ארון-הספרים הגדול של בית ישראל, מתרבים והולכים בו המדפים, המיוחדים לחיבורים גדולים וקטנים, מהם מעשה חבורות, מהם מעשה יחידים, שענינם ציון לקהילות ישראל, שנחרבו בידי מרצחי עמנו ומסייעיהם. תנועת-זכרון היא הפועלת ומפעילה כמאליה, כביכול נתקיים הכלל, שאין לך כל עיירה ועיירה, שאין זכרה הנשכח והעלול שישתכח, מכה בבנה האחד ובבנה האחר, ואומר לו: כתוב, ואינה מניחה אמירתה, עד שבניה או בנה מתעוררים וכותבים, וכך מצטרפים אסופה לאסופה, מונוגרפיה למונוגרפיה, חיל-ספרים גדול וגדל; וכל ספר וספר, נפש קהילה, שמתוך שהיא דוברת אליה בפי בניה היא בחזקת נפש חיה וממללה, ומתקיים בה מה שמתקיים בנפש אדם, שמזכירים מעשיו ודבריו, ששפתיו מרחשות בקבר, כדרושם לענין דובב שפתי ישנים.

תנועת-הזכרון הזאת כמותה כגל חתום המחלחל במסתרים, מתחת לנחשול הסוער של חיינו, המסתערים בעוצם מתיחותם על יחיד וחבורה לגרפם עד תומם. לכאורה פליאה היא, איך הגל של זכרון רחוק עומד בפני הנחשול של מציאות קרובה, או בלשון פשוט יותר: איך יחידים וחבורות, יודעים בתוך ריתחת היום פה, לחיות ולהחיות את רחש האתמול שם – אבל הרואה לנפשם לא ימצאנה חצויה, כי בה, הגל הרחוק על רחש תמולו, והנחשול הקרוב על ריתחת יומו, הם כשנַים שהם אחד; היא אחדות עמם, במִפנה גורלו על אימת אחריתה שם, ותנחום ראשיתה פה.

ב

איך עיירת ישראל מכה בבנה, ואומרת לו: זכור – ניתן ללמוד לימוד מיוחד מתוך המונוגרפיה המקפת על קהילת שפולה, המונחת עתה לפנינו (“שפולה, מסכת חיי יהודים בעיירה”, הוצאת ארגון יוצאי שפולה, אוקראינה, בישראל, תשכ"ה). מחַבּרה, שהורתו וגידולו בה, דויד כהן, הניחה על סִפם של נעוריו, שהקדים לבוא לארצנו; ולא עוד אף אביו בא אליה, וכשם שהבן היה מבוני קבוצת טירה, כך האב היה מבוני מושבת בנימינה, באופן שמידת ההתערות במציאותה של ארצנו היתה עלולה להרחיק זכרון העיירה, או, לפחות, להדחיקה, וביחוד הדברים אמורים במי שזכרונות אחרונים מחוָייתו בארצנו עשויים לשכח זכרונות ראשונים מחייו בגולה, וביותר כשזכרונות אחרונים אלה, שחלו גם הם בנעוריו, כזכרונות ראשונים הם לו. ולענין מחבר המונוגרפיה שלפנינו אוכל להעיד עדות סמוכה, שכן בזכרונותיו אחרונים כרוכה ראשית הקאריֶרה של קולמוסי; ומעשה שהיה כך היה: לפני כארבעים ושלוש שנים ואני בעיר-מולדתי אך לבי בארצנו ועיני צופות לשבועוני הפועלים, שהיו כתענוג שבתותי; והנה קראתי ב“קונטרס” מאמר, שמו: “בחורים”; וענינוֹ זכרונות על יוסף טרומפלדור; ונתפסתי להם ולנעימתם החיה והרוטטה, שהבליח בה משהו מנצנוצה של תולדה חדשה, אם לא לומר: מיתוס חדש, ואמרתי לשתף בהם את בני-גילי, תלמידי הגימנסיות שלשון קריאתם פולנית, ותירגמתים ופירסמתים מעל עמודי עתונם הפולני של הציונים “כווילא”; והוא פטר פרסומי ברשות-הרבים. לא ידעתי על מחַברם עד מה; אך לפי שמו, דויד כהן, זיהיתיו עם איש, ששמו כן, פליט מרוסיה, כמותו כיוסף אהרונוביץ, שישבו כמה זמן בעירנו, והלכו בראשית העליה השניה לארצנו. עד היכן אותו זיהוי הגיע, שכשנזדמנתי, מקץ ארבע שנים, בראשונה בוארשה עם דויד כהן, מחבר המונוגרפיה, שבא כשלוחה של הסתדרות-העובדים, וידעתיו איש-עט, שפירסמתי מאמריו בגליוני “העתיד”, שהייתי מעורכיו, ואף היו לנו זימוני-שיח מרובים, לא עלתה על דעתי להקשות, האם הוא גם מחבר הזכרונות שתירגמתי; ולא עוד, אלא לאחר כשנה, בבואי לארצנו, וחזרתי ונזדמנתי עמו, והוא מזכיר מועצת פועלי חיפה, המשכנו באותם זימוני-שיח, ושוב לא עלתה כאותה קושיה על לבי; ואך מקץ שנתיִם, כשביקש ב. כצנלסון, כדרך סקרנותו, לידע מה היתה ראשית פרסומי ברבים ואמרתי לו: מאמר “בחורים” שפירסמת ב“קונטרס”, נתגלה לי כי כל השערתי על שני יוסף בן שמעון טעות. לימים עבדנו שנינו באותה אכסניה, במערכת “דבר”, הוא בחיפה ואני בתל-אביב, הייתי, בין השיחים, מקשה עליו על מה הניח אותו פרק זכרונות בדל, ומשיטי תשובתו הבנתי, כי אם יזקיק עצמו לכך, הרי יש פרקים לפניו ויש פרקים לאחריו. ואמנם לשנים נתאשרו דבריו – בימים שעמדתי בעריכת הסדרה החדשה של “רשומות”, הביא לפנַי צרור זכרונות מעיירת-מולדתו שפולה, וראיתי מתוכו כי העיירה הזאת מצאה לה דוברה ומדובבה, ושמחתי כי העורכים, שבאו אחרי, נמשכו גם הם לדעתי ופירסמוה, והיא שפיר המונוגרפיה שלפנינו, שבה ניצל דיוקנה של עיירה, עד שהיא עומדת חיה לעינינו.

