לוגו
מאמר ו: בויבריק ובניה
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

הריני סוטר בפרצופך ואתה טס ופורח לבויבריק – כך ובדומה לכך היה לשון אמירה שגורה בסביבי-גידולי, והיא אמירה שמקוריה טעונים עיון מיוחד, שכבר נאמרו כמה דברי-השערה הצופים לבדיקתם ולתשלום-סיכומם. לגודל פרסומה של אותה אמירה, אעיד, כי שמעתיה פעמים הרבה, תחילה בעיר-מולדתי ברודי ולימים בערים אחרות במסעותי המסועפים על-פני גליציה, ושמעתיה במסיבות שונות ומפי אנשים שונים בעלי גילים שונים. עתה, מקץ שנים רבות אני מיצר, כי אותה אמירה לא נתקיימה בי, שהייתי מקבל באהבה יסורי סטירה, ובלבד שאטוס לבויבריק. והרי שעת-הכושר לכך מרובה היתה – בין כשעוזרו של המלמד גילגל עלי אותה אמירה על שום שמצא בי סרחון-מה, בין כשחברי-לחדר הרעים עלי אותה אמירה, על שום שלא נעניתי לחפציותיו, כגון שסירבתי לתלוש כפתור ממעילי בתורת מס שהטיל עלי. אהה, אילו נתקיימה בי אותה אמירה וזכיתי ברוַח משולש: ראשית, הייתי רואה במו עיני, כי אמנם קיימת ועומדת עיר ששמה כך או בדומה לכך, שסטירה עשויה להטיס אליה; שנית, הייתי עושה באותה עיירה שיצא לה מוניטון, והוא דבר שלא נתמזל לי לימים. אף שעברתי גלילות גליציה לאָרכּה ולרחבה; שלישית, הייתי מזדמן עם ידידי ומיודעי מבני בויבריק בביתם, והייתי טורח לבלוש ולמצוא, מה היה בה באותה עיירה, שהעמידה מקרבה גיִס פעיל, חיוני ורוגש כל-כך.


ב

וקודם-כל משהו על-פני הדור הקודם – הכרתי מהם שלושה בלבד, שנַים פנים-אל-פנים, השלישי על-פי השמועה בלבד. הראשון היה יואל שפיגל, בריה עליזה, מומחה לתעלולים, ולתעלול אחד הייתי קרבן גם אני. נער הייתי ובאה בי נהייה לדבר-מה ולא ידעתי מה היא. נסעתי ללבוב, כדי לטכּס עצה, כדת מה אעשה, ונכנסתי אצל עורכי “טאגבלאט” שהוחזקו לי בחינת אשלי רברבי. שפיגל, שהיה מזכיר המערכת, עשה פנים של רוב רצינות ויעצני להירשם בסמינר-המורים העברי העתיד לעשותני אדם מן הישוב, ואף זאת יעצני, כי אבוא בשעה פלונית אלמונית ואשאל, משמו, למזכיר. כמובן, נשמעתי לו, אך בבואי למחרת נתחוור, כי הוא משמש מזכיר גם פה, וכן עפתי – כפי שאמר בהנאה – מבויבריק לבויבריק. אך המחוכם שבתעלוליו היה מעשה נסיעתו לאמריקה – הוא נסע שם כאחד עם העסקן והדרשן הנודע ד"ר מאיר גייאר, ותכלית נסיעתם שליחות-מה. ובהגיעם שמה עשו עתוני היהודים בניו-יורק רוב פרסום לעסקן ולדרשן, ואילו בן-לוָייתו, שפיגל, נשאר – כפי שאמר – בצלו של זקן-המידות הנאה והמשופע של חברו הגדול ממנו במנין ובחכמה. למחרת הרעישה את כל עתוני היהודים בעולם טלגרמה מחרידה, כי יואל שפיגל, שבא זה-עתה לשם שליחות, נדרס ומת; ולמחרת-מחרתו אנוסה היתה טלגרמה אחרת לקיים בו תחיית-המתים. והוא הלעיג עליהם על העתונים, שלאחר שהחרישו ממנו, נאלצו לדבר בו פעמַיִם, ונתקיימה בהם בחינת לקו בכפליִם. וכמשפט הלצים אף הוא היה בתוך-תוכו נפש עצובה, ותערובת הליצנות והעצבות השתקפה גם בכתיבתו, שראוי היה לסננה ולהעלות את הטעון שמירה במגילת-ספר.


