמנ“א ר”ס כ“ה ובאור הגר”א סי‘ תכ“ו ותרכ”ה, ותשו’ בית יעקב סי‘ קס“ב ושבו”י סי’ פ“ו ושאג”א סי‘ נ“ט; ובתשובה הארכתי ע”ד הח"צ סי’ ק“ו מתוספתא ערוכה פ”ב דערכין: דמוטב שיביא קרבן עני מיד“? ועתשו' שבו”י סי‘ ל“ד ומש”ל ספ“א ממגלה ואכמ”ל, ושתים רעות איתנהו במעשה המוהל שלנו, שמאחר ומחמיץ המצוה עד סמוך לחשכה אף שאינו עושה אותה עי“ז מן המובחר, ועוד. יש חשש שמא ימית התנוק, וכמ”ש הנובי"ת סי’ קס“ו –! מלבד אשר הרבה ילדים יש בעיר, אשר נשארו עי”ז לא נמולים, וכיון דאדחי אדחו עד היום, ורבה המכשלה!  ↩

  3. האין זאת חטאת מרי וחלול קדש מטהרתו? אנו אומרים: זה הכסא של אליהו הנביא זכור לטוב, ומזמינים אותו שיבא לישב עליו, והוא בא ומוצא יושב עליו בן אל־נכר!? חז“ל דרשו; המול ימול ”יבא טהור ויטפל עם טהור“ ומהרי”ל כשנעשה סנדק רחץ וטבל עצמו להכניס התינוק בטהרה לברית “ויפה כח הסנדק מכח המוהל (מג“א סי' רפ”ב), והוא ככהן המקטיר קטרת ומכניס לפנים לריח ניחוח, ובכנה”ג בשם הריקאנטי מזהיר “לבחור סנדק טוב וטהור, כדי שיתרצה מלאך הברית, הוא אליהו לישב בקתדרא אצלו בשעת המילה” וזה המוהל שלנו חמדת הממון השיאתהו, ומגיש על כסא הכבוד למלאך הברית, איש אשר לו ערלה, ובחיקו ישא בן ישראל להכניס בברית קדש ישראל!! וכדי חרפה בזיון וקצף!!  ↩

  4. מצות מילה היא כשאר מ“ע דכל ישראל חייבים בה, אלא שהאב קודם לכל אדם, ומדכתבה התורה בלשון יחיד: המול לכם כל זכר, ולא המולו בלשון רבים, מורה דהמילה א”צ שתיעשה מכאו“א בעצמו, וכמ”ש הכפ“ת גבי ולקחתם לכם, עש”ה, ועיין סוכה פ‘ לולב הגזול מנחות ס“ח [וכתבה לכם? לפי משמעות הלשון דלדורות נאמרה,] כי אומנות זו אין הכל בקיאין בה, ורק ת”ח לבד צריך לדעתה (חולין ט') ועיין תוס’ סוכה מ“ב ד”ה מהו [ואינו דומה לכיסוי הדם, דביד כל אדם לכסותו], ולכן גם אבי הבן דעליו רמיא התורה חיובא ראשונה למול בנו, כי הוא יוצא ירכו והוא ילדו, בכ“ז אין החובה עליו למול בעצמו, ובודאי אם יודע למולו עושה המצוה מהמובחר, אבל אם א”י, איך יכניס את בנו בסכנה [כמבואר במי שלא מל מעולם] זע“כ חייב לשלם למוהל למולו או ישתדל שיהי‘ נימול בחנם, כמו שנצטוה ללמד עמו בעצמו כשיודע, או ישכיר לו מלמד או ימציא לו מלמד בחנם, ואיפוא מהני בזה מטעם זכי’, ומגו דזכי המוהל בסייעתו לעשיית המצוה, זכה האב בהשתדלותו לקיים מצות מילה בבנו, ובאמת יש לדון בזה דמקיים המצוה גם מתורת שליחות, עיין ש”ך שפ“ב ובתבוש סי' כ”ח ובכרו“פ שם ואם דהוי מצוה שבגופו לדעת הקצוה”ח שם, (ובסתירת דבריו לסי' קפ“ב הארכתי במקו”א) מכ“מ מדכתבה התו‘ המול בלשון יחיד ולכם בלשון רבים, עכר’ה לגלות באה, דבזה אף שהוא מצוה שבגופו, אם אינו יכול למול, יכול לעשות שליח. וראה בכפו”ת גבי ולקחם לכם ותשו‘ הגאון מהמבורג בנובי"ק סי’ פ“א אות י”א וח“ס או”ח קפ“ח וחלק ששי בחידושי סוכה שם. אבל כ”ז אך למותר, דמילת הבן לא הוי רק מצוה שחוץ לגופו, וראה באו“ז הגדול ריש ה' מילה וז”ל: מצוה שאדם מצווה בה על אחרים, כגון מילה לא הוי מצוה התלוי‘ בגוף האדם, כתפלין וכדומה – "וע’ תויו“ט ספ”ג דנדרים ובהגהות משנת רב שם. ומצות האב הוא רק שיראה שיהי‘ בנו מהול, ותו מהני שליח – והי’ בזה לדון מצד דאיהו לא מצי עביד, וכמ“ש המח”א הל‘ שלוחין סי’ כ“ה – אבל הדבר ברור כיון דבידו ללמוד האומנות ההיא לא מיקרי ל”מ עביד. ועיין ב“ק קי”א, כיון שהוא במציאות שיבא אליהו, אף שעדיין לא בא, תו לא הוי מדלמ“ע, ועיין בספרי האחרונים וכתבתי מזה בחידושי ליו”ד סי‘ א’ בספק הג“א אם יכולין להוציא אלם. ובסברת הנוב”י ובספרו דורש לציון, דהא דמצי עביד קאי על השליח והארכתי בתשו' היתר לנשטתית ואכמ“ל. ואולם בנושא שלנו, הדבר ברור דלאו מתורת שליחות אתינן עלה, ולכך גם קטן כשר למול, אף דאין שליחות לקטן, ועיין קצוה”ח שם – ודי בזה במקום הזה:

