לוגו
פרשת העבור
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

סדר העבור לבני ישראל ודרך חשבון שנותיהם נתן תמיד לחכמי דור ודור ענין לענות בו, וגם עתה לא חדל עוד ממשוך אחריו עיני החוקרים המתחקים על שרשי חכמת ישראל, אשר יוסיפּו לחקור ולדרוש אחר כל סתום ולהוציא לאור כל תעלומה; ודברי תורה כל זמן שאדם ממשמש בהם הוא מוצא בהם טעם, וגם העוסקים בחקירת הענין הנכבד הזה לא יצאו בידים ריקניות, ואיש איש מהם יביא פרי בעמלו. הנה לנגד עינינו שני ספרים נפתחים:

מקדמוניות היהודים, מאת אברהם עפשטיין. חלק ראשון, וויען תרמ"ז.

Математическая Теорія еврейскаго Календаря, изслѣдованіе Іосифа Лурье.

Могилевъ на Днѣнрѣ 1887 г.

שני הספרים האלה רחוקים זה מזה כרחוק מזרח מן המערב, בשפתם, בסגנונם ובתכונתם, אולם שניהם מתכונים לדבר אחד, להפיץ אור על ענין העבור בישראל. האחד יכונן לבבו לחקר קדמוניות חשבון העתים לבני ישראל ומוצאותיו מקדם מימי עולם, ובספרו המכלכל חקירות שונות בספרות ישראל יקדיש מקום בראש: “לחדשי ושנת ישראל”, וכחכם ומבקר תלמודי יחקור על מקורם וחליפותיהם והעתים אשר עברו עליהם, מיום היות ישראל לעם עד הוסד אצלו החשבון הקבוע הנודע לנו כיום; והשני לא ידרוש ראשונות וקדמוניות לא יתבונן, אך ישים עיניו אל חשבון העבור באשר הוא עתה, ירד לעומקה של הלכה על פי יסודות החשבון; וכחכם מהנדס בקי ורגיל יראה את ידו בחכמה הזאת, ויעביר לפנינו כבני מרון תמונות וסמניות שונות, אשר המציאו החכמים האחרונים, לגלות על ידיהן סגולות החשבון הקדמון והעתיק אשר בידינו; או אם נשתמש בפתגם השגור עתה בפי כל: להביא יפיותו של יפת באהלי שם.

קורות חשבון העבור, אשר היה הולך ומשתנה תמיד, פושט צורה ולובש צורה, רחבו ונסבו מאד, ושלוחותיהן נטשו אל כל עבר; והחפץ לעמוד עליהן, עליו לקרוא ספרים הרבה מאד מזמנים שונים בלשון עם ועם, ספרים אשר אין חזיונם נפרץ, ואשר ימצאו רק באוצרות הספרים הגדולים אחד במדינה ושנים בממלכה, מלבד זאת עליו לבקש ולמצוא חשבונות רבים בחכמת התכונה, להביא במשפט עיוני הקדמונים והשקפותיהם ולהעריכם עם היסודות אשר עליהם נשען חשבון העבור אצלנו. על כן לא יפלא הדבר אם גם המחבר לא הגיע למרום קץ הענין הנכבד הזה ולא בא אל חקר תהומותיו, ואם לא נתן מדה אחת וקצב אחד לכל פרטיו: האריך הרבה בענין חשבון העתים בזמן המקרא, על סדר העבור בימי המשנה והתלמוד עבר בקצרה, ועל החשבון המסור בידינו לא כתב מאומה. גם אנחנו אשר יצאנו בזה לבקר את מאמרו ולעולל אחריו נלך בעקבותיו, ובכן נסתפק פה בשימנו עין על זמן המקרא לבד, ואולי נשוב עוד לדבר על יתר קורות העבור כאשר נמצא שעת הכשר.

והנה היה דבר מוסכם אצל כל החכמים שבני ישראל היו מונים חדשיהם ללבנה, ולמען השוות את שנותיהם עם שנות החמה הוסיפו מזמן לזמן חדש אחד; אולם בימים האחרונים קמו חכמים ידועים: Seyffarth, Böttcher, Crödner והתאמצו להוכיח את ההפך, שישראל היתה להם שנת החמה מעולם כשנת המצרים: י“ב חודש בני שלשים יום ואל החדש האחרון הוסיפו חמשה ימים משלימים למנין שס”ה. בשיטה הזאת אחז גם הרחז“ס במ”ע בית תלמוד (תרמ"א צד 253), וראיותיו: שבחשבון המבול נחשבו חמשה חדשים לק“ן יום, ובתורה מצינו במקום אחד “ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים” ובמקום אחר הוא אומר “ויבכו את אהרן שלשים יום”, אשר לפ”ז אין להכחיש שבחשבון הזה נהגו ב“י כמו המצרים, וע”כ לא היה לו למשה להזכיר בתורה סדר החדשים שהיה ידוע ורגילים בו מאז בהיותם במצרים, רק צוה בתורה לשנות מסדר המצרים שהתחילו השנה מן החדש הראשון לעלות הנילוס והוא בחדש תשרי לערך1, וכן נראה מספר היובלים המשתדל להחזיק בסדר הקביעות לפי חדשי החמה הנהוג מאז, ואומר על אותם המעברים את השנה שהם מקלקלים את השנים והמועדות. ולפי דעת רחז"ס נהגו בחשבון הזה עד שובם מגלות בבל, אשר אז העלו עמהם שמות החדשים וסדרם בבל לפי חדשי הלבנה ונקבעה התחלת השנה מאחד בתשרי כמו שהוא אצל הפרסיים.

נגד הדעת הזאת יצא החכם עפשטיין במאמרו אשר לפנינו, ולעומת הראיות הרפויות שהביאו החכמים הנזכרים, יביא הוא ראיות אחרות המוכיחות להפך:

א) כל העמים יוצאי ירך שם מנו ללבנה, ומדוע יהיו היהודים יוצאים מן הכלל?

ב) הערבים היונים והרומיים הקדומים וכן עמים אחרים שמנו ללבנה, חושבים את הימים מביאת השמש שהיא זמן התראות הלבנה, ולכן נוכל לשפוט כי גם ישראל המונים תחלת היום משקה"ח היו מונים ללבנה2.

ג) חלוקת הזמן לשבוע נהוגה רק בעמים המונים ללבנה, ועל כן נראה שאצל המצרים 3 נשכח כמעט ענין השבוע, וגם הרומים לא ידעו ממנה עד שקבלו הדת הנוצרית4.

ד) החג שנהגו בני ישראל לעשות בר"ח מורה על מנותם ללבנה, כי רק העמים שמנו ללבנה עשו חג בהראות הירח החדש.

ה) השם חדש הוראתו בלשון צורית הלבנה החדשה, שכן השם Νουμηνίος נקרא בצורית בן חדש (הראיות ב' ג' ה' הביא גם הח' שווארץ בס' דער יידישע קאלענדער צד 6).

ו) אילו מנו ישראל לחמה והוסיפו חמשה ימים בסוף כל שנה, מדוע לא מצאנו זכר להם במקרא? ובפרט שכל העמים שהיו מונים לחמה עשו את הימים האלה לחג!

ז) אף שקבלו ישראל שמות חדשיהם מן הבבליים בכ"ז לא עזבו מנהגם למנות חדשיהם מניסן, ובאמת גם הבבליים התחילו חדשיהם מניסן.

אלה הם קצות דברי החכם ר“א עפשטיין לקיים את הדעה הקדומה שישראל מנו מעולם ללבנה, ואם אמנם לא כל ראיותיו שוות לטובה, ויש בהן ראיות שכל אחת לעצמה אינה מכרחת, בכ”ז בהצטרפן יחד הן עולות לחשבון גדול; ואנכי בטרם אדבר על הענין הזה בכלל ארחיב את הראיות האלה ואוסיף עליהן חדשות, אשר לדעתי רב כחן להכריע את הכף ולהוציא את הדבר מידי ספק. ואלו הן:

א) נזכרה במקרא שתי פעמים מלת כסא, והמפרשים שלא מצאו לה רעיה פרשוה כפי ענינה. פעם אחת מצאנוה במשלי (ז' כ'): ליום הכסא יבוא ביתו, והיטיב לפרשה ר' משה קמחי (בפירוש המיוחס בטעות לראב"ע) שהוא ראש החדש שהיה להם חג, והוא כמו וביום החדש יפתח (יחזקאל מ"ו א'), מתי יעבר החדש (עמוס ח' ה'); והמתרגם הרומי (Vulgata) תרגמה Plenilunium חצי החדש, אבל לא מצאנו שהיה מנהג לישראל לחוג אותו, זולת חג המצות והסכות אשר נקראו בשמות מיוחדים. בפעם השנית מצאנו: תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו (תהלים פ"א ד') ופרשוה רז“ל והמתרגם הארמי לראש השנה שהחדש מתכסה בו. וכן מורה ראש המקרא תקעו בחדש שופר, כאשר ראינו שמלת חדש הוראתה ר”ח, וכן העתיקו היוני, הרומי, הסורי והערבי, ומלת בכסה תרגמו חג סתם, זולת הסורי שתרגם בכסאא, והעתיקו הרומי בפוליגלוטא של וואלטאן Novilunium יום המולד, ראש חדש. אולם מענין המזמור נראה שהוא מיוסד על חג הפסח, וכן בארו רבים מן האחרונים, וכן פירש ר' יצחק סאטנוב בפירושו שהוציא לאור בברלין שנת תקנ“ד על שם הרשב”ם (כי כן אהב האיש הזה להתלות תמיד באילן גדול! ), ע“כ אמרו שפירוש בחדש במיוחד שבחדשים והוא ניסן, ומלת כסה הוראתה חצי החדש, והביאו ראיה מלשון סורית (סאטנוב לא ידע סורית ופירש מדעתו שהכוונה לערב פסח שהוא כעין מכסה ומסך ליכנס בו לחג הפסח! ) כי כן היא הוראת מלת כסאא, מלוא הירח יום ארבעה עשר לחדש (קסטלי בהיפטוגלוטון, פירסט בשם עיסא בר עלי) או יום חמשה עשר בחדש (תרגום הפשיטא מ“א י”ב ל“ד; אסתר ט' כ”א). ואולם נמצא פעם אחת שתרגם הסורי וביום העשרים ושלשה לחדש השביעי (דהי"א ז' י') וביומא דכסאא בירחא דתשרי5. כאשר נצרף יחד את כל האמור נראה כי מלת כסא כוללת הוראות שונות: יום המולד, חצי החדש, וכ”ג בו, ונוכל להוציא מזה משפט, כי עיקר הוראתה הונח על שנוי תמונת הירח בארבעת רבעי החדש (Syzygien & Quadraturen ), א“כ על כרחנו נאמר שהיו ישראל מונים חדשיהם ללבנה, ואז בא ראש החדש בזמן המולד, חמשה עשר בו בזמן המלוא וכ”ב או כ"ג בו ברבע השלישי, ולולא זאת אין מקום כלל למלה כזאת בלשון, ומאין באו לה הוראותיה השונות? ואיזה ענין יקבצן ויכנסן יחד למלה אחת, אם העם המשתמש בה היה מונה לחמה, שאין לחדשיה יחס כלל עם השתנות תמונת הירח שעל פיה הונחה המלה הזאת?

ב) בעבר הנהר ישבו אבותינו מעולם, וארץ כשדים היתה מכורותיו ומולדותיו של אברהם אבינו, צור ממנו חצבנו. הארץ הזאת אשר היתה לשממות עולם, נשכחה ימים רבים מלב, וכל מעשה תקפה וגבורת מלכיה ועריצותם, כל חכמת חכמיה, אשפיה והוברי שמיה, אתה ירדו שאולה, ספו תמו מן בהלות. אולם הימים האחרונים הופיעו נהרה גם על מחשבי הארץ הזאת, לוחות חומר לאלפים ולרבבות, אשר כתבו עליהם הכשדים את ספריהם, כאשר העיד על זה פליניוס ויקרא את שמם Latercula coctilia (לבנים שרופות), לוחות אשר היו שמורים וערוכים במשטר וסדרים, בבתי שכיות מלכי בבל ואשור, כמו אוצרות ספרים בימינו, יצאו עתה ממעמקי האדמה, ומהם ומשבריהם נעשתה ספרות שלמה, אשר תגלה לנו חדשות ונצורות מיום ליום. מן הלוחות האלה נראה, כי ספורי תורתנו הקדושה בספר בראשית היו מסורים ומקובלים בעם עוד בימים מקדם לפני מתן תורה, אולם היו מעורבים בחלומות ודברי רוח, ולא היו נקיים מזמה ותבל ומהבלי עצבי הגוים אשר אלהות הרבה אוו להם; השמועות הספורים והאגדות האלה אשר התהלכו בעם נצרפו בתורתנו כהצרף כסף ויטהרו מכל שמץ זמה ותועבות הגוים ופנים חדשות נתנו להם, וגם במקום אשר שמועות הבבליים נושאות בד בבד עם דברי תורתנו, וכמעט שפה אחת ודברים אחדים להם, יראה יתרון תורתנו כיתרון האור מן החשך; רוח עועים מסוך על אגדות הכשדים6, ורוח חן צדק ומשפט ומישרים שפוכה על ספורי תורתנו – אלהי בבל ואשור הרבים והעצומים עושים מעשים אשר לא יעשו כנוח עליהם הרוח לטובה או לרעה, בלא דעת ובלא תבונה בלי משפט וחשבון, ואלהי ישראל אל יחיד ומיוחד, ישפוט תבל בצדק, עושה חסד להולכים בתמים, ומשחיתי דרכם בעונם ימקו; והחפץ לדעת את יקר תפארת תורתנו וחין ערכה ישוה את הספורים אלה מול אלה ואז יברך בכוונת הלב: ברוך שנתן תורה לעמו ישראל בקדושתו! הנה כי כן נמצא אצל הכשדים ספור הבריאה, גן עדן, חטא הנחש הקדמוני, המבול וההפלגה, אפס קציהם נראה וכולם לא נראה, כי רק שברי לוחות השאיר לנו הזמן למשמרת ומרביתם התקלקלו במקומות שונים מרב ימים, והיטיב אשר דבר יוסף הכהן (במאמרו קדמות היהודים נגד אפיון ספר ראשון סימן י"ט) כי דברי ברוסי הכשדי מסכימים לספורי תורתנו. משיורי הלוחות האלה הננו למדים כי יום השביעי היה קדוש גם לבבליים ונקרא גם אצלם בשם שבת, והוראת המלה מבוארת בלשון אשורי יום מנוחת הלב, ובלשון אכד נאמר בו טעם אחר יום גמר מלאכה. יום השבת היה אסור בעשיית מלאכה, ובדברים רבים החמירו בו יותר מישראל, (עיין על דבר פרטי המלאכות האסורות אצל Sayce צד 22, ואצל ראבין צד 158). בדבר אחד נבדל שבתם משבתנו, כי לכשדים היו תמיד רק ארבע שבתות בחדש, ולכן לפעמים נחשב להם השבוע לשמנה ימים למען יחול ראש החדש בשבת. – מן הלוחות האלה נודע לנו עוד, כי הבבליים מנו חדשיהם ללבנה ושמות חדשיהם כשמותם אצלנו עתה, וכמו שאמרו (ירושלמי ר“ה פ”א) שעלו עמהם מבבל, ולמען השוות שנת החמה והלבנה הוסיפו מזמן לזמן חדש אחד אחר חדש אדר וקראוהו “ארחו מאקרו שאדרו” (החדש המאוחר לאדר), וכבר היה ידוע עוד לחוקרים בדורות שלפנינו כי הבבליים הקדמונים ידעו את המחזור בעל י“ט שנים (עיין Baylly בספרו Histoire de l’astronomie ancienne צד 65), ונתקיים הדבר ע”י שטרי עגובי שמצאו בבבל מזמן נבונד ודריוש, שנזכר בהם בשנים ידועות חדש אדר שני (עיין דברי החכם עפשטיין צד 14). והחכם גומפאך (בספרו דיא צייטרעכֿנונג דער באבילאניער אונד אססירער מצד 47 עד 57), אשר בעת כתבו ספרו לא נתגלו עוד שמות חדשי בבל וסדר עבורם, הוכיח ברב דעת מתוך שלשה מקומות בספר אלמגסטי שנזכרו בהם כאחד זמן חדשי המצרים והבבלים, כי במאה השלישית לפני סה“נ היו הכשדים מחשבים חדשיהם על פי ראית הירח שיצאה להם בחשבונם, והשנה היתה מתחלת אצלם מניסן7, היינו מראש החדש ללבנה שחל בתקופת ניסן8 (שהיתה אז ביום 25 מערץ) או סמוך לה לפניה, ובכל עת שראו שנמשכה תקופת טבת עד אחד בניסן (ועד בכלל) עברו אותה שנה. והחכם הזה ערך בספרו (צד 50) על פי דברי תלמי אלה לוח לזמן י”ט שנה מזמן 67 לשטרות (3516 לבריאה) עד שנת 85 לשטרות (3534 לבריאה, וכולל לפ“ז כל מחזור קפ”ו שלנו), אשר בו השנים גו“ח אדז”ט מעוברות9 . ונבדל לפי זה סדר עבור הכשדים מעבורנו אנו, כי תחת אשר אנו איננו מעברים את השנה בלתי אם נמשכה תקופת טבת עד ששה עשר בניסן, הנה הכשדים מעברים אותה אם לא קדמה התקופה לראש החדש10 . עוד בענין אחד נמצא הבדל בין חשבון הכשדים והעברים, כי תחת אשר אנו מתחילים למנות היום מבערב, התחילו הם למנותו מהנה“ח לפי עדות פליניוס (אידעלער 224־I, Baylly צד 385, גומפאך צד 31), אולם יש רגלים לדבר, כי גם בני עבר קודם מתן תורה חשבו תחלת היום מהנה”ח, כאשר מצאנו בספור הבריאה ויהי ערב ויהי בקר יום אחד וכן בכל ששת ימי בראשית11.