ג

והמונוגרפיה מקפת, אף מפורטת ביותר, והמחבר פותחה בנקודה – שיש בה כדי שיתופם של הרבים – תיאור הדמות שפירסמה את שם העיירה ברשות רחבה ביותר, הלא היא דמותו של הסבא משפולה, מקברניטי החסידות, ותיאור הדמות מתוך מסורת שבעל-פה ועדויות שבכתב. מתוך נקודה זו, ששיתופה של אוזן הרבים מובטח לו, מתפשט היקפו של המעגל – אוכלוסית ישראל על הטיפולוגיה שבה, שאין לך שכבה סוציאלית שלא באה על תיאורה, ואין לך פרנסה שלא באה על הגדרה, ואין לך אומנות שלא באה על פירוטה, וכל אלה לא דרך סכימה ניתנו אלא בתשלוב של ציור משופע של אישים מסוימים, על אָרחם וסברם, ופרקי-החומר סמוכים להם פרקי-הרוח; וחיי התורה והאמונה אף הם באים על גילוים בדמויות, בין דמויות אנשים, בין דמויות בתים, בתי-התפילה על גיווניהם ובתי-הלימודיות על הליכותיהם; ויתירה עשה המחבר, שלא הניח שאר בתי-ציבור, המשמשים בריאות גופו ובריאות נפשו של האדם מישראל, והעמידם לפנינו על שימושם ומשמשיהם, וכל אלה נטועים בכל לוח-השנה, לוּחם של ישראל, על חוּלם וקדשם; והניח לנו כמה וכמה פתחי ראִיה בגילויי הקצה של מזג החיים וקשת ההוַי; והביאנו לתוך בית יִחוסיו ואָרחותיו, והעמידנו על מה שבין עיירת ישראל, וכפרי הגויים סביבה, לחיבור ולריחוק, וביותר על המתיחות שביניהם שסופה קיומו של הכלל הנושן: בידוע שעשיו שונא ליעקב, כשם שהעמידנו על המתיחות שבין חפץ-הקפאון ובין כורח ההתעוררות בתוך העיירה, חייה ואישיה, וביותר על דרך ההתעוררות שבאהבת ציון והעליה הכרוכה בה, שנמשכו לה מבני העיירה ובנותיה, והם-הם לאחר חורבנה המתואר גם הוא, כתמציתה, זכרונה והמשכה כאחד.

קורא המונוגרפיה לא יוכל שלא להתפתות להקבלה בין מה שניתן בה, ובין מה שניתן בתיאור דיוקנה של העיירה, בספריהם של טובי מספרים; ולא יצויר כי לא יתעורר על צורך רביזיה של סיפור העיירה הקלאסי, באופן שישקול את הפסד האמנות כנגד שכר האמת, ואין זה שכר מועט כל-עיקר.

[סיון תשכ"ד]