    כמו כן, כ“ז שברצון האב ובידו הוא למלאות המצוה ההיא באחד מהדרכים הנ”ל, פטור כל אדם אחר מחיוב זה. וכ“כ תשו‘ רשבץ סימן ח’ ובבית מאיר ריש ה‘ מילה, וכמו שפסקינן שאין החיוב ללמד תורה לבן חבירו, ולזאת אם בא אחר ומל את הבן, אך דמצות המילה נעשות ונתקיימה. הפסיד להאב, דמצוה דילי’ הוא, וניחא לי‘ למיעבד המצוה בעצמו, ואין מלין בנו של אדם שלא מדעתו – וגם המלמד בן חבירו שלא מדעת אביו, אין אביו חייב לשלם לו. ואם בכל רצון האב, אין ביכולתו לקיים המצוה באחד מהאופנים הנזכרים, אזדא לה קדימת החוב מעל האב. ועל כל איש ישראל מוטל, לראות שהילד יהי’ נימול, ולא יהי' ערל בישראל וע”כ פסקינן שם המוהל יברך להכניסו, והאב נכנס בקיום המצוה בתוך כלל ישראל; אבל אם האב יוכל לקיים מצותו, ועובר בזדון – אז הב“ד הקבוע בישראל, שכחו יפה לגדור פרצת הדת ולחזק הבדק, עליהם רמיא התו‘ לכוף את האב למולו –. וראה תשו’ הרשב”א הובאה בב“י ורמ”א רס“א, דאם המוהל רוצה שכר גוערין בו רק, והא חיוב העשה עליו? ועכר”ח כיון דאין החיוב רק על הב“ד לבד, או כשאין מוהל אחר, וכ”ז פשוט וברור: וראיתי למורי הגאון ז“ל במנחת חינוך מצות מילה, מביא דברי המקנה בקידושין דהא דמבואר דמוטל על הב”ד, לאו דוקא ב“ד אלא על כל איש ישראל מוטל כמו גבי כיסוי הדם – עכ”ל וכ“כ גם תלמידו החת”ס בכמה מתשובותיו לחיו“ד. וכן מרגלא בפי כולנו; ודבר זה רבינו הגדול אמרו. בפירושו למשנה שבת שם, ”וכן כל מי שיראה הילד ערל ולא ימול אותו עובר בעשה עד שימול אותו כאלו הוא בנו עייש“ה. ובאמת דעתו זו יחידה היא ולא מצאתי לה חבר בכל הפוסקים, זולת הרא”ש פ‘ כיסוי הדם אמר “דאם אין האב רוצה למולו כל ישראל חייבין למולו, והוא עצמו בהלכותיו קבע להלכה דרק על הב”ד החיוב למולו, כמבואר בש“ס קידושין, [וראה יד מלאכי בכללי הרמב”ם שלו] וכן פסק בטוש“ע שם? וכנראה מדלמד הרמב”ם בס’ המצות שלו סי‘ רט“ו דמצוה למול מהקרא ”המול לכם“ [והכ”מ ריש ה’ מילה מעתיק ממנו הקרא דביום השמיני] ולא הביא הקרא דוימל אברהם, דלמד ממנו הש“ס שם? [ופלא ברש”י שבת קל“ב ב' אומר גם הוא ”דאביו מצוה עליו נפקא לן מהמול לכם כל זכר“?] ובינותי, יען לדעתו דעת תורה בפירוש המשנה בחולין שם; דעיקר גדול לנו שאין אנו מלין מפני שאברהם מל עצמו ואנשי ביתו, אלא מפני שהקב”ה צוה אותנו ע“י מרע”ה שנמול כמו שמל אאע“ה עכ”ל. ואיפוא לדעתו נכון הביא הקרא דהמול לכם, הכולל חיוב מצוה זו לא רק על האב זולת על כל ישראל; כי אמנם החובה מוטלת על כל איש ישראל לא לבד לקיים מצות התו‘ כ"א חייב לראות שתתקיים התו’ אצל כל ישראל ולא יעברו על מצותיה! ואולם כ“ז רק, אם ביד היחיד הכח והאמצעיים והידיעה להקים את דברי התורה. אבל אין מורין כן ולא ניתנה תורת הכפי' לעוברי מצות התוי, ביד כאו”א – למען נרחיק דבר שנוכל לעורר מדנים בעדה, וכמו שמטעם זה התקינו סדר העליות לס“ת, וכדומה, ורק אם בדרך פרטי יש ביד איש מאישי העדה, האמצעי לכוף את האב ההוא הממאן למול את בנו, בודאי עליו החיוב, ואם אינו עושה, עובר בעשה; אבל בכלל, רק הב”ד לבד ולא אחר, מצוים למול את הילד בעכר“ח – והב”ד שליחותייהו דכל ישראל הם עושים להעמיד הדת על תלה; ועיי‘ תוס’ מנחות ס“ה ב' וראה בח”ס חו“מ סי' קס”ז, דא היא ברירא דמלתא, וזהו מה שרציתי לבאר פה בקוצר אמרים:  ↩