ואחרי אשר ראינו כי ספורי הבבליים אגדותיהם ומנהגיהם נאחזו בתוך בני ישראל על ידי אברהם אבינו שהביא אותם אתו מאור כשדים, ואחר אשר כמעט כל סדר חשבון העתים אצל הכשדים מתאים עם סדר חשבונם של ישראל, מדוע לא נאמין כי גם בחשבון שנותיהם היה דרך אחד להמה? ומה זה ימריצנו לאמר כי עזבו ישראל חשבונם ויחלו למנות לחמה, בלי ראיה ומופת?

א) גם הדבר אשר החושבים שישראל מנו לחמה חפצו להסתייע בו, יען ימים רבים התגוררו במצרים, והדעת נותנת שקבלו סדר חשבונם – הדבר הזה אם נשים אליו לב נמצאה “מעשה לסתור” וחזוק לדעת שכנגדם. מודעת היא בקורות מצרים, כי שנים רבות משלו שם ממשל רב עמים אשר ממי שם יצאו ואשר נקראו בשם מלכי הרועים (היקסוס), העמים האלה לפי דעת רבים, ובראשם יוסף הכהן בתשובתו לאפיון, ערבים ועברים היו, ולפי דעת חכמים אחדים תערובות לאומים מארץ כנען וערב (עיין על אודותם בספר “עגיפטען אונד דיא ביכער מאָזעס” להח' עבערס מצד 198 עד 224, ובספר חקרי קדמוניות לר' נפתלי הלוי). לפי דעת החוקרים, בימיהם בא אברהם מצרימה (Sayce בספרו הנ"ל צד 57) ובימיהם עלה יוסף לגדולה, כי מלך הרועים אפופי (שנזכיר למטה) שמו אדון לכל מצרים (Sayce צד 61); אולם מלכי מצרים אשר החישו מפלט למו בנגב ארצם מפני יד הרועים כי קשתה עליהם, התאזרו עז באחרונה ויפרקו עולם מעל צוארם, ויורישו את אויביהם מארצם, ואת הנשארים בהם העבידו בפרך עד אשר נקרא להם דרור על פי משה עבד ה' אשר הוציאם לחירות ביד רמה. והנה על מלכי הרועים האלה יאמר הכהן המצרי מנתות (Manethos הוראתו בלשון מצרים האהוב לאלוה תות ודומה לשם ידידיה בעברית) כי חשבו את שנותיהם ללבנה, הנה אלה דבריו המובאים מאת הח' Victor Floigl (בספרו געשיכֿטע דעס סעמיטישען אלטערטהומס צד 43): “כנענים באו עלינו מארץ הקדם, ויכבשו את ארצנו באפס יד ובלי מלחמה כמעט, גם את מוף (Memphis) לקחו, בראשונה משל עלינו בשם היקסוס, אשר פשרו מלך הרועים, מלכם הראשון שליט (Salatis) תשע עשרה שנה בנות שלש מאות וחמשים וארבעה יום, ואחריו בעון (Benon או Beon) ארבעים וארבע שנים, ואפכנן (Apachnan) מלך שלשים ושש שנים ושבעה חדשים, ובשנת ארבע לאפופי (Apophis), היא שנת מאה ושלש למלכיהם כולם (לכבוש הארץ על ידי הרועים), התקוממו עליהם מלכי נוא אמון (Theben) ויעשו אתם מלחמות גדולות ועצומות, ואחרי עבור מאה ואחת וחמשים שנה גברה ידם עליהם בימי מלך הרועים אשית (Aseth) ויגרשום מקץ מאתים ותשע וחמשים שנה בנות שלש מאות ארבעה וחמשים יום, אשר הן מאתים אחת וחמשים שנה לפי חשבוננו אחרי כבשם את הארץ” (עיין על דברי מנתות גם ביוסיפון בספרו נגד אפיון ספר א' סי' י"ד); ונראה שהשנה הזאת של הרועים, היא היא שנת הלבנה שהביא הח' עפשטיין (צד 4) בשם לעפסיוס שהיתה מתחלת אצלם מהמולד שאחר תקופת תשרי, ואולם השתדלו להשוותה עם שנת החמה, כי 309 חדשי לבנה שוים לכ“ה שנות החמה בנות שס”ה יום, ואין הפרש ביניהם כ“א שעה אחת וקנ”ה חלקי תתר"פ (עיין Baylly צד 405, אידעלער 182־I). ואחר עדות ברורה כזאת הלא לזרה תחשב לנו לאמר כי עזבו בני ישראל סדר חשבונם שהיה מקובל בידם מאבותיהם, אשר העלוהו אתם מארם ארץ מכורתם, ויחזיקו בחשבון המצרים אשר היו רחוקים מהם בדרכיהם ובעלילותיהם? כי אם בימי גדולתם דחום בשתי ידים ויהי “תועבת מצרים כל רועה צאן”, “ולא יוכלון המצרים לאכול את העברים לחם”, ואף כי אחרי נפלם? ומה המריצם כי עשו כדבר הזה, אחרי אשר העמים בני שם הקרובים אליהם, אשר שפה אחת היתה לכולם, וכאשר נקל לשער היו אתם גם אחים לצרה, היו מחשבים כמנהגם את שנותיהם ללבנה? לכל היותר נוכל לומר, כי חדלו בני ישראל במצרים מהוסיף חדש העבור מזמן לזמן, ויחד עם שכניהם הרועים היו מונים ללבנה לבדה, אבל לאמר כי השליכו את חשבונם כלה ויבחרו להם חשבון אחר, אשר דבר לא היה לו עם הקדמון, רחוק הוא מן הדעת.

ב) גם הצורים והצידונים אשר לא יכלו בני ישראל להורישם וישבו בתוכם, וכפי הנראה חיו אתם בשלום, כאשר תוכיח הברית אשר כרת שלמה את חירם מלך צור, ושמות שלשת חדשיהם: בול, זיו ואיתנים, אשר נשארו לנו לפליטה בכתבי קדשנו – גם הם היו מונים ללבנה, כאשר שמענו למעלה מפי מנתות; וזה לא כביר נמצאו אבני שיש על אי כפתור ועליהם כתובים חשבונות והוצאות שונות לשני חדשים: איתנים ופעלת, ונאמר שם כי לחדש ירח אתנם (ראש חדש איתנים) עלו ההוצאות לאלהי הלבנה החדשה (פֿיר דיא גאֶטטער דעס נייאמאנדעס) שנים… וכן לירח חדש פעלת12 (עיין Sayce צד 83־84, ובמ"ע 126־II Revue des etudes juives), נראה מפורש שהיו ראשי חדשיהם בזמן המולד, והחכם Floigl (בספרו הנ"ל צד 52־54) מביא עוד שבע ראיות, ורוצה להוכיח מהן ששנת הכנענים היתה בת שנ"ד יום, כאשר ימנו הערבים עד היום הזה, ואם נקיש מזה על העברים שהיה מקום מושבם בין שני העמים האלה (הצורים מצפון והערבים מדרום) נוכל להוציא משפט כי גם המה היו להם חדשי לבנה.

והנה הערבים המונים עתה שנותיהם ללבנה לבד, היו משוים לפנים שנות החמה והלבנה, בהוסיפם לעתים מזומנים חדש אחד לפני חדשם האחרון דו אל חגה (Dsu l’hedsche) שהיה אז מכוון לחדש אלול שלנו, שהיו עולים בו לרגל אל מקדשם קעבה. חדש העבור הזה שהיה נקרא אצלם בשם נשי (Nessi), משרש נשא שהוראתו בערבית העברה ואִחור (אידעלער 497־II), היו מוסיפים מעת לעת למען יעשו החוגגים דרכם בכושרות “בחדש שהוא כשר להולכי דרכים לא חמה ולא צנה”, ובשעה שהפירות מצוים לעולי רגלים; והיה נוהג אצלם עד שיצא כנגדו מחמד בשורה התשיעית (אות ל“ז ל”ח) וערער עליו ובטלו, ויש אומרים שנתבטל עוד קודם לכן (אידעלער 448־II), וויל בספרו מחמד צד XXI 281), והיינו יכולים להביא מזה ראיה על סדר העבור לישראל, לולא שלפי דעת סופרים רבים, למדו הערביים את הדבר הזה מן היהודים אשר דעותיהם נתפשטו מאד בארצות ערב13, עד שמדינה שלמה התיהדה וקבלה עליה דת משה וישראל כנודע.

א) השומרונים או הכותים, העמים אשר הושיב מלך אשור בערי שומרון תחת בני ישראל, אשר התיהדו מפחד האריות אשר השליח ה' בהם ונעשו לגרי אריות, לא ידעו ולא יחפצו לדעת עד היום הזה דבר מספרי היהודים זולת חמשת חומשי תורה; הכותים האלה, כאשר ידענו, מן היום אשר קבלו עליהם תורת משה היו אויבים לישראל, ואת שנאתם אשר הראו להם בראשית בנין הבית השני שמרו נצח, ולא חדלו מכתוב עליהם שטנה בכל עת מצוא, וגם ישראל שלמו להם מדה כנגד מדה ויהדפום באף ובחמה ולא נתנו להם חלק בתוכם, כנודע מדה“י לב”י ומספרי התלמוד, ובכן רחב הפרץ ביניהם מיום ליום ולא פסקה מחלוקת מקרבם, ואין קץ לכל הגזרות וההרחקות אשר גזרו עליהם. בשנאה כבושה וארוכה כזאת, הלא יבין כל איש כי לא היה מקום כי יקבלו השומרונים דבר מישראל, ובכ“ז הננו מוצאים אותם מונים ללבנה, ומוסיפים מזמן לזמן חדש העבור, אלא שסדר חשבונם משונה משלנו. הראשון אשר דבר על אודות סדר עבורם היה ר' דוד בן מרואן אל עראקי (הבבלי) אל מקמץ, שהיה בן דורו של ר' סעדיה גאון, הביא את דבריו הקראי ר' יהודה הדסי (בשנת ד“א תתק”ט) בספרו אשכול הכופר (סי' צ“ז דף מ”א ע"ג, ונדפס שם בטעות דוד בן מדואן אלדקי – עיין אריענט 1847 צד 614), ואלה דבריו: “ומקדשים חדשיהם בעבור, ואומרים כי הוא עבור ירבעם בן נבט מלך ישראל מלכך14, וקידוש חדשיהם לדרוש את הירח עת הפרדו מהשמש חרסך, זו נואמים כי היא ילידתו והוא עת ראש החדש ובעת ההיא ראויה התפלה והקרבן של העם ולו היה טרם בוא החרסה בשעה ההיא לפניך15, והכהן השומרוני משלמה בן אב סכוה הנדפי במכתבו הנדפס באותיות שומרוניות במ”ע “דייטשע פֿירטעליאהר־שריפֿט” מאת ד”ר היידענהיים שנת 1861 (№ 1 page 92) יאמר: ונשמר שבע המועדים בעתם על מחשב חשבן האמת חשבן השמש והירח ונדע מן מחשבו ראש כל חדש בחדשו, ולנו על צדיקות חשבנו עדים והם כספות (קדרות בל"ע) השמש והירח דנדע אותם מן חשבנו ונעשה המועדים על חשבנו“, ונמצא בידי מכתב אל הכורם מאת החכם ד”ר אדאלף (אלחנן) ברילל, אשר הוציא לאור תרגום שומרוני על התורה, והנה הוא מביא בשם החכם Silvestre de Sacy במ“ע Notices et Extraits des manuscripts de la biblio־theque royale, tom XI page 34־36, “כי הכה”ג של השומרונים שלח בכל שנה ושנה, או לפעמים בכל חצי שנה, לקהלות השומרונים לוח ראשי חדשים אשר בו הודיע להם כל המולדות, והעתיק מכתב אחד אשר כתבו השומרונים להחכם סקאליגער תוכן דבריהם בענין הנ”ל, אשר מתוכם יתראה כי היו בידם לוחות התקופות והמולדות וסדר החשבון הנהוג אצלם תקן אותו הכהן פינחס“, והוא לדעת השומרונים פינחס בן אלעזר הכהן. וכן משמע מסדר הדורות אשר הוציא לאור ה”ר נייבויער בשם Chronique Samaritaine Paris 1873 ותחלת דבריו: “זה החשבון העברי (העבור?) אשר בו נדע הימים והחדשים והשנים ירשנו אותו מן פינחס בן אלעזר בן אהרון הכהן (צד 6), ונאמר על פינחס (צד 7), כי הוא הודיע צדיקות הלכות השמש והירח אשר בם נדע המועדים מן השנים והחדשים והימים בחדש הראשון אשר פגע ניסן שנת ב' אלפים שבע מאות וארבע ותשעים שנה ליצירת העולם (והוא השנה אשר בה באו ב"י לארץ כנען)”. וכתב עוד החכם הזה: “והנה בשולי מכתב הכהן פנחס בן סלמה משנת 1808 למה”נ (והוא למנין השומרונים 6257 לבריאת עולם) נמצא לוח המולדות והמועדים לשתי שנים וכנראה מדרך החשבון אין שום חילוק בינם לבינינו, וגם היו מעברים חדשים, כדי להשוות שנות הלבנה עם שנות החמה“. וכן הביא החכם ר' רפאל קירכֿהיים בכרמי שומרון (צד 20) את דברי החכם סקאליגער שחשבון קביעתם כסדר חשבון היהודים. אבל כפי הנראה אין דברי סקאליגער מדוקדקים היטב, כי סדר קביעתם מבואר במכתב אחד השומרונים להונטינגטאן הנעתק ללשון אשכנזי מאת החכם ר”פ בעער בספרו המכונה: “געשיכֿטע, לעהרע אונד מיינונגען אללער רעליגיאֶזען סעקטען דער יודען” (ח"א צד 43), ומובא המכתב הזה גם בכרמי שומרון וז“ל: “בעוצם הצמצום אנחנו משמרים עת שיתקבץ הירח עם השמש, אם בלילה או ביום לפני חצות, אם חדושה של לבנה נפלה ביום לפני שעה ששית נעשה אותו היום ר”ח וחדש שלפניו יהיה מכ”ט יום, ואם חדושה נפלה בשעה ששית או לאחריו נעשה ר“ח ממחרת וחדש שלפניו יהיה שלשים יום, אם מולד הלבנה ביום י”א של אדר מחדשי היונים תהיה השנה מעוברת מי“ג חדשים והחדש הבא הוא ראשון לחדשי השנה, ואם המולד ביום י”ב או מלאחריו, תהיה השנה פשוטה, והחדש הזה הוא ראשון למנין החדשים, והיהודים מונים בדרך אחר, השמטות והיובלות מתחילין ביום הראשון בחדש השביעי" ע“כ. הדברים האלה ברורים הם, ומהם נראה כי חשבון השומרונים היה קרוב ודומה לחשבון היהודים אבל לא היה אחד עם סדר חשבונם, והננו רואים כי דחית אד”ו שסבתה משום ירקא ומשום מתיא, וכן דחיות גטר“ד ובט”ו תקפ“ט התלויות בה, לא נמצאו ביד השומרונים, כאשר היה נקל לשפוט מראש, אולם תחת זה הדחיה הידועה בשם “מולד זקן” והנכללת בכלל: נולד קודם חצות ונולד אחר חצות (ר"ה כ'), שאינה נוהגת אצלנו כ”א בתשרי לבד, נעשתה להם לקו בכל חדשי השנה. עוד זאת ראינו כי השומרונים היו מעברים על התקופה לבדה, ולכן “אם חל המולד ביום י”א של אדר מחדשי היונים" (הכוונה לחדשי היונים הסורים Syromacedonische Monate הנהוגים עד עתה בארץ הקדם, וחדש מאֶרץ נקרא אצלם בשם אדר – והחכם רשי“ף בספר דה”י לב“י ח”א צד 203 בהעתיקו את הדברים האלה תתקשה בהם לחנם והציג אצלם סימן השאלה), שאז יחול חג הפסח בכ“ה מאֶרץ יום אחד לפני תקופת ניסן לפי חשבון יוליוס קיסר, אז מעברים השנה, והוא דומה למאמר רב הונא בר אבין (ר“ח כ”א): “כד חזית דמשכא תקופת טבת עד שיתסר בניסן עברה לההיא שתא”16, וזוהי כוונתם במכתבם להחכם סקאליגער בשנת 1676 על קביעת חג הפסח: “ומא נעשה אתו אלא עד נדע אן ישיג יום אחד מן ניסן רומי ולו אלא שביע חג המצות”. בדברים המגומגמים האלה אשר אמר עליהם החכם קירכֿהיים כי הם “בעלוג לשון אין בינה”, “וכל לשון קטוע הזה לא יוכל לברר סדר קביעתם אשר דרך אחר להם מן קביעתנו”, רצו לאמר: לא נעשה אותו (את חג המצות) רק אם ישיג את היום הראשון של ניסן רומי (הכוונה לחדשי הסורים הנקראים בל"ע שהור אלרום, חדשי הרומים, אידעלער 109־II, וחדש ניסן אצלם מקביל לחדש אפריל) ואף אם לא (ישיגהו) כ”א בשביעי של פסח, כי אם יפול שביעי של פסח באחד באפריל, אז יחול היום הראשון של פסח בכ“ו מארץ ביום התקופה, ואין מעברים את השנה ההיא. ולזה כוונו גם במכתבם הנזכר להונטינגטאן, לפי העתקת בעער (ח"א צד 42): “וויר ברינגען דיעזעס אפפֿער אויף דעס איינציגעס בערגע גריזים אונד בערייטען עס ניכֿט עהער צו אלס דען ערסטען טאג דעס מאנאטס ניסן בייא דען גריעכֿען (?)”. והנה החכם בעער לא ידע שומרונית, והעתיק מתוך התרגום הצרפתי וטעה לפעמים, ונראה כי גם פה שגה בהעתקתו, ואין הכוונה לעשיית קרבן הפסח, כי אם לחג הפסח, שאין עושים אותו לפני חדש אפריל של היונים, אם לא יחול עכ”פ סוף החג באחד באפריל, וכמו שאמרו במכתב ההוא עצמו, שאם מולד הלבנה ביום י"א אדר מעברים השנה17 .