ג

שני, ר' פתחיה אפנר, אביו של ידיד-נעורי יוסף אפנר – קומתן, שהיה מרכין קומתו, ולא בלבד בשעה שדיבר אל נמוך ממנו, אלא גם בשעה שדיבר אל גבוה כמותו – מוכן תמיד להקשיב ולעזור. כשהכרתיו ישב בלבוב, ברחוב ברנשטיין, והיה אורח-קבע במוסדות שמדורם היה ברחוב ההוא. פעם אחת שאלתיו, על שום מה אינו מחליף את דירתו, שהיתה מדוחקה ואפלולית מעט – השיבני, כי הרוצה להיות בלבוב יהודי בן-זמנו, נוח לו שיישב ברחוב ההוא. אך הציג רגלו מעֵבר למפתנו, והרי לפניו בית-הקהילה, וממול – או כפי שהיו אומרים: vis a vis וההגיה כתיבה אחת: ויזאוי – אולם “יד חרוצים”, הרוחש רוב אסיפות. וסמוך לו דפוס “פראסא” של פועלי-ציון, והנה-הנה “תקות ציון” שהוא היה מנכבדי חבריה; וממול – כנ“ל: vis a vis – ביתו של פדרבוש הזקן, ובו המשרדים של הקרן הקיימת, מרכז “החלוץ” ו”עזרה“. במוסד האחרון היינו מזדמנים, כמעט שבוע-שבוע, – תעודתה של “עזרה” היתה סיוע-כספים להכשרת החלוצים ועלייתם, ולפי שהיו מיוצגות בה כל מפלגות הציונים, עלול היה להתרחש, ואף התרחש, ששלוחי המפלגות האלו ביקשו להיעזר באותו מוסד, כדי למנות עצמם כאפוטרופסים פוליטיים שלנו. באותם הימים היתה חמדה גנוזה זו מנת-חלקם של הקרויים ציונים-סתם, ביחוד לאחר שגברה והכריעה שם השפעתו של ד”ר אֶמיל שמוראק, שלא היה מכלל חובבינו המובהקים, וכדי לקיים את האוטונומיה שלנו, היינו מעוניינים, כי נציגיהם של הציונים-סתם ב“עזרה” יהיו בעלי הנוסח הישן, תלמידיהם של אנשי האינטגראל הציוני, אברהם קורקיס ואדולף שטאנד עליהם השלום. ושני חברינו היקרים, ד"ר הנריק סטרנר ויוסף אפנר, עשו עמנו חסד, שפעלו מלפני אבותיהם, זיגמונד סטרנר שעמד בשנות-שׂיבה ופתחיה אפנר שעמד בשנות-עמידה, שיהיו נציגיהם של הציונים-סתם, והם נענו לכך ופעלו לטובת המוסד בלא כל פנייה ולשמה בלבד. מובן, כי שניהם פעלה בהם אהבם לבניהם ור' פתחיה לא זו בלבד שהבין את בנו היפה-להפליא, אלא אף הבין לרוחו. הוא הבין לו, כשיצא להכשרה בכפר אוקנו והוא הבין לו, כשעלה לארץ-ישראל; מה שלא הבין הוא, כי אברך יפה ומתוק כזה נקפד באִבּוֹ בכדור-מרצחים בדרכו ממקוה-ישראל לתל-אביב, ומאותה שעה ואילך היה האב השבור, כמי ששמשוֹ באה בצהריו, שנתהפך עליו הגלגל – זיקנתו מרה היתה, גורלו של מי שנגזר עליו להיות משרת אצל משרתו, – הרגשה של מיותרות לא סרה ממנו, ואך לפעמים הבהיק לתוכה קו של נחמה: שם בארץ-חלומו של אסיר תקות ציון, מהלך, ברוך השם, נכדו, ודרכם של נכדים שהם מעמידים נינים שיחיו ולא יֵדעו צער.