הכנסנו עצמנו בפרטים יותר מדאי אף שאין אנו צריכים להם לדבר שאנו דנין עליו, מפני שהדברים אינם ידועים לרבים וכל אחד מהם כדאי לעצמו שידעהו הקורא, אולם לעניננו הם אך למותר, ודי לנו לראות כי היו השומרונים מחשבים השנה ללבנה ומשוים אותה עם שנת החמה כמנהג ישראל, ומאין בא להם הסד הזה אם לא היה נהוג בישראל מראש? – אבל ראוי להעיר כי כבר היו בין השומרונים עוד בזמן הבית השני אנשים אשר החשבון הזה לא ישר בעיניהם ורצו לקבל שנת החמה לבדה, והם כח הדוסתאים, כאשר כתב עליהם אבולפתח כמובא בכרמי שומרון (צד 25־26): “שבטלו לוחות העבור ועשאו כל חדש משלשים יום ובזה שנו כל חשבון המועדות”, וכן נמצאה ביניהם כת הסביים שהיתה מתחלת את שנתה מתשרי ועשתה הפסח בתשרי, חג השבועות בכסלו וחג הסכות בניסן (עיין בספר “יודענטהום אונד יודענכריסטענטהום” מאת ד' א' הילגענפֿעלד צד 67).

מכל הדברים שכתבנו עד הנה הננו רואים כי כל הדרכים ינחונו ויביאונו למטרה אחת, ומכל צד שנכנס לחקור על חשבון העתים לישראל ביחוסם לעמים סביבותיהם, נבוא תמיד למסקנא אחת: “כי חשבו ללבנה”. כי בבבל אדמת מכורותם, במצרים מקום גרותם ובכנען ארץ אחוזתם, חשבו העמים ללבנה, וככה גם שכניהם הערבים והצורים, וגם השומרונים אשר לא נוכל לחשוד אותם שקבלו חשבונם מהיהודים, נוהגים כמוהם עד היום. ובאמת נראה כי ההשערה שישראל חשבו לחמה, כחשבון המצרים אשר בתוכם ישבו, אין בה כ“א תמונתה החיצונה הנראית יפה למראה עין, אבל אם נשים אליה לב אז נחזה פורחת באויר ואין לה על מה שתסמוך. ברור הוא בעיני כי לולא החפץ לעשות את ישראל לתלמידי המצרים אדוניהם שהחליק אל המבקרים בעיניהם, כי עתה ראו גם הם שהשערתם תלויה על בלימה; ויפה העיר הח' עפשטיין על טענותיהם הרפויות שהן דומות ממש אל הראיות שהביאו סקאליגער וסיעתו להחליט שגם היונים היו מונים לחמה, מפני שמצאו למקצת משורריהם וסופריהם שחשבו את החדש לשלשים יום ואת השנה לש”ס יום, ובכ“ז אין ספק עתה שהיונים היו מסדרים שנותיהם כמונו (צד 3). וראה זה דבר נפלא כי גם על הכשדים החליטו החכמים: Seyffarth, Letronne שהיתה שנתם שנת החמה, ואחת מן הראיות שהביאו היא כי דיודור אומר שהקף עיר בבל היה שס”ה אסטדין כמנין ימות החמה (יש להפליא כי חכמינו ההולכים בעקבותיהם לא הביאו ראיה כזו כי גם בימי המשנה והתלמוד מנו היהודים לחמה, כי על משקל הקטרת (כריתות דף ז') מנין הלאוין (מכות כ"ג) וצבעי הטווס (ב“ר פ”ז, תנחומא תזריע) ועוד דברים רבים אמרו שהיה שס"ה כמנין ימות החמה!), ובכ"ז נתברר הדבר עתה שהיתה שנתם מקושרת (געבונדענעס יאהר) ונקצבת על פי החמה והלבנה כאחד! –

אולם עוד נשוב ונראה, כי לא רק העמים הקרובים לישראל, כי גם הרחוקים מהם אשר דבר לא היה להם עמם חשבו ללבנה, יען כי קרובה היתה להם בטבע הענין. מלבד היונים והרומים, הגליים (כפי עדות פליניוס, עיין אידעלער 81־I) הגרמנים והלובים (שם) נמצא גם את ההודיים מסדרים שנותיהם עפ“י החמה והלבנה יחד (מאקס מיללער בספרו “אינדיען” צד 111), ואת הנכבדים בקרבנותיהם היו מקריבים בעת מולד הלבנה ומלואה וכן בתקופת תמוז וטבת, וגם בחרף ובאביב בעת בכור האורז והשעורים (שם צד 107). גם הסינים (חינים) יושבי קצוות, היו חושבים מראש מקדם ללבנה ומשוים שנותיהם עם שנת החמה, ולכן נמצאו אצלם שנים בנות 354 יום ובנות 384 יום (Baylly צד 130) והשתמשו במחזור י”ט מקדם קדמתם (שם צד 349, 122, 65), ולפי דעת לאפלאס (בספרו Exposition du système du monde p. 365) ידעו הסינים את המחזור הזה יותר מאלפים שנה לפני ספה“נ, וגם הח' אידעלער (609־II), המסתפק אם ידעו הסינים את המחזור האמור בזמן קדום כזה, לא יכחיש כי מאז מעולם היו משוים שנת החמה והלבנה יחד. ורגלים לדבר, כי מלבד מחזור י”ט18 נמצא בידיהם עוד מחזור אחד של ששים שנה, ועל פיו הם מונים שנותיהם באופן זר ונפלא, כי לא יספרו את שנות המחזור במספרים: ראשון, שני, שלישי, כי אם יסמנו כל שנה בסימן מיוחד המורכב משתי מלים, הראשונה מהם לקוחה מחזורה הכוללת עשרת מלים שונות שלא נודעה הוראתן, והשנית מחרוזה אחרת הכוללת שנים עשר שמות חיות שונות; את המלים האלה ירכיבו כסדר זו עם זו ויעשו מהן צרופים שונים שאינם חוזרים חלילה כ“א אחר ששים שנה, אשר במשך הזמן הזה חזרה חרוזה הראשונה ונשנית שש פעמים והשניה חמש פעמים (Baylly 121־122), ונמצא בספרי הסינים כי בשנת 1684 לפני סה”נ התחיל מחזור ס“ז (שם צד 344). המחזור הזה של ששים שנה הנמצא גם אצל ההודים (שם 111) ואצל הבבליים (ונקרא אצלם בשם Sossos כידוע) אשר הרבה החכם Baylly (צד 331) לדבר עליו, היה משמש לפי דעת הח' גומפאך (צד 38־41) להשוות שנות החמה והלבנה בדרך הגס19, וכאשר נגלה הדבר אח”כ כי ששים שנות החמה יתרות על שנות הלבנה ערך שלשת ימים, נעשה מן המחזור הזה מחזור אחר בן שש מאות שנה (Neros) שההבדל באורך השנה אינו עולה גם לארבעה מינוטין. גם בעולם החדש מצאנו את יושבי אי Tahiti בלב הים השקט, שגם אחר שנודעה להם שנת החמה והם מונים על פיה את שנתם על פי זמן בכור פרי עץ הלחם (כמו שחשבו ישראל לאביב השעורים), בכ“ז לא חדלו ממנות חדשיהם ללבנה, ושנתם המתחלת מחדש מאֶרץ מחזקת פעמים שנים עשר חדש ופעמים שלשה עשר (אידעלער 26־I). ובאמת בכל העמים הקדמונים אשר דרכי חשבונם נועדים לנו, לא מצאנו כל אומה ולשון בעולם הישן שימנו לחמה זולת המצרים והפרסים, כאשר כתב הסופר הרומי יוליאן: כל העמים האחרים מונים חדשיהם ללבנה, רק אנחנו (הרומים) לבדנו וכן המצרים מחשבים ימי השנה לחמה (אידעלער 183־I); ומיושבי העולם החדש ידענו רק את אנשי פערו ומעקסיקא שהיתה להם שנת החמה בעלת י”ח חדש (אידעלער 63־I). 20 ואחר שכל העמים הקרובים והרחוקים אשר דבר לא היה להם איש עם אחיו הסכימו לחשוב ללבנה, ורובם צרפו אליהם שנת החמה והשוו את שנותיהם עפ"י העבור, נשפוט מזה שהדבר הזה יסודתו בטבע הענין שהניע את כולם לאחוז בחשבון הזה מבלי אשר ידע האחד את חברו מאומה, ומדוע לא נאמין כי הסבה הזאת היא שהיתה גם לבני ישראל לחשוב על פיה את שנותיהם?

והנה הדעת נותנת שבני אדם באביב נעוריהם בטרם נודעו להם חקות שמים ומשטרם בארץ, לא יכלו למוד את עתותם עפ“י מדה מפשטת (כחדש החמה) שלא היו יכולים לקלוט במוחם, כ”א על פי סמנים ואותות הנגלים לחושיהם, ובראותם את הירח פעם יקר הולך ופעם חשך ישופנו, פעם תאיר מחציתו האחת ופעם – מחציתו השנית, עשו השנויים האלה רושם עליהם, ואחרי הוכחם למראה עיניהם כי הם הולכים ומתחדשים לעתים מזומנים השכילו למוד על ידם עתותיהם ומועדיהם, ובכן יצא להם חדש הלבנה והשבוע הקשור בו קשר אמיץ. אולם לא ארכו הימים וירא האדם כי עתות השנה השונות (זרע וקציר קור וחום קיץ וחרף) אינן תלויות בהשתנות מראה הירח כי אם במצב השמש ביחוסו לארץ, וכאשר נסה לקצוב הזמן שבין עתות השנה השוות על פי מדת חדש הלבנה נוכח לדעת כי יכיל שנים עשר חדש ועוד, ויהי כי לא יכול להשליך מידו את אמת המדה אשר היתה דרושה מאד לחפצו, את חדש הירח, ומה גם כי ראה את המדה השנית הגדולה – השנה – כי לא תשמור מועדיה בצמצום גדול ותקדים או תאחר לפי השתנות האויר אשר לא ידע האדם את עתו, ולא יכול לתת לנפשו דין וחשבון מפעולותיו, השכיל לצרף את שתיהן, לעשות את הירח לעיקר ואת השמש לטפל לו בחשבונו, ויוסף למנות זמנו במספר חדשי לבנה; אך מעת לעת כאשר ראה, כי נעתק חשבונו מן התולדה, וכי לא הגיעה עוד העת הראויה לפרק ההוא הוסיף על חשבונו חדש אחד. בתחלה לא היה בידו לקצוב הוספת חדש העבור מראש, והיה זקוק לשאול בכל פעם את פי מורהו הטבע ולתקן על פיהו את חשבונו; עד אשר ברבות הימים אסף בחפניו את הידיעות הנחוצות, אז באה חכמה בלבו ונסה וגם עלתה בידו לחשוב מראש את השנים הראויות להתעבר, ויעש לו מחזורים שונים אשר הלכו ונשתלמו בידו מעת לעת. אכן נמצאו גם עמים אשר צעדו צעד אחד יותר לפנים, וישליכו אחרי גום את קנה המדה אשר נתן בידם הטבע, ויעשו להם בתבונם קנה מדה אחר אשר איננו נתפס בחוש, אבל מודד את הזמן בדיוק גדול יותר, ובכן יצאה להם שנת החמה. דעת לנבון נקל כי סדר חשבון כזה לא היה יכול להולד ולהתקיים כי אם בעם שהתפתח כל צרכו ועלה במעלת ההשכלה והשלמות, עַם שכל דבריו בספר נכתבים, ואין יום אחד הולך אצלו לאבוד שלא ישאיר אחריו רושם בחייו, ולולא זאת הנקל היה לו לטעות תמיד בחשבונו לעזוב או להוסיף ימים אחדים, מבלי היות לו סימן מוחש לתקן המעוות, כדרך שהיה הירח למיַשר החשבון ומתקן הטעיות לעמים המונים אחריו. קצרו של דבר האדם היה צועד תמיד לפנים, בראשונה קצב עתותיו כאשר הורוהו עיניו במהלך המאורות וחליפות עתות השנה, ואחר קנותו חכמה חלק לו את עתותיו על פי חשבון ויסד לו לוח קבוע לדורות. ועתה היש לנו דבר מוזר מזה, אם נאמר כי עם ישראל בצאתו ממצרים כבר הגיע למעלה גדולה בהשכלה ויהי לו סדר זמנים ערוך בחשבון נכון ומדויק, ואחר כך שב אחורנית במהלכו, ולא זו בלבד כי חזר להשתמש בחשבון הלבנה המסובך (כאשר היטיב להעיר החכם עפשטיין צד 7), כי גם הוסיף לשוב על עקבו וללכת אחרי מראה עיניו לעשות החדשים לא על פי חשבון כי אם על פי הראיה, ולעבר השנה לא על פי התקופה כי אם גם על האביב ופירות האילן? דבר אשר לא ראה עוד בכל העמים סביבותיו? ומאין עלה על לבבם דבר כזה, אשר לא נזכר בתורה, אם לא נהגו כן מאז מעולם? – כמדומה לנו כי ההתבוננות הזאת לבדה תספיק להוכיח כי היה דרך ישראל מעולם להשוות שנות החמה עם חדשי הלבנה על פי שבועות חקות קציר, וכמוהם נהגו אז עמים רבים, על כן לא הודיעתנו התורה סדר חשבון השנים כי היה נהוג אז בישראל ובעמים, ולכן גם כי ראו אחר כך כי טוב יותר לסדר מועדיהם על פי חשבון, היה קשה להם לפרוש מן המנהג, וגם אחרי אשר גלו ישראל מעל אדמתם ויכבד עליהם מאד להודיע את כל העם המפוזר והמפורד בארצות את קביעת מועדיהם, עשו תקנות שונות, השיאו משואות ושלחו שלוחים למען יחוגו כל ישראל את חגיהם יחד21, עד כי באחרונה כאשר חזקה עליהם יד ההכרח נאלצו לבטל את מנהגם ולקדש על פי חשבון הראיה ולקבוע לדורות לוח קבוע ומסודר.

ואולם קרוב הדבר כי בכל דור היו בישראל אנשים תאבי חדשות אשר רצו להנהיג בישראל את חשבון שנת החמה הפשוטה תחת שנת הלבנה המקושרת, וכבר ראינו למעלה את “הדוסתאים בזמן בית שני” שבטלו לוחות העבור ועשו כל חדש שלשים יום, ובזה שנו כל חשבון המועדות (כרמי שומרון), ואם נקבל עדות ר' דוד בן מרואן אלמקמץ נטו גם הצדוקים לדרך כזאת: “אף שמו החדשים כולם שלמים משלשים שלשים יום כלל חדשי שנתם ואומרים כמעשה נח בתורתך” (אשה“כ סוף סימן צ”ז), וכדבר הזה הביא החכם נייבויער בספרו “אויס דער פעטערסבורגער ביבליאטהעק” (בחלק האשכנזי צד 16) בשם יפת בן עלי. לא נתפלא אפוא אם גם בעלי הספרים החיצונים, חנוך והיובלים, אשר לא ידענו את מחבריהם, יצאו לחלוק 22 על סדר העבור הנהוג בעם, ויאמרו להביא במקומו חשבון המצרים; ואם נקבל השערת החכמים הרב ר' זכריה פֿראנקעל במ"ע שלו (שנת 1856 חוברת ח') ובעער (המובאת בהקדמת ד"ר ראבין להעתקתו העברית של ספר היובלים) כי מחבר ספר היובלים היה אלכסנדרי, לא יפלא בעינינו כי נמשך אחר השכלת בני ארצו אשר משם יצאה תורת שנת החמה לכל העמים, ויאמר לטעת אותה גם על אדמת ישראל, אולם יד המנהג גברה על תאות מבקשי החדשות והשתדלותם עלתה בתהו. בעקבות המחדשים האלה הלך כפי הנראה גם יהודה הפרסי (זמנו לדעת גראֶטץ במחצית השניה למאה הששית באלף החמישי), אשר שנת החמה הנהוגה בארצו מצאה חן בעיניו ויחמדה ויאמר לזכות בה את ישראל (דעתו מובאת מהראב“ע באגרת השבת, בספר העבור, 23בהקדמה לתורה ובפירושו שמות י”ב א‘, ויקרא כ“ה י”ט, במדבר ג’ ל"ט), אולם גם מחשבתו נשאר מעל, אף כי היה האיש הזה מתנהג בקדושה ומתאמר להיות משיח לישראל. – מן העת ההיא לא ראינו עוד כי נסה איש להמיר את חשבוננו בחשבון שנת החמה, זולת חכם אחד מר משה היוני קפוצתו24 אשר גלה דעתו להלכה ולא למעשה “כי דברי ר' יהודה הפרסי נבוכים (צ"ל נכונים) הם במה שאמר שחדשי ישראל הם חדשי חמה ושנותיהם שנות חמה” (אדרת אליהו דף ז' ע"א), “מפני ששמות חדשינו הם חדשי הרומניים ומעט מהם נתחלפו אם ממנו אם מהם, ואלה שמותם: ניסן, אייר, חריזאן (צ"ל חזיראן), תמוז, אב, אלול, תשרן ראשון, תשרן שני, קנון ראשון, קנון שני, שבט, אדר”, (שם, ענין קה“ח פמ”א דף כ“ב ע”ד); וכוונתו לחדשי הנוצרים הסורים כאשר הבאנו למעלה (צד 301) בשם החכם אידעלער, ואשר היו נקראים בשמות האלה (אידעלער 430־I, וספר העבור להנשיא צד 101), וכן נקראו בשנויים מעטים אצל הקפוטקים (אידעלער שם 440). הקראי העוין את מר משה מצא מקום לגבות את חובו ללעוג על איש חרמו ולאמר עליו: “ולא ידע זה הסכל כי השמות המשותפים לא ישתתפו אלא בשם לבד, אמנם בגדר הם מתחלפים” (שם); אבל גם החכם מר משה גם הקראי המלגלג עליו לא ידעו כי גם הסורים היתה להם בראשונה שנת הלבנה, וחדשיהם חדשי לבנה, וכי רק אחרי אשר קבלו שנת החמה של יוליוס קיסר בימי ממשלת הרומיים עשו חדשיהם חדשי חמה וקראום בשמות אשר קראו בראשונה לחדשי הלבנה (אידעלער 433, 409־I).

יחד עם השנוי אשר שנו עולי בבל סדר חשבון החדשים שנו לפי דעת הרחז“ס גם את ראש שנתם, ותחת אשר היה להם בראשונה ראש השנה בניסן הנה בעלותם מבבל “קבעו להם התחלת השנה מאחד בתשרי כמו שהוא אצל הפרסים” (ב“ת תרמ”א צד 253, יסוה"ע צד 7), אולם גם ההשערה הזאת אין לנו בה אלא חדושה. הן אמנם ידענו עתה כי צדקה דעת חז”ל כי שמות החדשים עלו בידם מבבל, בכ“ז נשגה מאד בהחליטנו, כי קבלו אז גם את ראש שנתם מן הבבליים והתחילו למנות כמותם מתשרי; והיטיב אשר דבר החכם עפשטיין “כי בכ”ז לא עזבו מנהגם הישן למנות חדשיהם מניסן”. הננו רואים, כי גם סופרי הגולה הקוראים לחדשיהם כשמות אשר קראו להם הכשדים ניסן, סיון וכו‘, מחזיקים בסדר מנין החדשים בשיטה הקדומה ואומרים בחדש הראשון הוא חדש ניסן (אסתר ג' ז') וכן בשאר החדשים (זכריה א' ז‘, ז’ א‘; אסתר ב’ ט“ז, ג' י”ג, ח' ט‘, ט’ א'), ולא עוד אלא שגם “בספרים שנכתבו מכאן ואילך” הננו מוצאים עוד את המנין הזה לחדשים (חשמונאים א‘, ד’, נ“ב; י' כ”א; ב', ט“ו, ל”ז), הדבר הזה מראה בעליל כי גם אחרי הגלות היו מונים חדשיהם מניסן ולא מתשרי. החכם עפשטיין מוסיף עוד: “ובאמת גם הבבליים התחילו למנות חדשיהם מניסן”, הנה פה נתן מקום לתתו לאיש שטענוהו בחטים והודה בשעורים, הרחז"ס מביא ראיה מן הפרסים והוא משיבו מן הבבליים? אולם בכל זאת להח’ עפשטיין הצדקה, כי גם אם נאמר שהתחלת השנה מאחד בתשרי קבלו מאת הפרסים, גם אז לא נרויח כלום, כי שמות החדשים בלי כל ספק נלקחו מאת הבבליים, כי כן מצאנום עתה רשומים על לוחות כתבי היתדות, לא כן שמות חדשי הפרסים המשונים מהם לגמרי25, אם כן בעלות ישראל מבבל, ערב רב עלה אתם: חדשים מבבל וראש השנה מפרס? ושתים רעות עשו ישראל, עזבו שיטה שמורה בכל וערוכה, ויבחרו להם שיטה מקובצת מעמים מאוספת מגוים הנופלת ממנה בפשטות חשבונה! – ואם מן הפרסים למדו וחשבונם מצא חן בעיניהם, מדוע השליכו אחרי גום שנת החמה שהיתה נהוגה גם בפרס? – אולם כל המשא והמתן הזה אך למותר, כי אמנם גם הפרסים היו מונים חדשיהם מניסן.

להוציא מלב בעלי אמנה אסדר בזה קורות חשבון השנים להפרסים כפי אשר חקרו ומצאו חכמי העמים בענין זה:

הפרסיים הראשונים עד ימי איזדגר מלכם (11 להגרה 632 לספה"נ) חשבו את ראש שנתם מחג הנורוס (Norus) שהוראתו יום הֶחָדָשׁ26, שחל אצלם תמיד בחדש האביב בתחלתו באמצעו או בסופו; ויען כי שנתם היתה בת שס“ה יום (י"ב חדש בני שלשים יום וחמשה ימים משלימים) ומדת שנת החמה נחשבה אצלם לשס”ה יום ורביע, לכן תקנו להם מחזור בן ק“ך שנה שקראוהו בשם מחזור העבור (דֶוֶר אֶל כֶבְשְׁ) שבסופו עברו את השנה ועשוה בת י”ג חדשים וחמשה ימים, למען יחול חגם באביב.

אולם ענין עבורם היה משונה מסדר עבורם של עמים אחרים. כל העמים שהיו מעברים שנותיהם מזמן לזמן נתנו לחדש העבור שם בפני עצמו, ושנתם החלה תמיד בחדש אחד שהיה להם לעולם ראש לחדשים ולשנים (ד"מ ניסן אצל ישראל), והפרסים לא קראו לחדש עבורם שם מיוחד, ותחלת מנין החדשים לא היתה תלויה בראשית שנתם, כי היו חושבים את החדשים כסדרם זה אחר זה מבלי שום לב כי אחר זה תתחיל השנה בחדש אחר. לכן במשך כל המחזור הראשון היתה השנה מתחלת בחדש פרורדין ומסיימת בחדש אספן־דרמד (שהיה בן ל"ה יום), את השנה האחרונה עברו ועשוה בת י“ג חדש וחמשה ימים, והעתיקו את הנורוס לפניו בשלשים יום, ע”כ התחילה שנת העבור ההיא בחדש פרורדין וסיימה בפרורדין בתוספת חמשת הימים שהיו בראשונה בחדש אספן־דרמד ועתה העתיקום לחדש פרורדין שנעשה מעתה לסוף השנה; בכל משך המחזור השני היו השנים מתחילות בחדש ארד־בהשת, ומסיימות בחדש פרורדין, עד שבסוף המחזור עברו את השנה והעתיקו עוד הפעם את ראש שנתם, והתחילה שנת העבור ההיא בחדש ארד־בהשת וסיימה בארד־בהשת שהוסיפו אליו ימי התשלום; בכל המחזור השלישי היו השנים מתחילות בחרדד ומסיימות בארד־בהשת וכו', עד שבמשך 1440 שנה, שהיו נקראים אצלם בשם השנה האלהית (סַאל חָדַאיִי), עבר חג הנורוס את כל חדשי השנה בשמרו תמיד את מועדו לחול בעת האביב; ראש המחזור הגדול או השנה האלהית היה לעדות כתב־עדין בערך 960 שנה לפני איזדגר, 329 לפני סה“נ. – הסדר הזה היה נוהג אצלם עד כבוש הערבים את מדינת פרס מיד מלכה איזדגר (אשר ישב על כסאו בשנת 11 להגרה באחד לחדש פרורדין שחל אז ביום 16 יוני שנת 632), והיה הדבר במחזור הקטן השמיני שהתחיל ערך מאה שנים לפני איזדגר (כי בימי המלך נושירואן שהיה באמצע המאה הששית לסה"נ היתה שנת העבור), על כן היו השנים מתחילות באדר ומסיימות באבן, אשר הוסיפו לו חמשת ימי התשלום, וכבר עמדו אז קרוב לסוף המחזור וראש חדש אדר חל אז ביום 13 פעברואר, והיה ראוי להם לעבר את השנה בקרוב ולהעתיק את הנורוס לראש חדש די שחל אז ביום 15 מארץ, שהיה אז זמן התקופה, אלא שנטרפה להם השעה שהיתה שעת חירום והערביים כבשו מלכותם. – מעת כבישת הערבים את פרס הנהיגו שם את דרכי ספירתם ללבנה לבד, ובכ”ז הפרסים האדוקים באמונתם הקודמת השתמשו כקדם בספירתם לחמה, אולם חדלו מלעבר ומהעתיק את הנורוס וימי התשלום מחדש לחדש; ומלבד זאת שנו את ראש שנתם, ותחת אשר בראשונה היו מונים מניסן התחילו אח“כ למנות שנותיהם מיום עלות איזדגר מלכם האחרון על כסא מלכותו (באחד לחדש פרורדין, 16 יוני 632). מן העת ההיא נשתנתה שנתם ונעשתה לבעלת שס”ה יום בלי עבור מזמן לזמן, והיתה מתחלת מעתה תמיד באחד לחדש פרורדין ומסיימת בחדש אספן־דרמד, ונבדלה משנת המצרים רק בזאת, כי חמשת ימי התשלום לא היו בסוף השנה כי אם השאירום בסוף חדש אבן במקום שהיו בעת חדלו מעבר. אולם גם ההבדל הזה פסק בשנת 375 לאיזדגר היא 1006 לסה“נ, שאז חל ראש שנתם (ראש חדש פרורדין) בתקופת ניסן (15 מארץ) ואז הסכימו התוכנים להעתיק את ימי התשלום לחדש אספן־דרמד אשר היה אצלם זה כביר לסוף השנה, ונשארה אצלם השנה הנעתקת הזאת בת שס”ה יום כשנת המצרים בכל פרטיה עד שנת 448 לאיזדגר 1079 לסה“נ, שאז התחיל חדש פרורדין שמונה עשר יום קודם התקופה, ואז חדש הסולטן גלל עדין מלך שאה (Dschelal Edin Malekh schah) את חג הנורוס שכבר נשכח וקבעו שיהיה להם מעתה ראש השנה ויחול תמיד באחד לחדש פרורדין ביום תקופת ניסן, ותקן את המחזור הידוע בן ל”ג שנים שהמציא התוכן עמר חיים שבמשך המחזור הזה עשו שמנה שנים בנות שס“ו יום וכ”ה בנות שס"ה יום. – אולם גם החשבון הזה נדחה מפני חשבון שנת הלבנה של הערביים, והנם מונים עתה ככל אחיהם בני אמונתם בעלי דת מחמד ללבנה לבד.

הארכתי בספור קורות חשבון העתים להפרסים מפני שני דברים – האחד, למען הראות, כי בכל צבא חליפותיהם לא ראינו אף פעם אחת שיתחילו השנה מתשרי, והשנית, למען הערות מקור שגיאה אחת בדברי הראב“ע באגרת השבת (כ"ח צד 165) אשר נתעה לאמר כי הפרסים יחלו שנתם מתקופת תמוז, ואחריו נמשך כפי הנראה הרחז”ס ביסודי העבור (צד 52), וממה שכתבנו יראה הקורא שאינו כן. והנה את דברי הראב“ע נוכל לישב עוד בדוחק כי נודע לו על ידי סופרי הערבים, כי בראשית ימי מלכות איזדגר (שנעשתה להם לתאריך חדש) חל ר”ח פרורדין בתקופת תמוז (16 יוני), ולא שם לבו כי הוא הולך ונעתק יום אחד בכל ארבע שנים, עד אשר בשנת 375 לאיזדגר כבר נעתק לתקופת ניסן (15 מאֶרץ)27, אבל את דברי הרחז“ס: שכבר בימי שמואל ירחינאה היו הפרסים מתחילים שנותיהם מתקופת תמוז, אי אפשר להצדיק בשום אופן, רק כי נמשך אחר הראב”ע ולא חש לבדוק אחריו.

אולם נראים דברי החכם עפשטיין, כי לפנים בישראל היה ראש השנה בתשרי, כאשר עשו יושבי סוריא וצור, אשקלון, מוקדון ומצרים (צד 9), וכן הסינים מתחילים שנתם מתקופת תשרי (Baylly צד 123), וראיה לדבר חג האסיף בצאת השנה, ויום הזכרון אשר היה נכבד מאד לבני ישראל, ויחגוהו בתקע שופר; אולם בצאת ישראל ממצרים צותנו התורה להתחיל השנה מניסן לזכרון גאולתנו ופדות נפשנו, ולא היתה כוונתה לדעתי שיעקר תשרי ממקומו אלא שתהא יציאת מצרים עיקר וחשבון הקודם טפל לו – באחת, כי קשה לעקור את הנטוע אשר הכה שרש בעם, ובשנית, כי לענין עבודת האדמה זמן האסיף מסוגל יותר להיות אחרית השנה, ובכן היו לישראל מזמן מתן תורה שני ראשי שנים: ניסן ראשון לחדשים ולשנים28 למלכים ולרגלים וכו‘, ותשרי ר"ה לשמיטין וליובלות וכו’, וכן כתוב בת"י פסוק בירח האיתנים בחג (מ"א ח' ב') בירחא דעתיקיא דקרן ליה ירחא קדמאה בחגא, וכען הוא ירחא שביעאה; וכן יאמר יוסיפון (בקדמוניות א' ג' ג'): בחדש השני אשר יקראו לו היונים דיוס, והיהודים מרחשון Μαρσουάνη, כי כן הגבילו המצרים את השנה. אולם משה ישים את החדש ניסן הנקרא קסאנטיקוס ראש וראשון למועדיו, יען אז הוציא את ישראל ממצרים29; ובגלל הדבר הזה יחל לספור מהחדש הזה בכל דבר אשר יסודתו בדת האלהים, אבל בדברי חול בעניני מקח וממכר ושאר דברים לא שנה את סדר החשבון הקדמון.