ד

שלישי, לא ראיתיו עין-בעין, אך פעם אחת שמעתיו אוזן-באוזן, מכוחו של הטלפון, אף שהיה אורח מצוי בארצנו מהיותו ציוני ותיק – ר' יואל המכונה יוליוס האבר. מי שקרא ספר-זכרונותיו, והמחבר קוראם בפירוש: זכרונותיו של ציוני (תורגם עברית בידי ג’נטילה ברוידא), יודע, כי היה לו מה לספר; זו שלשלת ארוכה של עשיות. כי היכן לא היה ומתי לא היה, אם אך נדרשו הטיית כתפו ותמיכת ימינו. לא מצביא מבריק, אך גם לא טוראי אפור, אלא כמין קצין, אתה כמעט מתפתה לומר: קצין-שליש, אשר בדרכו להוליך פקודת המצביא לחיילים, נוטל היתר לעצמו לא בלבד להשלים את תפקידו, אלא אף ליזום תוספת לה. זהו הסוג, שהרצל חיפש אותו בנרות ושׂשׂ למצוא כמותו, כפי שאמר בדיבור חד וחלק: גברים אני צריך, גברים, גברים והמעיין בספר-הזכרונות ההוא רואה בחוש, כי אף שהאיש הקדים להפליג לארצו של קולמובוס, היתה עיירת הורתו ונחלתה חיה בקרבו תמיד, והיא שהרעיפה לתוכו את עיקר-מידותיו, היא-היא הכספית היהודית.


ה

הכספית היהודית ההיא מורגשת ממש בכל משא-ומשא עם גידולי בויבריק בני הדור הצעיר, גם אלה שידעתים על-פי השמועה, גם אלה שידעתים פנים-אל-פנים. עיר-מולדתי לא נתגלגלו בני בויבריק אליה, וייתכן כי אילולא ראיתי במפת-גליציה של רומר, שהיתה אובליגטורית בבתי-הספר, מתחת לעיגול הגדול של לבוב את העיגול הקטן של בוברקא, כפי שהיא קרויה בפי הפולנים (ביברקא בפי האוקראינים), לא הייתי מאמין כי היא קיימת ממש, שכן היתה בעינינו בחינת לא היתה ולא נבראה אלא משל היא. שם ראשון של בן בויבריק, שקלטה אזני, היה – אריה אלוייל. וקלטתיו מפי חברי, שחזרו בסמוך לגמר מלחמת-העולם הראשונה לעירנו מעיר-מפלטם וינה והתחילו מיסדים את “השומר הצעיר”. כל אחד מהם, שנעשה, במוקדם או במאוחר, ראש-קבוצה, ראש-פלוגה וכדומה, היה מספר על ראש-קבוצה, ראש-פלוגה בוינה – דויד כהנא, עתה איש רמת-יוחנן, סיפר על בנימין פרייפוגל, הוא דרור, עתה איש בית-אלפא; יעקב, הוא קובא שוטלנדר, שסופו נספה בויניצה, כחייל אוקראיני, סיפר על יששכר רייס שהיה כשם-דבר, ומנחם, הוא מנדל צוילינגר, עתה בתל-אביב, סיפר על אריה אלוייל. אף שראשי-הקבוצה ההם לא היו גדולים אלא בשנה אחת או שנתים מחברי הקבוצה, הסרים למשמעתם, נהגו בהם המסַפרים מנהג של דרך-ארך והיו, ביודעים ובלא-יודעים, ביחוד בתחילת פעולתם, מחקים אותם, ממש כדרכו של חסיד, העושה כתנועות רבו לאחר שחזר מחצרו. נמצא, כי בקן “השומר הצעיר” בעירנו היו כמה זמן כביכול משוטטים הן בנימין פרייפוגל, שאמנם סר אלינו לימים מעטים, אך ישיבתו בסטאניסלאב שבה בנה הסתדרות מוצקה, הן אריה אלוייל, שישיבתו היתה בבויבריק והפך – כדברי חבריו – את העיירה משרשה. וראָיה לגודל הצלחתם שלהם ושל תלמידיהם הוא גל-העליה האדיר שהגיח, מקץ שנתים, מכל אותן ערים ועיירות. עתה ממרחק הימים, אנו חייבים להודות, כי כל אותה פרשה היא כדבר-פלא – הנערים, שחזרו מוינה, לא הביאו עמהם מטען מרובה, ואף-על-פי-כן די היה באותו קומץ שהביאו לעשותו עולם ומלואו, בלשון אחר: היה זה גרעין של עולם ומלואו. ואם הגרעין הזה ביצבץ ועלה וגדל להפליא, אם אותם הנערים והנערות קיימו את הכלל הגדול, אולי הגדול בכללים: אומר ועושה, הרי הדבר בא, במידה מרובה ואף מכרעת, בשל אָפיים וסברם של אילו הזאטוטים, שבאו מעיר הדנובה לעיירותיהם החרבות-למחצה והטילו בהן גל-מהפכה שתחילתו תסס וסופו פריצה. אריה אלוייל היה בכללם, וכשראיתיו, פעם אחת ויחידה, בגולה – ברחוב הרחב בלבוב, על-יד בית-הסוהר הקרוי בריגיטקיס, הרי אף ששיחתנו כל-כולה שנַים או שלושה פסוקים, חשבתי בנעימתו ובהעוָייתו מַכּר ומודע משכבר – כך מסר הנריק אדלר (חנן נשר) אמירה שלו שהטיח, כמדומה בפולנית, בכינוס שנתקיים שנה אחת קודם: שעונה של ההיסטוריה צילצל את שעת חצות. לכאורה, דבר מליצה היא, ואפילו שחוקה הרבה. אך גם אומרה, גם שומעיה, סברו באמת, כי כן היא – שעה אחרונה היא. באמת, כבר נעזר בה, שנתים לפניו, זיגמונט סלמנדר, באסיפת-היסוד של הגימנסיה היהודית בלבוב, לאחר פרעות הפולנים ביהודיה. הוא פתח, בלשון הפולנית גם הוא, לאמור: שעונה של ההיסטוריה צילצל שעה שתים-עשרה, וילהלם עקוב-הדמים הודח מכסאו. אולם עתה, שימושה של המליצה בפי אלוייל כוונתו אחרת היתה: אדמת הנכר בוערת תחת רגלינו.