החכם עפשטיין מוסיף לאמר, כי לפני מתן תורה היתה השנה לישראל בת שנ“ד יום, והתחילה מאחד בתשרי, ואח”כ הוסיפו עליה עשרה ימים והעלוה לשס“ד יום, אולם אין ראיותיו מוכיחות. הראשונה מהן אומרת: “כי מספור המבול נראה שהיתה אצל ישראל שנה בעלת שס”ד יום והתחילה מתשרי, כי המבול התחיל בי”ז לחדש השני, וכלה בכ“ז לחדש השני, הרי י”ב חדשי לבנה ועשרה ימים, כמו שהעירו כבר על זה כמה חוקרים" (צד 9). אמת הדבר, כי כבר חשב כזאת יהודה הפרסי, אולם היטיב הראב“ע להשיב עליו ואמר: “וזה המספר (תוספת עשרה ימים) סותר דבריו כי הנה הוא מודה (צ"ל מורה) כי החדש הוא ללבנה” (אגרת השבת צד 163), כי “נוסף עליהם י”א ימים ששנת החמה יתרה על שנת הלבנה” (הראב“ד העדיות פ”ב מ"י). ויש לתמוה על החכם עפשטיין, שלמעלה (צד 4) התנגד לדעת רחז“ס האומר ששנת המבול היתה בת שס”ה יום, ודחה ראייתו שהביא מחמשת חדשי המבול שנחשבו לק“ן יום (גם את הראיה הזאת הביא יהודה הפרסי), ועתה מבלי משים שב גם הוא להחזיק בה? אתמהה! – ראייתו השנית היא, ממה שאנו רואים שיוהכ”פ היה נחשב לישראל גם הוא לראש השנה, ומוכיח מזה “כי נודע להם ענין שנת החמה והגבילו אותה על שס”ד ימים כדי שיעלו להם נ“ב שבועות שלמות לשנה, ולמען להשוות שנת הלבנה עם שנת החמה, הוסיפו אחר כל שנה לבנית יו”ד ימים והתחילו למנות את השנה מיוהכ“פ, והעשרת ימים עלו למנין השנה הקודמת ומנו מיוהכ”פ שנ“ד ימים ועשו ר”ה ללבנה, ואחר עשרת ימים עשו ר“ה לשנת השמש, הראש השנה שבא' בתשרי הוא שנשאר מימי קדם, עת מנו לשנה רק שנ”ד ימים, ור“ה שביום כפור הוא ראש שנת החמה בעלת שס”ד ימים" (צד 11). ואני לא אבין ענין ההשויה הזאת, ואיך התלכדו על ידה שנת החמה והלבנה והיו לאחדים – נניח שאחר שנגמרה השנה באחד בתשרי עשו ר“ה ללבנה, והוסיפו עשרה ימים ועשו שוב ר”ה לחמה בתקופת תשרי, הנה לא ימלט הדבר משתי חלוקות, או שהתחילו את השנה החדשה מאחד בתשרי שהיה ר“ה ללבנה, או מעשרה בו שהיה ר”ה לחמה. באופן הראשון נמצא בשנה הסמוכה הבדל בין מולד תשרי ובין תקופתו כדי עשרים יום, ואילו רצו לחוג ר“ה לחמה ביום תקופתה, אז היו צריכים לעשותו בעשרים בתשרי, ובשנה שלאחריה באחד במרחשון, וכן בכל שנה ושנה היה יוהכ”פ הולך ונעתק לפניו בעשרה ימים הפך מן המבואר בתורה שהיה יוהכ“פ תמיד בעשור לחדש השביעי. באופן השני, אילו התחילו השנה החדשה מיוהכ”פ, ומנו ממנו שנ“ד ימים ועשו ר”ה ללבנה ועשרה ימים אח“כ ר”ה לחמה, הנה אז היה יהכ“פ, חל כהוגן בתקופת תשרי, אבל היום הראשון בתשרי שהוא ר”ה ללבנה, לא היה אז בתחלת החדש בעת הראות הלבנה החדשה כי אם עשרה ימים אחרי הראותה, ובשנה שאחריה עשרים יום אחר הראיה, ומה ענין ר“ה כזה ללבנה, אחר שהיה חל בכל פעם בזמן אחר בחדש הלבנה? אם לא שיאמר החכם עפשטיין שאחר שעמדו על שנת החמה השליכו את שנת הלבנה אחרי גום מכל וכל, ולא חשו כלל לראיית הלבנה החדשה ומנו רק לחמה, אבל גם אז קושיתנו במקומה עומדת, מה טיבו של ר”ה באחד בתשרי, אחר שר“ה לחמה חל תמיד בתקופת תשרי ביוה”כ? ומדוע לא התקינו להם שיוה"כ שהוא ראש השנה ותקופתה יהיה גם הראשון לחדש? ועוד אילו קבלו ישראל בחשבונם שנת החמה וחדשיה, איך חזרו אחר זמן מתן תורה לחדשי הלבנה, אשר על זה אמר החכם עפשטיין למעלה (צד 7) שאין דוגמא לזה בקורות הימים?

כפי הנראה נזקק החכם עפשטיין לזה משני טעמים. האחד, שבספר חנוך והיובלים נמצא שחשבו את השנה לשס“ד יום, ואף כי למעלה (צד 8) אמר שהמחברים האלה לא ידעו דבר מסוד העבור, ונמשכו אחר שנת יוליוס קיסר, בכ”ז נשא להם פנים ואומר כי גם לישראל היתה שנה כזאת. הדבר השני, הוא – יען כי הוא מוצא שאין עבודת יוהכ“פ מתאמת עם עיקרי תורת משה, ורואה בה שארית אמונת היהודים לפני מתן תורה, והעזאזל שהוא סמאל אחד הוא לדעתו עם כִּיוּן (Keiwân) של הערבים הפרסים והבבלים ועם סטורן של הרומים, המכונה אצל סנחוניתון בשם ישראל, והוא מזל שבתי הממונה30 על היהודים, לפי דעת מקור חיים פ' אחרי; וכמו שעמים אחרים הקדישו ראשית שנתם לאלהות הממונה על העת, וקראו על שמו החדש הראשון של שנתם: המצרים – תות, הכרתים – הרמס, הצורים – בל, הקפוטקיים – אשמן, הבבלים – ארח־שמנא, והרומים – ינוורוס, כן חגגו היהודים קודם מתן תורה חג לשבתי הממונה על העת כשמו אצל היונים Kronos31 וקראו את יהכ”פ שבת שבתון (וכן הקדישו לו את יום השבת Dies Saturnis), ושבתאי ממונה על כח הרע ע“כ הקריבו לו קרבנות שיכפר על עונותיהם ויצילם מכל רע; ומשה לא היה יכול לעקור את המנהג הקדום הזה לגמרי, והוצרך לשאת לו פנים ולהשאירו, אך הסב אותו לעבודת ה' לבדו, והגורל לעזאזל כעין “ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים”. גם שנה את טבע החג, ותחת אשר העמים הקדמונים שמחו בעת ההיא באכילה ושתיה, צוה לבני ישראל לענות בו את נפשותיהם; ובכ”ז נשאר עוד בעם רושם המנהג הקדום, “ולא היו ימים טובים לישראל כט”ו באב32 וכיוה“כ, שבהם בנות ישראל יוצאות בכלי לבן שאולים וחולות בכרמים וכו'”; ושאילת המלבושים, שלא יהיה חלוק בין עניות ועשירות, דומה למנהג הרומיים בחג הסטורנליא, שהאדונים שמשו את עבדיהם להראות שכולם חפשים ואין הבדל בין אדון לעבד.

הנה בכל היד ובכל הפלפול הגדול אשר הראה המחבר לעיני כל קוראיו, לא אירא מהטיל ספק בכל השערתו. האלהים אשר לשמם הקדישו העמים את החדש הראשון, תות, הרמס, אשמן, יאנוס, סטורן ובל, כלם כאחד נחשבו בעיניהם לאלהי החסד והרחמים. תות המצרי (הוא הרמס היוני ואשמן הצורי) היה הנכבד בכל אלהי מצרים, אלהי האמת החכמה והמדע, סופר השמים ומסדר הזמנים, רוח המשפט והסדרים, השם משטרו בתבל כולה, הוא המציא את הלשון ואת המכתב, ויור את בני האדם כל החכמות והמדעים וכל מלאכת חרש וחושב וחוקי עבודת האלהים; הוא אלהי המשפט בעולם הזה והוא הגומל לאיש חסד כמפעלו בעולם הבא. יאנוס הרומי הוא אלהי האור והשמש, הסבה הראשונה לכל ענין, ולא תהיה אחרית לדבר אם לא צוה הוא את הברכה בראשיתו, כי ממנו מעשי גבר כוננו ולו נתכנו עלילות; וסטורן רעו היה אבי עבודת האדמה ומגן בעדה, מגדיל תורה והשכלה ומאדירן בתבל, ובימיהם היתה עת הזהב לבני אדם. גם בל נחשב לכשדים לבורא ומסדר מעשי בראשית, אדון העולמים ואלהי האלהים. סוף דבר כל אלהי העמים האלה היו מקור כל טוב בעיני עובדיהם, לא כן חלק עזאזל אשר שכן חררים במדבר בארץ גזרה שם הרגיעה לילית ושעיר אל רעהו יקרא, האם אליו יקדישו ב“י ראש שנתם? – גם כל הענין הנעשה בשעיר וסדר הקרבתו, נתינת העונות על ראשו, דחיפתו מראש הצוק כפי הקבלה, וכן כל האגדות הנמצאות בדברי חז”ל ובספרים החיצונים (כספר חנוך), יעידו למדי כי חשבוהו למקור כל רע; ונמצאו לו ריעים רבים בהבלי אגדות הגוים, כמו טיפון יצור בלהות ומזיק נורא, מחולל סופה וסערה ורוח זלעפות וחוצב להבות אש מפי הררי שרפה, מאה ראשי תנינים לו, עיניו כידודי אש, לשונותיו הרבות שחורות מפיח וקול נהמו אימה, מתאוה להשתרר על אלהים ואדם, אולם אלהי האלהים (צעאוס) הטילו וישליכהו אל ארץ תחתיות (טאַרטאַראָס) וברקיו רב ויפצפצהו. וכן פאַן אלהי היער שוכן מערות צורים ומפיל אימתה ופחד על כל בשר, בגיחו מרחם יצא בעל קרנים וזקן שער וזנב, ורגלי עזים וחוטם עקלקל לו עד כי נבעתה אמו בלדתה אותו ותברח. גם השעירים אשר במקרא דומים אל הסטירים (Satyren) אשר ליונים, שהם מזיקים אויבי אדם ומעוררי פחד וזועה, מוראים ונגאלים ומגדלי פרע שער ראשם, וחוטם חרום וסולד אזנים חדודות וזנב עז להם, וכמוהם היה גם העזאעל כאשר יורה עליו שמו לדעת הראב“ע, המשותף לשם שעיר (ויעוין שרשי לבנון שרש עזז דברים נכוחים). וגם אמנם נראה שענין עזאזל היה משרידי אמונת ישראל הקדומה אשר הביאו אתם ממצרים, “אשר גם הם הזילו והתעיבו את טיפון ורק לעתים רחוקות הקריבו לו לפי עדות פלוטארך קרבנות למען שכך חמתו ולבל יתחרו במרעים, ולכן היה גם החמור מתועבות מצרים ובשנאה הדפוהו, יען שערותיו אדומים כטיפון אדון המראה האדומה אשר היתה לשמצה בעיניהם כי אות היא להם על נגע הצרעת, ולכן היה להם לחק עולם להשליך בכל שנה חמור אחד מראש צורים למען ישבר מפרקתו וימות” (שבילי עולם ח"ב בתחלתו). וכהני מצרים לשחד את בעל צפון (טיפון) הקדישו לו חמורים אדומים אשר השליכו מראש ההר ובכנוי Shotim השליכו מראש ההר שעיר אשר קראו גם הם Hazazel לכפר על חטאות העם (ד"ר ראבין, מעשה בראשית 79), וגם נתינת העון בראש הקרבן נמצאה אצל המצרים (עיין פֿירסט בבאורו, גם העווערניקם שפעציעללע איינלייטונג אין דעם פענטאטייך צד 415). ממוצא הדברים האלה נראה, כי אמנם בעיקר הדבר יש ידים להשערה, שענין העזאזל מקורו באמונת ישראל הקדומה אשר העלו אתם ממצרים, אבל התולדה שהוציא ממנה החכם עפשטיין שיוהכ”פ שהיה נחשב לראשית השנה היה מקודש לעזאזל אינה מחוורת כלל, והשכל הישר מכחישה, כי לא נמצא לה דמיון בעמים אחרים שיקדישו ראשית שנתם לרוח משחית ומחבל מקור כל רע בעולם.

וראוי להעיר כי גם אצל הערבים נמצא חג בעשור לחדש הראשון (מהרם) ונקרא בשם עשורא, והיה להם יום צום עוד לפני בוא מחמד, והחכם ווייל בספרו “מחמד” בהערה 116 יאמר, שכפי הנראה הלכו בזה אחר היהודים; אולם עוואלד בספרו “אלטערטהימער דעס פֿאָלקעס ישראל” (צד 364) יחשוב, כי נשאר להם המנהג הזה עוד מזמן שלפני משה; והפרסים עושים חג מיום הראשון עד יום העשירי, והם להם ימי תשובה ואבל, והם מצרפים אליו מות חוסין אשר מת ביום העשירי למהרם. השומרונים קוראים את הימים שבין ר“ה ליוהכ”פ בשם עשרת יומי הסליחות (היידענהיים, דייטשע פירטעליאהר שריפֿט 286־288־II).

ובעיקר דברי הח' עפשטיין מצאתי לו חבר אשר קדמו בהשערה זו זה כבר, והוא החכם ציפסער במ"ע אָריענט לשנת 1850 (צד 536), מובאים דבריו בספר “דער יידישע קאַלענדער מאת שוואַרץ (שנת 1872 צד 12־13). החכם ציפסער מוסיף עוד זרות בענין הזה ובורא לו בדמיונו שיטה חדשה בעבור. לפי שיטתו, גם היום החסר למנין שס”ה גם רביעית היום העודפת לא ילכו לאבוד, כי בכל שנת השמטה הוסיפו שבוע אחד שנתקבץ מן היום העודף, ובשנת היובל הוסיפו שבועים: שבוע אחד שנתקבץ בשבע השנים האחרונות מן היום העודף, ושבוע אחד שנתקבץ מן השעות העודפות, שהן לפי דעת הח' ציפסער שש שעות ½12 מינוטין (מפני שהוא חושב מדת השנה לא בערך נקודת הפגישה כי אם בערך המזלות, שאין לה ענין כלל לכאן, ואף על פי כן אינו מוצא אלא ששה ימים ולא שבעה ימים הצריכים לו). החכם ציפסער בעצמו מודה שאין קיום לשיטתו ולא אמרה כי אם “לולא הקבלה”, אבל גם אחר ההתנצלות הזאת דבר תימה הוא לראות אנשים של צורה משפיקים בהשערות זרות כאלו.

ענין היובל נתן מקום לחכמי העתים לחשוב שהוא כעין מחזור להשוות על ידו שנות החמה והלבנה, וכבר נסו בדבר הזה את ידם החכם פֿראַנק והח' גאטטערער והביאם אידעלער (504־I) וכן גם החכם צוקערמאן שהביאו הח' שווארץ (צד 11). החכמים האלה קבלו דעת ר' יהודה (נדרים ס"א) ששנת החמשים עולה לכאן ולכאן, ואין בין יובל לחברו כ“א מ”ט שנה, ואחר שהשוו שנות החמה והלבנה זו לזו, מצאנו שמ“ט שנות החמה (הח' צוקערמאן לקח מדתה המדויקת שס"ה ימים ה' שעות 48 מינוטין 46,15 סעקונדין) שוות בקירוב לתרי”ח חדשי לבנה, ואין הבדל ביניהם כ“א יום אחד ושמנה שעות; אולם החכם שווארץ חוכך בהשערה זו מפני שדעת חכמים שבין יובל ליובל חמשים שנה מחוורת בעיניו יותר, ולכן הוא מעמיד השערה אחרת: לפי דעתו חמשים שנות החמה שהן ½18262 יום כוללות בתוכן חמשים שנות הלבנה בנות שנ”ד יום, ומלבד זאת י“ט חדשי עבור: י”א חדש בני שלשים יום ושמנה בני כ“ט יום, ס”ה 18262 יום. אבל שכח המחבר בחפזו דבר קטן, והוא שהשעות היתרות על שנ“ד יום אשר בז להן ויבטלן בלבו לא אבדו מן העולם ועתידות הן לתבוע את עלבונן ממנו, ולא תכלינה תקופתן יחד עם סוף שנת השמטה כ”א תאחרנה לבוא שבעה עשר יום (כי 619 חדשי לבנה עולים ½18279 יום) ויהיה ראש החדש יומים אחר מלוא הלבנה! והנה הח' שווארץ בעצמו איננו קובע מסמרות בהשערתו מטעם אחר, מפני שהוא מטיל ספק, ובצדק אם כבר בעת ההיא הביאו בחשבון רביעית היום העודפת, ותקנו להם שנה קבועה בת שס“ה יום ורביע (ומכש"כ שלא תתכן בעיניו דעת החכם צוקערמאן המיחס להם מדת השנה המדויקת, שלא היתה ידועה להם אז). אבל אחר שבא לידי מדה זו הלא נקל היה לו למצוא במספר חמשים שנות היובל לפי דעת חכמים, מחזור אשר ישוה כמעט בצמצום שנות הלבנה עם שנות החמה המצריות, כי אין בין חמשים שנה בנות שס”ה יום ובין 618 חדשי לבנה כ“א דבר מועט: שתי שעות ש”ח חלקי תתר“פ, ואחר שלפי דעת שווארץ הסברא נותנת שלא הביאו אז בחשבון את רביעית היום, וכאשר באמת כן חשבו המצרים, מדוע לא נאמר שהיובל היה משוה את השנים הנעתקות ההן עם שנות הלבנה, ומה גם כי מצאנו אצל המצרים מחזור בן כ”ה שנה שאינו אלא חציו של מחזור היובל! –

בטרם נכלה מאמרנו נעיר אזן הקוראים על דעת החכם גראֶטץ בענין חשבון העתים לבני ישראל, כפי אשר חוה דעתו בהערותיו לספרו “תולדות היהודים” (ח"א הערה 19). לפי דעתו היו עשרת השבטים אשר נקרעו מיהודה מונים חדשיהם ושנותם לחמה, כי ירבעם בן נבט אשר ישב ימים רבים במצרים למד את דרכיהם, ועל כן עשה לו לאלהים את עגלי הזהב, כאשר נתנו גם במצרים כבוד אלהים לשור אשר כנוהו בשם “אפיס”, וכן הנהיג בארצו גם את סדר חשבונם; אולם ביהודה היו מונים חדשי לבנה ועשו את השנה משנ“ד יום. ואם נשאל הלא התורה קבעה מפורש את חג המצות בחדש האביב? הנה נמצא תשובה ערוכה, כי הכתוב בעצמו אומר “כי לא נעשה כפסח הזה מימי השופטים אשר שפטו את ישראל וכל ימי מלכי ישראל ומלכי יהודה” (מ“ב כ”ג, אבל שם בפסח יאשיהו הכתוב מדבר! ), “כי מימי שלמה בן דויד מלך ישראל לא כזאת בירושלים” (דהי"ב ל'). והחכם גראֶטץ מטעים את הדברים ואומר: כי יען לא סרו הבמות עד ימי חזקיהו והעם היו מזבחים ומקטרים בבמות, ולא חגגו את החג יחד במקום אחד, על כן עשה כל איש כאשר ישר בעיניו, וזבח את פסחו באביב שחל להיות בחשבונו, ועל כן לא הכה החק הכתוב בתורה “שמור את חדש האביב” שרש בחיי העם, ונשאר רק כעין דרוש וקבל שכר, עד בוא חזקיהו מלך יהודה ויסר את הבמות ויאמר ליהודה ולירושלים לפני המזבח הזה תשתחוו, אז עשו כל הקהל כאחד את הפסח ביום אחד; אף עשה חזקיהו את הדבר הזה לחק, ותקן סדר עבור שנים שלא היה נוהג עד זמנו, וזהו שאמרו (ברכות י') חזקיה עבר ניסן בניסן. על החלטתו, כי מימי חזקיהו ואילך היתה ביהודה שנת הלבנה המקושרת, מצא החכם גראֶטץ ראיה נכחה, כי משך הזמן משנת חמש עשרה לחזקיהו עד י”א לצדקיהו ישא בד בבד עם משך הזמן שבין השנה האחרונה למראדך בלאדן (Mardokempados), אשר שלח מלאכים אל חזקיהו, עד שנת י“ט לנבוכדנאצר, לפי רשימת מלכי בבל אצל תלמי המצרי; א”כ מוכרח כי מדת השנה ביהודה היתה שוה למדתה בבבל שהיתה שנה מקושרת. – אולם הגם ההשערה הראשונה מוכרחת במופתים? הדבר אשר חפץ הח' גראֶטץ להסתייע ממנו, הוא השוית שנות מלכי יהודה וישראל, אשר לא ישאו במאזנים יחד, והחכם גראֶטץ, על פי השערותיו והגהותיו בכתבי הקודש, יאמין כי כביר מצאה ידו להוכיח, כי מלכות ירבעם בן יואש נמשכה לס“ג שנים של מלכי יהודה, אולם במקרא נחשבה מלכותו רק למ”א שנה, על כן יחליט גראֶטץ (בעקבות הח' בונזען) כי היה כתוב בראשונה ס“א ונשתנה המספר למ”א; א“כ ס”א שנה של מלכי ישראל היו שוות לס“ג של מלכי יהודה, כיצד יתקיימו שני המקראות הללו? אמור מעתה שביהודה היו מונים ללבנה ובישראל לחמה! – והנה החקירה בענין השוית השנים של מלכי יהודה וישראל היא כמים שאין להם סוף, וחכמים רבים אשר התאמרו בלבבם לנקוב ולרדת עד התהום, היו טרף להמון גליהם, והמאושרים בהם צללו במים אדירים והעלו חרס בידם, “נבוכות כל עשתונות ונבהלות כל החשבונות, וכל סרעפים וכל הרהורים נלאים למצוא בה שעורים”! לא נפלאת אפוא כי החפצים לתת במים עזים אלה נתיבה, ולשום את כל המעקשים למישור על פי פשוטו של מקרא, לא ימלטו מהשתמש כפעם בפעם “בסכינא חריפא דמפסקא קראי”, אך אל נא נשכח, כי כל ההשערות האלה הן כהררים התלוים בשערה; ובעניננו, ההנחה שהניחו חכמים רבים, שהמספרים היו כתובים בראשונה באותיות, ועל כן היו נוחים להתחלף – ההנחה הזאת, אשר החכם גראֶטץ ידמה כי מצא לה ראיה מוכיחה (צד 475), עודנה צריכה לפנים ולפני ולפנים. המנהג לסמן את המספרים ע”י אותיות נמצא רק בספרי האחרונים, ומי יודע אם לא קבלוהו מן היונים שגם הם היו נוהגים כן. ואף שבעל מוסף הערוך (ערך זיטא) יחשוב כי מצא “ראיה ברורה שהיונים לקחו מספר האותיות מן העברים, אחרי אשר זיטא (זיין יונית) להם אות ששי (כי ואו אין להם) ואיטא (חית יונית) אות שביעי אך במספר זיטא איטא כמו זיין חית”, בכ“ז אין ראיתו מכרחת, כי לדעת החכם קאַנטאָר (מאטהעמאטישע בייטראֶגע צום קולטור לעבען דער פֿאֶלקער צד 117) היתה עוד ליונים אות ואו בעת החלם לסמן המספרים ע”י אותיות, ואח“כ הסירוה מתוך אלפא ביתא שלהם, ולא נשארה אצלם כ”א לענין החשבון; וראיה לזה כי את אות הקוף (אשר גם אותה הסירו אח"כ מתוך האלפא ביתא) חשבו לתשעים ואות ריש (ρ) למאה, מפני שקודם לכן אבדה אצלם אות הצדי. אמנם הצורים השתמשו בסמנים מיוחדים למספרים, אבל לא באותיות33, וציינו בכתובותיהם את האחדים ע“י קוים נצבים ואת העשרות ע”י קוין שוכבים כידוע, וכן נמצאו הסמנים האלה גם על אבני המשקל שנמצאו בחרבות בבל בארמון נמרוד, אשר נרשמו עליהם משקליהם בכתב היתדות בלשון כשדים גם בכתב ובלשון צורי (עיין לעווי געשיכֿטע דער יידישען מינצען צד 149). הנה כי כן עיקר ההנחה מסופקת מאד וקל וחומר בן בנו של קל וחומר התולדה היוצאת ממנה!

בשיטת החכם גראֶטץ אחז גם הח' Victor Floigl (בספרו דיא כֿראנאלאגיע דער ביבעל) אף כי לא מטעמו (לפי דעת החכם הזה לא מלך ירבעם כי אם ל"א שנה!! ), והוסיף להביא ראיה כי כן ימנו גם הערבים ללבנה לבד ומיחסים חשבונם לאברהם אבינו (! ) (צד 8). אולם לדעתו לא חזקיה תקן את חשבון העבור כי אם אחז אביו אשר אהב לחקות את מעשי הגוים, הוא אחז אשר הקים בעירו צל המעלות אשר הביא אתו מבבל, הוא אחז אשר הלך לקראת תגלת פלאסר מלך אשור דומשק וישלח “אל אוריה הכהן את דמות המזבח ואת תבניתו לכל מעשהו” – מ“ב ט”ז יו"ד – (שם צד 81); ואת השאלה של חג הפסח בחדש האביב הוא דוחה בקש (געשיכֿטע דעס סעמיטישען אלטערטהומס צד 52), באמרו כי גם הערבים המונים ללבנה היו חוגגים את עלייתם למיכא בזמן קצוב בשנה, ולא חדלו בעבור זאת למנות חדשיהם ושנותיהם ללבנה לבד, כי אם העתיקו את זמן חגם מעת לעת34, ובדרך כזאת היה גם הפסח חל תמיד בחדש האביב גם בלי עבור. ידעתי כי יש להשיב עליו כי התורה חושבת תמיד את חג המצות, בחדש הראשון, ולפי דבריו היה הפסח חל כסדר בכל חדשי השנה, אבל יגורתי להקיף את החכם הזה בשאלות, מדעתי את החכמים כמוהו המלאים תשובות כרמון, ואם אלחצהו אל הקיר יענה ויאמר כי המקרא שמור את חדש האביב מאוחר לזמנו של אחז, כי כחמר ביד היוצר ספרי הקדש ביד מבקרי אשכנז ומי יאמר להם מה תעשו! –

אחרי כל הדברים האלה אחשוב למשפט כי בכלל צדקו מאד דברי הח' עפשטיין, המחזיק בדעה הקדומה המקובלת בינינו כי עיקר סדר העבור שבידינו היה מאז מעולם מורשה קהלת יעקב, ונשתנה ונתחלף מזמן לזמן על ידי שנוים שאינם עקריים לפי צורך השעה עד שקבל את צורתו האחרונה אשר בידינו עתה.

באחרונה אמרתי להעיר על שני דברים שהביא הח' עפשטיין מספרי הקדמונים ולא עמד על כוונתם, ואלה הם:

בצד 17 העתיק חרוז אחד מספר “חשב האפוד” (כתב יד), שנזכר בו חשבון העבור שתקן ר' הלל בר' יהודה נשיאה, ונאמר בו: “ותן תודה להלל בן יהודה לגמליאל שלישי ראש המורים”. וחשב הח' עפשטיין כי למ“ד היחס במלת “לגמליאל” מוסבה למלות “ותן תודה”, והעלה מזה “שלפי דעת האפודי נשתתף בזה גם ר' גמליאל בנו”, ולפי שר' גמליאל השלישי היה זמן רב לפניו, הגיה: לגמליאל חמישי. וכל זה אינו, ובאור הדברים פשוט כביעתא בכותחא, והכונה: תנו תודה להלל בן יהודה, שהוא שלישי לגמליאל, ר”ל נכדו של ר' גמליאל שהיה אביו של ר' יהודה נשיאה, והוא כמו עשירי לעזרא (ברכות כ"ז) וכדומה.

בצד 18 הביא דברי בעל אשכול הכופר, וז“ל: “וישב רבן גמליאל וחבריו אנשי סיעתו וחשבו חשבון גו”ח וג”כ עב“ג”, והגיה גו“ח אדז”ט. אולם בדברי סהל בן מצליח שמהם שאב הדסי את דבריו נאמר (לקוטי קדמוניות צד 42): “ועשו מחזור ג' כ”ט כ“ג”, והגיה שם רש“ף שצ”ל גו“ח אדז”ט או בהז“י גו”ח, ושניהם לא כוונו אל האמת, ובלי ספק צ“ל ג' ב”ט ב“ג, והוא אחד עם ג”ב גג“ג ב”ג ומסכים עם דברי ר“א בברייתא שהעתיק בעל יסוד עולם (מ“ד פ”ב), והביאה הח' עפשטיין במקומו: “שנות העבור שלש שתים שלש שלש שלש שתים שלש”; וכן כתוב בתשובת רב האי גאון הנעתקת בספר העבור לר' אברהם הנשיא (צד 97) וז”ל: “ומהם אמרו וכו', איך אנו מקרבין שנת הלבנה לשנת החמה בהאסף היתרונות, טוב לשום מעמד אחד שיבין את הדבר ונהגו ג”ב ג“ג ג”ב ג'" עכ"ל.

בדבר החדש ירח־שמש וגמליאל שלישי כבר העיר החכם המחבר בעצמו (ראה למעלה צד 92), הכורם.

נשים עתה פנינו אל ספרו של החכם לוריא, אשר אמרנו עליו בראשית דברינו כי ישא ויתן רק בסדר העבור באשר הוא עתה, או במלים אחרות: בחשבון לוחות השנים ובמלאכת תקונם לכל משפטם וחוקותם.

הנני רואה את פני הקוראים כי ישתוממו על דברי האחרונים ויתמהו איש אל רעהו: הזה האיש אשר אמר עליו המבקר כי הוא בקי ורגיל בהנדסה, והוא כאחד מנערי בית המדרש יושב ועוסק בחשבון לוחות השנים את אשר כבר עשוהו, ומפנה לבו לבטלה לדבר על מלאכת חשבון העבור, אשר כבר חרץ עליו אדוננו הרמב“ם ז”ל את משפטו: שאפילו תינוקות של בית רבן מגיעין עד סופו בשלשה וארבעה ימים (הל' קה“ח פי”א ה"ד)? – אך לאט נא לי קוראי היקרים! לוּ מצאתי ביד המחבר רק את משפטי הדחיות וחשוב תקופות ומולדות לבד, כי אז לא הייתי מטפל בספרו וידי לא נגעה בו לטובה או לרעה. אולם בכל אשר הרבה כל איש אשר לו ידים לעבוד בכרם הזה בלא לב ולב עוד השאירו עוללות ויניחו מקום להתגדר בו; והנה זה בא ה' לוריא וימצא אשכלות טובים ויפים; אפס כי ירא מוצאם כי אם ישימם לפני הקהל כאשר הם יבטלו במעוטם “ואיידי דזוטרי מירכסי”, ויוסף עליהם כהמה מאשר בצרו הכורמים אשר לפניו, ויקרב לפנינו את הכל בכלי יפה ונחמד, ובכן יצא הספר הזה הכולל בתוכו דבר שלם: חשבון העבור לכל פרטיו מהחל ועד כלה, למען ימצא בו כל איש את אשר הוא מבקש.

אף אמנם יודע ה' לוריא את נפש קוראיו “ויודע להלוך נגד רוחו של כל אחד ואחד” ולאיש איש מהם יתן חלקו – למתחילים, אשר בנין העולם ותכונתו זרו להם, הציע בראש ספרו את היסודות הראשונים בלשון קלה ומובנת, מבלי בקש חשבונות רבים במדידת הגופים ובמשולשים הכדורים; לאנשים שבאו לכאן ותלמודם בידם מבית הספר, ערך משפטי החשבון עפ“י התרת משוות שאינן קצובות; ולחכמים אשר כבר נכנסו לטרקלין יחד מדור בפני עצמו, אשר כלל יפיו, ויעטרהו ויפארהו בתמונות ומכלולים (פֿאָרמעלן אונד אינטעגראַלע) מכל עבריו מסביב, ויערוך לפניהם שולחן מלא מזן אל זן כל מגד שמים: חוקי חכמת התנועה ומהלך הכוכבים במסלותם, אף ימתיק אתם סוד, על דברת מוסדי חשבון העבור ותוצאות חכמת התכונה, במה יתאימו יחד ובמה יפרדו אלה מאלה. ואף כי הקרואים אשר הקדיש ה' לוריא הפעם, ויאמר להראותם את יקר תפארת גדולתו, לא ירבו להשתומם על המראה, כי את כל אלה כבר ראתה עינם המשוטטת בכל, ובסתר לבם ידעו גם למי כל התכונה הרבה הלזו, בכ”ז יתענגו על כל הטוב הזה ויהיו שמחים וטובי לב, וכאורח טוב יברכו את בעל הבית, “שכל מה שטרח לא טרח אלא בשבילם”.

את כל אלה הכין המחבר להמון קוראיו, אולם גם למבקר נתן מנה אחת אפים, הלא המה חדושיו אשר בשבילם נברא כל הספר.

בטרם נבוא אל החדשות אשר מצא המחבר, צריכים אנו לדבר דברים מעטים על עיקרי חשבון העבור.