היה זה כשנתים אחרי מלחמת-העולם הראשונה, והוא ושכמותו עשו כנדרש להיעשות בשעה האחרונה. מה נאריך – נערים אלה השכילו יותר מכל החכמים והנבונים; נחמיה בן-דורנו היה אומר בהם: זכרה להם השם לטובה.


ו

ושוב לענין אריה אלוייל – כשנתים לאחר אותה פגישה-בת-רגע, שמעתי הגדרה מדוקדקה עליו ועל שאר חבריו בחבורת ביתניה עילית. השמיע אותה אחד מחבריה – דוֹלק, הוא דויד הורוויץ, עתה נגיד בנק-ישראל. אודה, כי האזנתי לדבריו סעורי-המזג בערבוב-רגשות – כל שהשמיעונו חברינו בארץ-ישראל היה קרוב אלינו, אך לא היתה בי לא הבנה ולא אהדה לבדלויות כאלו, נוסח ביתניה עילית; היתה זו יותר מדי יחסנות של מעלה שאינה חביבה עלי, ופחות מדי עממיות של מטה, שהיא חביבה עלי. וכל אותה שעה לא הרפה ממני ההרהור: רוח של ארמון-פריצים גבוה הוא ולא ביקתה של עיירותינו היושבות למרגלותיו; והרי בני החבורה הם בכל-זאת בני ברודי, זלוצ’וב, רוהטין, טרנא, או בני-שכניהם. לא יצאו ימים מרובים והם עצמם עמדו על כך, וכשנתבקע האפרוח של “קהיליתנו”, מציאותם כבר הפליגה הרחק ממנה. כן, לדין-וחשבון של דויד הורוויץ הקשיב איש בשנות-עמידה, פניו נמרצות הרבה, והייתי תורגמנו. היהודי – היה זה אביו של אריה אלוייל – שמע, שמע וניענע ראשו נענוע של ספקנות. אפשר, שהרהורו היה כהרהורי, אך ודאי בקטיגוריות אחרות. על-כל-פנים הגה אותו דרך פתגם: ביזט אַ פאליאַנע, טעסע דיך נישט צו פיל, דען וואס וועט שוין ארויס דערפון, העכסטנס א בעלפעריש טייטל ( = אתה פלג-גזע של עץ, אל תחטוב את עצמך במופלג, כי מה יהא סופו של דבר, לכל המרובה חוטר של ריש-דוכנא). פירשתי לי את דבריו כדרכי: אתה בן גזע ברודי, זלוצ’וב, רוהטין, בויבריק, אל תחטוב את עצמך כדי קיסם אינדיוידואליסטי-אריסטוקרטי. ובאמת נעשו כולם אנשים אחים, ככל ועד כמה שזכרו את גזעם.