מודעת היא כי האדנים אשר עליהם הטבעה כל מלאכת העבור המה ארבעת הדחיות הגורמות לר“ה שידחה מיום מולדו לפניו יום אחד או יומים, והן: לא אד”ו ראש, מולד זקן, ותולדותיהן גטר“ד בשנה פשוטה, ובט”ו תקפ"ט במעוברת; ואנכי לא אאריך לא בטעמן ולא בבאורן, בהיותן ידועות לכל בר בי רב דחד יומא.

והנה רוב “בעלי העברונות”, אשר מלבד ארבעת הדחיות האלה “אין בידם רק מלאכת הקבוץ לבד” כדבר הרמב"ם בפירושו למשנה (ר“ה פ”ב), בבואם לקצוב קביעת השנה יחשבו את מולדה ואת מולד השנה שאחריה, ועל פיהם יקצבו את שני ראשי השנים, ולפי מספר הימים שביניהם ימצאו אם השנה סדורה, שלמה או חסרה; אולם החכמים המבינים דבר מתוך דבר דקדקו בארבעת הדחיות האלה יותר, ומצאו כי מולד אחד יספיק לקצוב על ידו סימן קביעת השנה. ומבלי להכניס את עצמנו לבאר טעמם של דברים אשר כל חכם יבינם מדעתו, הנני לשום תוצאות דבריהם בלוח הקטן הזה, שהוא לוח הגבולים35.

№ 1.

קביעה

א' ד' ט' י"ב ט"ו

פשוטות שאחרי עבור

ב' ה' י' י"ג ט"ז

פשוטות שלפני עבור

ז' י"ח

פשוטות שלפניהן ולאחריהן עבור

גו"ח אדז"ט

שנים מעוברות

בש {

א' ט' ר"ד

1,38287

א' ט' ר"ד

1,38287

א' ט' ר"ד

1,38287

א' כ' תצ"א

1,85227

גכ {

ב' ט"ו תקפ"ט

2,64772

ב' י"ח

2,75000

ב' ט"ו תקפ"ט

2,64772

ב' י"ח

2,75000

הכ (הח) {

ג' ט' ר"ד

3,38287

ג' ט' ר"ד

3,38287

ג' ט' ר"ד

3,38287

ג' י"ח

3,75000

הש {

ה' ט' ר"ד

5,38287

ה' ט' ר"ד

5,38287

ה' ט' ר"ד

5,38287

ד' י"א תרצ"ה

4,48515

זח {

ה' י"ח

5,75000

ה' י"ח

5,75000

ה' י"ח

5,75000

ה' י"ח

5,75000

זש {

ו' ת"ח

6,01570

ו' ט' ר"ד

6,38287

ו' ט' ר"ד

6,38287

ו' כ' תצ"א

6,85227

בח {

ז' י"ח

7,75000

ז' י"ח

7,75000

ז' י"ח

7,75000

ז' י"ח

7,75000


בלוח הזה נפרדו י“ט שנות המחזור לארבעה מינים הערוכים בערוגות מיוחדות אשר בכל אחת מהן נרשמו גבולי המולדות לכל אחת משבע הקביעות. ככה ד”מ בשנות א' ד' ט' י“ב ט”ו שהשנים שלפניהן היו מעוברות, נמצא שאם חל מולד תשרי מן א' ט' ר“ד עד בט”ו תקפ“ט, אז תהיה קביעת השנה ב”ש, ואם חל מן ב' ט“ו תקפ”ט עד ג' ט' ר“ד, אז תהיה קביעתה ג”כ, וכן כל קביעה וקביעה נמצא כנגדה בתוך ארבעת הערוגות את גבולה המיוחד לה (הקביעה ה"ח הנתונה במסגרת מוסבה רק אל השנים המעוברות הערוכות בערוגה האחרונה). על יד כל אחד מן הגבולים הרשומים על פי ימי השבוע, השעות והחלקים, הצבנו גם ציוני מספר שבהם נתחלפו השעות והחלקים בשברי מעשר של היום.

אחר הצעה זו נעביר לפני הקורא לראשונה את התמונה שהמציא ה' לוריא למצוא על ידה לכל יום ויום מחדשי העברים את היום המכוון לו בחדשי הנוצרים. הדרך אשר בחר לו המחבר הוא זה:

1.  כל מחזור קטן של לבנה, הכולל בתוכו 6939 יום 16 שעות 595 חלקים, שוה אל 18,9998347 שנים יוליאניות בנות שס"ה יום ורביע;

2.  כל שנה פשוטה שמדתה שנ“ד יום ח' שעות תתע”ו חלקים = 0,9702043 ושנה מעוברת שמדתה שפ“ג יום כ”א שעות תקפ“ט חלקים = 1,0510546 שנים יוליאניות. ואם נזכור כי השנים גו”ח אדז"ט מעוברות, נוכל לסדר לנו הלוח הבא, המראה לנו כמה שנים יוליאניות נכללות במספר ידוע משנות מחזור הלבנה;

№ 2.

r R r R r R
12,9360571 13 6,9531307 7 0,9702043 1
13,9871117 14 8,0041853 8 1,9404086 2
14,9573160 15 8,9743896 9 2,9914632 3
15,9275203 16 9,9445939 10 3,9616675 4
16,9785749 17 10,9956485 11 4,9318718 5
17,9487792 18 11,9658528 12 5,9829264 6

1.  חשבון השנים לענין זה מתחיל מראש שנת 3763 לבריאה, שהיא שנה ראשונה למחזור קצ"ט, ומולד תשרי שלה חל ביום 25 סעפטעמבער שנת 2 לנוצרים בחלק 0,761342 ביום, או 1,7324062 שנה יוליאנית אחרי ראשית חשבון הנוצרים; את השנה הזאת נשים לעיקר בכל חשבונותינו.

ועתה אם נסמן מספר שנת היצירה באות A, את המנה היוצאת מחלוקת A–3763 על ידי 19, שהיא מספר המחזורים שעברו משנת העיקר, באות B, את השארית באות R, את השנים היוליאניות הנכללות במספר R של שנות המחזור, או המספר הנמצא בלוח נגד שנת המחזור המכוונת למספר R, בשם r, ואת השנים היוליאניות שעברו מראשית ספירת הנוצרים ע"י A1, אז תצא לנו המשוה הזאת:

(I) A1 = 18,9998347B + r + 1,7324062

את השיעור A1 היוצא מתוך המשוה הזאת הכולל בתוכו שלמים ושברים נפריד לחלקים שונים ונעשה:

A1 = 4C + c + s

השיעור 4C כולל את מספר השנים המתחלקות בשוה על ארבעה, c מספר שלם הנשאר מן החלוקה ואינו מגיע לארבעה, s שבר מעשר שאחדותו היא השנה היוליאנית; ואז כאשר נחפוץ לדעת באיזה יום בשנה ובאיזה חלק ביום יחול מולד תשרי של השנה המדוברת, נכפול את השבר s ע“י 3651/4 שהוא מספר הימים הנכללים בשנה יוליאנית שלקחנו לנו למדה, ולכל אחת מן השנים c שלא הגיעו לארבע נחשוב רביעית היום העודפת על שס”ה יום, שלא נכנסה עוד לעבור, ונוסיף את הרביעיות האלה על המכפלה 3651/4 המספר השלם הנולד מן הפעולה הזאת המורה על מספר הימים השלמים שעברו מראשית שנת הנוצרים עד מולד תשרי, נסמן באות S1, את השבר המורה על חלקי היום שחל בהם המולד ע“י s1, ואת מספר השנים השלמות (4C + c) ע”י S, ואז יהיה:

A1 = 4C + c + s = S + S1 + s1 36

ואחר שידענו באיזה יום בחדשי הנוצרים ובאיזה חלק ממנו חל המולד, נבקש את יום השבוע המכוון לו. והנה ראש השנה הראשונה לנוצרים חל ביום השבת, והוא הולך ונעתק לפניו בכל שנה פשוטה ביום אחד, ובשנה כבושה בשני ימים, ובכל ארבע שנים בחמשה ימים, נמצא עפ"ז ראש השנה S + 1 לנוצרים שאנו דנים עליה נופל ביום

נוסחה 1.png

לשבוע (הציון R אשר מימין למסגרת בשפוליה מורה על השארית הנולדת מחלוקת 7 + 5C + c על ידי 7) ויום S1 + 1 בשנה הזאת – ביום

נוסחה 2.png

בשבוע. ואם נסמן את יום השבוע הנמצא ע“י T ומולד תשרי ע”י M נמצא M = T + s1, ואחרי אשר נודע לנו מולד תשרי נוכל למצוא ע“י לוח (I) אם נדחה ר”ה ממקומו, וכמה נדחה, וקביעת השנה המבוקשת בכלל, ואם על פי הלוח הזה נמצא קביעת ראש השנה ביום Y לשבוע, אז יחול ראש השנה ביום S1 + Y – T + 1 לראשית שנת S + 1 לנוצרים.

משל. חפצנו לדעת באיזה יום מחדש הנוצרים חל ר“ה של שנת תרמ”ז, ומה תהיה קביעת השנה הזאת?

פה B = 99, R = 3 ע"כ יהיה:

A1 = 99 X 18,9998347 + 2,9914632 + 1,7324062 = 1885,7075047

אל השארית 1,7075047 הנולדת מחלוקת A1 ע“י 4 נוסיף (עפ"י דרך המחבר שזכרנו בהערה) חלק 1/1460 או 0,0011695 ונמצא A1 = 1885,7086742; נכפול 0,7086742 ע”י 365, ונמצא s1 = 0,660830; S1 = 258. יום השבוע שבו חל מולד תשרי הוא:

נוסחה 4.png

נבקש בלוח (I) את הקביעה למולד 3,660830 ויען כי R + 1 = 4 נבקש בערוגה המסומנת למעלה באותיות א' ד' ט' י“ב ט”ו ונמצא ה"כ, ולפי זה ראש השנה לעברים אחר ראש השנה לנוצרים S1 + Y – T + 1 = 258 + 5 – 3 + 1 = 261.

בדרך כזאת נפתור גם את השאלה ההפוכה: למצוא את היום בחדשי העברים המכוון לזמן A + n לחשבון הנוצרים, אשר A מורה על מספר שנים שלמות, n הוא שבר המורה על חלק השנה שעבר מן השנה A + 1.

מן המשוה (I) יצא לנו:

(II) r1 = A1 – 18,9998347B – 1,7324062

ויען כי השנה A + n הנתונות לנו ואשר נחפוץ לכללן בסימן A1 אינן ממין אחד: השנים 4C הנכללות בהן הן בנות שס“ה ורביע, והשנים c + n בנות שס”ה לבד, והתמונה נוסדה על השנה שמדתה שס“ה יום ורביע, ע”כ נעשה את שני המינים למין אחד ע“י שנכפול את c + n ע”י 365 ונחלק על ידי 3651/4, או מה שהוא דבר אחד, ע"י שנגרע מן השיעור הזה חלק 1/1461 ממנו

נוסחה 5.png

ונמצא לפי זה:

נוסחה 6.png

האות r1 מורה כאשר אמרנו למעלה על מספר השנים היוליאניות שעברו ממחזור הלבנה, וע"י לוח (II) נוכל למצוא את שנות העברים המכוונות לו, ואשר כינינו אותן למעלה בשם R, והיתרון מן r1 שבתמונה על r שבלוח מורה על חלק השנה שעבר ממולד תשרי עד היום הנתון בחדשי הנוצרים.

את היתרון הזה נכפול ע“י 3651/4, ונסמן את המכפלה היוצאת U + u אשר U מורה על הימים השלמים שעברו ממולד תשרי, u על חלקי היום. נבקש מולד תשרי ע”פ הדרך האמורה למעלה, ויודע לנו אם נקבע ר“ה ביום המולד או נדחה וגם סימן קביעת השנה; נכנה את המולד בשם M, ויום קביעת ר”ה בשם X, וכאשר נביא בחשבון גם את רביעית היום, שיום העברים המתחיל בערב, מקדים את יום הנוצרים המתחיל בחצות הלילה, אז נמצא את מספר הימים שעברו מר“ה עד היום המבוקש המכוון לזמן הנתון לפי חדשי הנוצרים U + u + 0,25 + M – X = U1 + u1 אשר גם הפעם ציננו ע”י U1 מספר הימים השלמים, וע"י u1 חלק מן היום, ויחול לפי זה היום המבוקש ביום U1 + 1 לתשרי. מובן מעצמו כי אם U1

  • 1 הוא יותר משלשים, אז יחול בחדש מן החדשים שאחר תשרי.

משל. מתי חל יום 28 מארץ 1887?

נוסחה 7.png

את השנים הנותרות אחרי חלוקת A על ידי 4 בצרוף השבר n העולות יחד 2,2356164 שהן בנות שס“ה יום, נחליף לשנים שמדתן שס”ה ורביע, ע"י שנגרע מהן חלק 1/1461 היינו 0,0015303 ונמצא:

= A1 – 0,0015303 – 1,7324062
A + n – 1,7339365 = 1884,5016799
ויען כי B = 99 ע"כ נגרע מזה 99 X 18,9998347
1880,9836353   
r1 = 3,5180446 נשאר
<r = 2,9914662
r1 – r = 0,5265784
U + u = 192,33385635

ונמצא בלוח (II) אצל שנות המחזור R נמצא הזמן שעבר ממולד תשרי עד 28 מאֶרץ נכפול את השבר הזה ע“י 3651/4 ונמצא המולד של חדש תשרי הוא כאשר מצאנו למעלה M = 3,6660830 וקביעת השנה ה”כ, ונמצא את הימים שעברו מר"ה עד 28 מאֶרץ:

U1 + u1 = U + u + 0,25 + M – X = 191,24993935

ולפ“ז יום 28 מאֶרץ חל ביום U1 + 1 = 192 לתשרי או בט”ו בניסן. 37

זהו תמצית דבריו של הח' לוריא שהאריך בהם יותר (צד 99 עד 113) וגם נתן לוחות מסייעים להקל את החשבון, ואשר אין לנו חפץ בהם, כי כל כוונתנו להודיע רק את תוכן הענין, וכמדומה לנו כי בזה יצאנו את חובתנו כראוי, וקוראי דברינו יבינום לאשורם.

והנה החכם לוריא בחפצו להראות את יתרון תמונתו, חפש מגרעות בתמונות שנתנו בענין זה החכמים גויס ורחז“ס, והוא מוצא בהן שני מומים – האחד כי הם יחשבו את יתרון שנות הבריאה על מנין הנוצרים שוה תמיד 3760 שנים, בעת אשר ההבדל הזה הולך ורב, יען מדת שנת יולייס גדולה משנת היהודים38 שעה ותפ”ה חלקים למחזור קטן; והמחבר מוצא כי בזמן קרוב בעוד 3700 מחזורים יגדל ההבדל הזה לשנה אחת! אמנם על הדבר הזה לא ידוה לבנו, ובתשובת אבישי לדוד ננחם את ה' לוריא לאמר: בר ברך קירא ליזבן ואת לא תצטער (סנהדרין צ"ה), ואם בנינו אשר יקומו אלפים דור אחרינו, עוד יהיו צריכים להשוות את שני החשבונות יחד, אז ישיתו עצות בנפשם; ואם לא ישם אלוה כל חכמה, יש תקוה כי יבינו מדעתם להוסיף שנה אחת על חשבון אבותיהם. המום השני אשר מצא ה' לוריא בתמונות גויס ורחז"ס הוא, כי אינן מדויקות כחוט השערה ויש בהן קירוב מעט (הקורא יעמוד על מקום הקירוב הזה מהספר בעצמו, ולנו צר המקום פה להאריך בו). אכן הקירוב הזה דבר מועט הוא ואין להקפיד עליו כל כך במעשה.

אבל בכל זאת יש יתרון גדול לתמונת ה' לוריא מתמונות החכמים גויס ורחז"ס, יתרון אשר לא הרגיש בו המחבר בעצמו, כי תחת אשר שם יעשה המחשב מעשה קוף בעלמא, יחבר ויחסר יכפול ויחלק, כאלו היו הדברים גזירת הכתוב, מבלי דעת מדוע ולמה, ולפתח חשבון כזה השגיאה רובצת; הנה פה יעשה הוא את מעשהו בדעת ובחשבון כי יודע הוא את אשר לפניו “מלתא בטעמא”, והמחשבה מצטרפת למעשה והמעשה מעורר הכונה, על כן ילך לבטח דרכו ולא יכשל, והדבר הזה לבדו די הוא לבכר את תמונת ה' לוריא על פני כל אלה שקדמוהו.

נשים נא עתה עין על הילד השני הנולד להח' לוריא.

באמרי “הילד השני” עלי לפרש את דברי, כי כוונתי שני במעלה, אם את מאמר חכמינו “הכל לפי רוב המעשה” נשים לנו לקו. אכן ראשון הוא לאביו, ואותו הציג לפנינו לראשונה, גם ילד שעשועים הוא לו, ויתפאר בו בכל עת מצוא. כי אמנם יפה תאר ויפה מראה הוא וחכמתו תאיר פניו; בן חכם כזה ישמח אב גם ימצא חן בעיני כל רואיו, אך בדבר אחד נופל הוא מאחיו כי חכמתו מרובה ממעשיו ודעתו גדולה מתועלתו, וגם כי רובי תורותיו חדשות הן בעיני אביו, וכבר קדמוהו אחרים והוא לא ידע.