ז

לשנים נזדמנתי הרבה עם אריה אלוייל, והוא כבר צייר נודע, שקלט והקליט בסממניו נופיהם של כמה גלילות בארצנו. ונמשכתי ביותר לנופו של השומרון, שהיתה ראשית-בריתי ביני לבין ארצנו, ושעל-כן חיבבתי את תמונות מאיר שפיה וסביביה. אך מכחולו נתחסן והלך בציורי נופים אחרים, נופי ירושלים ונופי הגליל. אף שהיה שרוי, כדרכו של כל צייר, ברוב נפתולים לכיבושם של הנופים, שאורם ואוירם היו שונים מנופי-ילדותו, הטבועים בו, הרי בשיחות המרובות שגילגלנו בעליית-הקיר הרעועה ב“בצלאל”, הטעים וחזר והטעים, כי כל אחד ואחד מבינינו דין שיאמר על עיירתו, מה שאמר ר' עקיבא באזני תלמידיו על רחל אשתו: שלי ושלכם שלה. אז אך דימדם בו מה שהכיר לימים, והוא מה שהביע במבורר א.צ. גרינברג בשירתו, כי עיירות-גידולנו, קהילות-ישראל, היו כמובלעות של ארץ-ישראל על אדמת-הסלאבים. אבל כנראה אין עיירה דומה לחברתה – בויבריק זו היא בכל-זאת כמין בריה שלמה, ואם נפלאנו, איך מי שעתיד היה להיות צייר וגרפיקן, הרעיש את כל-כולה, הרי באים חבריו, בני-עירו, וניפלים איש-איש על דגלו, ואלה אמנם דגלים נאים וססגוניים הרבה.


ח

כי הנה בא, עם חבורת עולי בויבריק, נער, מיכאל שיין, עתה: זהרי, ולא יצאו ימים מרובים וננערה בו חיבה לעולם-הצומח והוא לוקח עצמו לתלמודו ומגיע לידי שלמוּת של בקיאות בבוטאניקה, וסופו פרופסור לה, וחבר האקדמיה למדעים, מפרסם חיבורים מוסמכים במקצועו, מעמיד דור תלמידים, ובנו דניאל, פרופסור גם הוא, בכללם. וכן בא נער אחר, כולו משי, בנו של רב העיירה, מרדכי גאלר, וכוחו יפה בעולם-העשיה והוא עתה הכל-ולך של אֶקספורט “תנובה”. בא נער שלישי, ברל (דוב) בקר, חטיבה של נשמת-העם, וכולו מסירות נלבבת לעולם החי, בעיקר לבהמה הדקה, ונעשה בארצנו המומחה בה“א-הידיעה לגידול בקר וצאן ומחבר ספרים על כך, מוציא את “הנוקד” ורועי בהמה דקה ומגדליה, הזקוקים לעצה, הולכים אצלנו לרמת-יוחנן ויפה לו הכינוי: דער שאפערישער גוטער-ייד (הרבי דכבשים). והרי נער אחר, פייבל שליידר, הוא שרגא קלעי, בן בויבריק בכל רמ”ח ושס"ה, מעורה בפולקלור שלה, גם בתחום האניקדוטה גם בתחום המוסיקה, – מי שרצה לשמוע נוסח מהימן של תפילה, היה הולך לשמוע אותו עובר לפני התיבה בימים נוראים בבית-הכרם שבירושלים – ועד-מהרה נגלה כבעל-חשבון, הלך ללמוד מתימטיקה ולשמש בהוראתה, עמד בראש בתי-הספר היהודיים בבגדד, עד שנגזר עליו גירוש, ובמשך שנים לימד מתימטיקה הן בגימנסיה והן באוניברסיטה; היה מפקח של בתי-ספר תיכוניים, העמיד דור של תלמידים, מהם נודעים, וחיבר ספרים לרוב. וכן נער אחר, משה וינד, שנעשה מומחה לבנין בתים, החל בבניני הר-הצופים וכלה בטורי בתים ברובעי-שיכונים. ואף נער אחר, אהרן, לימים: גדעון, קראוטהאמר (השם גדעון ניתן לו בידי גויים בדרכו לארץ-ישראל, ושם-משפחתו הסב לכרובי, משום מעשה שהיה) – וחולשה כפולה לו, לכלי-זין ולהרים. חולשה ראשונה הוליכתו להגנה, וככל שהתרגשה צרה בירושלים ובסביבתה, היה נגלה ובא, וניתן לסמוך עליו; חולשה אחרונה הוליכתו להיות בבוני מוצא עילית; נאמן לנוסח החלוצים, וסייעתו בכך עינו הצעירה, עין-נעורים, שאין אימתו של ראשו הלבן עליה.

ושלא לקפח את המין היפה הרי צפורה רדליך, בת-יהודים יפהפיה וזהובת-שׂער, היושבת במשמר-העמק עם בעלה, מיטק גוטגלד, הוא מרדכי בנטוב, המשמש, זו הפעם השלישית, בכהונת שר בממשלת-ישראל. אך מה לנו עניני מלכות, כשמהמה בת-קול של כתוב: וכבודה בת מלך פנימה.


ט

כזה וכזאת ידעתי על בני בויבריק אנשי העליה השלישית. אך יותר מאלה נודעתי מפי חברם, אורי קראוטהאמר (אף הוא לימים: כרובי), אחיו הצעיר של אהרן המכוּנה גדעון. הוא היה חביב עלי במיוחד – הרי הוא היה העולה הראשון שעסקתי, בתורת ראש מרכז “החלוץ”, בעלייתו. זכורה לי מסיבת השמחה, שחגונו באגודת “צעירי יהודה” בלבוב, כשהוא ושני חברים אחרים, שניהם בני פשמישל, שנר וויטהופ (לימים: אביטוב), עלו ובעלייתם פתחו אצלנו, בגליציה, לאחר עליית הטבק (“ברית אל”) את עצם בערתה של העליה הרביעית. לימים היינו, במשך שנים, שכנים וסיפר לי פרשת השידוך שלו – מעשה שטייל על שפת ימה של תל-אביב, ופתאום נשמעה זעקת הצילו, ועל הגלים נראה פרפורו של מי שנאבק בגלים ואינו יכול להם, הטיל עצמו לתוך הים והציל את הנפש הטובעת, והנה היא נערה צעירה, והיא שנישאה לו, למצילה, וילדה לו תאומים, שני ילדי-חמד, שכל רואיהם התענגו לראותם גדלים בחורים נאים. האחד אמנון, טייס, אשר, לדאבת מיודעיו, נפל ממטוסו בשעת העבודה, האחר, שיאריך ימים, חובב, צייר מחונן. לא אחת הייתי מתבונן באותו צמד-חמד ומהרהר בדרך מבויבריק לארצנו האורה.


י

עם חבורת “השומר הצעיר” בבויבריק נמנה, מצד-מה, מאיר שטיקר, אף כי דרכו הוליכתו לניו-יורק. המאזין כראוי לשיריו הנאים של המשורר העדין הזה, ששמר על לשון יידיש שלו, יידיש של בויבריק, והעלה מתוכה מתכת-יקר, שומע גם את רטט-הנעורים הצעיר שכבש את דור-הצעירים שבעיירה. לענין ירושתה של בויבריק במעשה-פיוטו של המשורר המעודן והמודרני יפה הגדרתו של המשורר והמבקר א. טאבאטשניק, בספרו עליו “דער מענטש אין חלום, די דיכטונג פון מאיר שטיקר” (ניו-יורק 1962), כלומר: האדם בחלומו, שירת מאיר שטיקר: “יהדותו של שטיקר אינה יהדות של ספרים, אלא יהדות של חיים, חיי עיירה גליצאית. אם מצויים בה מוטיבים, השפעות, רמיזות מן החומש, הנביאים והחסידות, אין אלה מתוך ספרים, אלא משום שאלה היו בכלל-אוירה של העיירה, חלק של הממשות היהודית, חלק ההוַי היהודי בבית הישן”.


יא

חייבות גם עינו של אריה אלוייל, גם אזנו של מאיר שטיקר, להחזיק טובה הרבה לעיירתם החיה. אך עתה שנחרבה, הרי היא חיה מכוח צבעו של האחד ומכוח צלילו של האחר. משל למה הדבר דומה, אֵם שנתנה את חיותה לילדיה, והם המקיימים את זכרה, הם קדישיה. ואמירה זו נאמרה, אמירה של צבע ואמירה של צליל, בדפי ספר-הזכרון לקהילת בוברקא, מכלל ספרי-הזכרון המרשימים ביותר, שהקימו בנים לעיירת הורתם וגידולם.

[תשכ"ד]