נעבור נא על דבריו אחד אחד ונשמעה מה בפיו.

אם נציין מולד שנת m + 1 במחזור הראשון לבריאה בציון M0,m, ונבקש לדעת מולד שנת m + 1 במחזור X + 1, ואת המולד הזה נציין בציון Mx,m, הנה דעת לנבון נקל כי נצטרך להוסיף למולד M0,m את כל היתרונות של X מחזורים, ולהוציא מן הקבוצה את כל השבועות השלמים הנמצאים בהם; ובהיות יתרון מחזור אחד ב' י ו תקצ"ה = 69715 חלקים, ושבוע אחד 181440 חלקים, נמצא:

נוסחה 8.png

ולהפך, אם נודע לנו מולד תשרי של שנת m + 1 במחזור X + 1, ונרצה לדעת את מנין המחזורים X שעברו מתחלת הבריאה עד המחזור ההוא, הנה יצא לנו מן המשוה (III):

(IV) Mx,m = M0,m + 69715X – 181440Y

או: 69715X – 181440Y = Mx,m – M0,m

אשר האות Y מורה על מנין השבועות השלמים שאנו צריכים להוציא מן היתרונות שנתקבצו מן X מחזורים שעברו. המשוה הזאת אינה קצובה וכוללת שני נעלמים Y, X ששניהם כפי תנאי השאלה הם מספרים שלמים; ויען כי שתי הידות הכופלות את השיעורים Y, X יש להם יד משותפת 5, אם כן גם השיעור Mx,m – M0,m מתחלק בלי שארית על ידי 5, כידוע בדיני התרת המשוות שאינן קצובות, ויהיה לפי זה:

נוסחה 9.png

וכאשר נתירה כמשפט נמצא:

(V) X = 6215N + 36288t

נוסחה 10.png

הח' לוריא, אשר כפי הנראה נתעלמה ממנו לשעה הלכה זו, שהשיעור Mx,m – M0,m מוכרח להתחלק בלי שארית על ידי 5, האריך בדבר הזה בשמנה עמודים, חתר חתירות הרבה ונטה מדרך ההתרה הפשוטה שלא לצורך, מלבד לוח אחד המחזיק ששה עמודים שערך אך למותר.

המשוות האלה כוללות לפי דברי ה' לוריא כל חשבון העבור, ועל פיהן נוכל להתיר שתי השאלות האלה:

1.  למצוא לכל סימן הקביעה הנתון את כל השנים המיוחדות לו בשנות העולם;

2.  למצוא לכל שנה ושנה משנות העולם סימן הקביעה המיוחד לה.

ההוא דסליק מיניה נפרש ברישא.

נניח, כי חפצנו לדעת קביעת שנת m + 1 למחזור X + 1, הנה מצאנו למעלה, כי מולד תשרי שלה הוא:

נוסחה 11.png

ואחר שנדע מולדה הנה נדע גם קביעתה על פי לוח הגבולים (№ 1).

אבל לפי זה, אם נחפוץ לדעת קביעות כל י"ט השנים שבמחזור X + 1, נצטרך לתת לשיעור M0,m אשר בתוך המשוה תשעה עשר מחירים שונים, ולבקש גבוליהם בלוח; לכן השכיל החכם לוריא לתת להגבולים אשר בלוח (№ 1) פנים אחרות, ותקנם למצוא על ידם קביעות כל שנות המחזור על ידי ידיעת מולד המחזור הראשון בלבד, על פי הדרך הזאת:

תחת אשר גבולי הלוח (№ 1) נקצבו למולד השנה שאנו רוצים לדעת את קביעתה או לשיעור Mx,m, העתיק ה' לוריא את הגבולים האלה לשיעור Mx,m – M0,m, בגרעו מן הגבולים אשר בלוח את השיעור M0,m. השיעור הזה שוה למולד בהר“ד שנוספו עליו יתרונות הימים השעות והחלקים שנתקבצו מראש המחזור עד תחלת שנת m + 1 במחזור, ולפי זה השיעור Mx,m – M0,m­ שוה למולד ראש המחזור X + 1 פחות בהר”ד. נבאר את דברינו במשלים. היתרונות שנתקבצו מראש המחזור עד השנה העשירית עולים א' כ“א תקמ”ג, ועם בהר“ד יעלו ד' ב' תשמ”ז, נגרעם מן הגבולים שבערוגה השניה (הכוללת בתוך השנים האחרות גם שנת י' למחזור), ונהפוך את הימים והשעות לחלקים, ולמען לא יצאו לנו שיעורים משוללים נוסיף לכולם שבוע אחד = 181440 חלקים שאינם מפסידים בענין קביעת השנים, ואז יתחלפו לנו הגבולים לאלה:

בש

110697

גכ

146133

הכ

162537

הש

214377

זח

223893

זש

240297

בח

275733

אם נעשה כן לגבולי שנת ט“ז, שהיא בת מינה של שנת י' ושוה לה בגבוליה, ונגרע מהם ה' ט' כ”ט, יתרון ט“ו שנה יחד עם מולד בהר”ד, ונוסיף לכל אחד מהגבולים 181440, אז יצאו לנו הגבולים החדשים האלה:

77935 113371 129775 181615 191131 207535 242971

כמשפט הזה עשה החכם לוריא עם כל השנים האחרות, וערך על הדבר הזה לוח מיוחד לכל שנות המחזור; וכאשר יחפוץ לדעת קביעת שנה m

  • 1 במחזור X + 1 יבקש מחיר המשוה הזאת שאינה אלא שנוי צורה של תמונה (III):
נוסחה 12.png

בשומו תחת השיעורים X, M0,m, Mx,m את מחיריהם, והמחיר היוצא לשעור Mx,m – M0,m יתן לו קביעת השנה עפ"י הגבול המכוון לו בלוח החדש הערוך על ידו.

מלבד הלוח הזה סדר ה' לוריא עוד לוח אחר הדומה בכל פרטיו לראשון, אלא שכן מספר קטן חמש פעמים ממספר הלוח הראשון, והוא מכוון לשעור:

נוסחה 13.png

אחד מן הלוחות האלה הוא מלאכה שאינה צריכה.

ההמצאה הזאת היא מחוכמת, אולם ה' לוריא אשר לא קרא הרבה בספרי המעברים שקדמוהו, נתעה בשוא לחשוב כי הוא מצאה וכולה שלו; ובאמת כבר הובא הדבר הזה בספר יסוד עולם (מ“ד פ”י) בשם קדמוני המעברים. על פי הדברים האלה נערך שם לוח הנקרא בשם לוח בעל קל“ג מעמדות, יען כי הגבולים בלוח (№ 1) שהיה מספרם כ”ח רחבו ונסבו ונעשו לקל“ג; כי גבולי כל מין מארבעת המינים שהיו שוים זה לזה בראשונה, נשתנו על ידי גרעון היתרונות שנתקבצו מראש המחזור השונים לכל שנה ושנה מאותו המין בעצמו (את מולד בהר"ד לא גרעו המעברים ההם), ובכן יצאו לכל שנה משנות המחזור שבעה גבולים שונים ומספר כולם קל”ג (7X19). ד“מ, גבולי השנים י' וט”ז שהיו שוים בתחלה, בהעתקם למולד ראש המחזור נשתנו זה מזה, כי מן הראשונה נגרעו היתרונות של תשע שנים העולים א' כ“א תקמ”ג, ומן השניה היתרונות של חמש עשרה שנה העולים ג' ג' תתנ"ה, ועל ידי זה נשתנו הגבולים ההם לגבולים חדשים אלה:

שנה י')

בש

ו' י"א תשמ"א,

גכ

ז' כ' תקל"ז,

הכ

א' י"א תשמ"א,

הש

ג' י"א תשמ"א,

זח

ג' כ' תקל"ז,

זש

ד' י"א תשמ"א,

בח

ה"כ תקל"ז,

ט"ז) ח' ה' שע"ט,

גכ

ו' י"ד קע"ה,

ז' ה' שע"ט,

הש

ב' ה' שע"ט,

זש

ב' י"ד קע"ה,

זש

ג' ה' שע"ט,

בח

ד' י"ד קע"ה,

כאשר יערוך הקורא את שתי השורות האלה שהוצאנו מן הלוח הנמצא ביסוד עולם (ח“ב צד 21 ברלין תר”ו), עם שתי השורות שהוצאנו למעלה מן הלוח של ה' לוריא, נראה כי אין בין זה לזה אלא גרעון בהר“ד, לפעמים הוספת שבוע שלם או 181440 חלקים, וחלוף הימים והשעות לחלקים, ולא יותר; ומה חדש בזה ה' לוריא? – ואם גם לא ראה ספר יסוד עולם, היה יכול לעמוד על הדבר הזה מספר יסודי העבור לרחז”ס, שהוא משתמש בו פעמים רבות, כי שם (צד 19־20) נזכר תוכן ענין הלוח בעל קל"ג מעמדות שאמרנו.

אבל המעברים הקדמונים ההם עשו עוד יותר מאשר עשה ה' לוריא האחרון, כי על ידי הלוח בעל קל“ג מעמדות הזה, מצאו שקביעות כל המחזורים השונות, אי אפשר שישתנו כי אם על ס”א פנים; ותקנו על פי הסגולה הזאת לוח אחר שכנוהו בעל ס“א ראשים, אשר על ידו נמצא את כל קביעות שנות המחזור על פי ידיעת גבול המולד בראש המחזור בלבד בלי שום חפוש כלל; הלוח הזה נתבאר ביסוד עולם במקום שהזכרנו ונמצא ערוך בלוח הששי בסוף הספר, ונעתק כצורתו בספר Tables du Calendrier juif מאת הרב איזידאָר לאֶב Tableau V, ובשנוי קצת בספר “דער יודישע קאלענדער” מאת שווארץ (צד 83, 82, 80) ובגרעון מולד בהר”ד וחלוף הזמן בשברי מעשר בספר “מועד מועדים” מאת פֿיליפאווסקי (צד ל"ו ולוח ח').

מכל הדברים האלה נראה, כי המעברים הראשונים הוציאו מתחת ידם דבר שלם ומתוקן, בעת אשר ה' לוריא האחרון לא העלה בידו כי אם חצי דבר. ואם על פי הלוחות האלה נוציא משפט, אז מבלי אשר נחפוץ להקטין את ערך ה' לוריא, נתן צדק למאמר הידוע: טובה צפרנן של ראשונים…

מתוך המשוה (V) שיש לה אצל ה' לוריא פנים אחרות במקצת, הוציא ה' לוריא תולדה נכבדה ומצא תקופה חדשה גדולה הכוללת את כל הקביעות השונות כל ימי עולם; כי אחר עבור 36,288 מחזורים, כל קביעות השנים שבות ומתחדשות זו אחר זו, כסדר שהיו בראשונה. אולם התקופה החדשה הזאת, שה' לוריא לא זז מחבבה אף שעה אחת, ומתגאה בה בכל עת, נודעה לקדמונים וגם לאחרונים אשר כל אחד מהם מצאה על פי דרכו; ראה בספר יסוד עולם להישראלי (מ“ד פ”ד ופ“י, ומ”ה פ"ד) ובספר Mémoire sur le Calendrier hébraïque. Angers 1863 מאת René Martin צד 106 הובא בספר הרב איזידאָר לאֶב הנזכר (צד 5), ובספר מועד מועדים (צד ל"א).

הוא הדבר אשר אמרתי, כי ברובי דבריו כבר קדמוהו אחרים והוא לא ידע!

אולם תחת זאת מצא המחבר חדשות בהתרת השאלה השניה: למצוא לכל קביעה נתונה את השנים המיוחדות לה בתקופת העבור.

נניח ד“מ, כי חפצנו לדעת את כל השנים המעוברות שקביעתן ז”ח, הנה כאשר נבקש בערוגה הרביעית מלוח הגבולים (№ 1), הכוללת את השנים המעוברות, נמצא את הגבול הקצוב לקביעה הזאת מן ה' י“ח עד ו' כ' תצ”א, וכאשר נגרע מן הגבול הזה את היתרונות שנתקבצו עד כל אחת מן השנים המעוברות גו“ח אדז”ט, אז נמצא את גבול המולד הנעתק לשנה הראשונה מן המחזור, המכוון לקביעה הזאת. נגרע ממנו גם מולד בהר"ד ונוסיף שבוע אחד, נמצא את השיעור Mx,m – M0,m, נחלקהו על ידי 5 ונמצא גבולי השעור N; וכאשר נגרע בכל שנה את שני גבולי N זה מזה הקטן מן הגדול, תצא לנו הערוגה האחרונה בלוח (№ 3).

№ 3.

שנות המחזור

גבולי לוח № 1 יתרונות שנות המחזור גבולי המולד הנעתק לראש המחזור גבולי השעות Mx,m – M0,m גבולי השעור N ההבדל בין ב' הגבולים
ג

מן ה' י"ח

עד ו' כ' תצ"א

א' י"ז תרע"ב

"

ד' ת"ח

ה' ב' תתצ"ט

228084 }5714
ו

מן ה' י"ח

עד ו' כ' תצ"א

ב' ח' תתנ"ג

"

ג' ט' רכ"ז

ד' י"א תשי"ח

211703

240274

42341

48055

}5714
ח

מן ה' י"ח

עד ו' כ' תצ"א

ה' ט"ו קנ"ח

"

ז' ב' תתקכ"ב

א' ה' של"ג

127078

155649

25416

31130

}5714
יא

מן ה' י"ח

עד ו' כ' תצ"א

ו' ו' של"ט

"

ו' י"א תשמ"א

ז' י"ד קנ"ב

292137

320708

58428

64142

}5714
יד

מן ה' י"ח

עד ו' כ' תצ"א

ו' כ"א תק"כ

"

ה' כ' תק"ס

ו' כ"ב תתרנ"א

275756

304327

55152

60866

}5714
יז

מן ה' י"ח

עד ו' כ' תצ"א

ז' י"ב תש"א

"

ה' ה' שע"ט

ו' ז' תת"ע

259375

287946

51875

57590

}5715
יט

מן ה' י"ח

עד ו' כ' תצ"א

ג' י"ט ו'

"

א' כ"ב תתרע"ד

ג' א' תפ"ה

174750

203321

34950

40665

}5715
40000

והנה ראינו למעלה, כי אם נתון לנו מולד תשרי בשנת כך וכך למחזור, אבל לא ידענו באיזה מחזור הוא, אז נוכל למצוא על פי המשוה:

נוסחה 14.png

לכן אם נציג במשוה הזאת, במקום N, את כל המספרים הנכללים בתוך הגבולים, אשר מספרם תורנו הערוגה האחרונה בלוח № 3, נמצא את כל השנים המעוברות המכוונות לקביעת ז"ח.

כל אלה הם דברים חדשים ומחוכמים יפים ונחמדים, ויאתה תהלה לה' לוריא כי נתן דעתו לשאלה שלא נתעורר עליה אדם עד עתה; אולם אם נשים לבנו אל התועלת היוצאת מהתרתה, אזי נראה כי כמוה כאין. מן הערוגה האחרונה בלוח № 3 נראה, כי בשנה השלישית למחזור לבדה נמצאו במשך תקופת העבור (36288 מחזורים) 5714 שנים המכוונות לקביעת ז"ח, כמנין המספרים הנכללים בין שני הגבולים, וכמספר הזה נמצא ביתר השנים המעוברות; ואם נרצה למצוא את כל השנים המכוונות לקביעה זו, נצטרך להעמיד את כל אחד מהמספרים הנכללים בתוך כל הגבולים זה אחר זה, במקום השיעור N, ולבצע את מעשה החשבון ארבעים אלף פעמים, כמספר השנים היוצא מקבוצת הערוגה האחרונה בלוח № 3, עד אשר תקוץ נפש המחשב בעמלו, ומה יתרון לו שיעמול לרוח ולאבד הזמן בחשבונות שאין בהם תועלת? והוא אשר דברתי, כי הילד הזה הנולד לה' לוריא חכמתו מרובה ממעשיו!

אבל יפה מאוד התולדה שהוציא הח' לוריא מחקירתו זאת, והיא למצוא את מספר השנים המיוחדת לכל קביעה וקביעה בתקופת 36288 מחזורים, מבלי שים לב אל אופן סדורם במשך הזמן הזה, למקומותן בשמותן. אם נעשה לכל הקביעות, כמשפט אשר עשינו לקביעת ז"ח בשנים מעוברות, נמצא:

שנים פשוטות שנים מעוברות
קביעת בש"ה מספר השנים 81334 קביעת בש"ז מספר השנים 32576
" גכ"ה " 43081 " גכ"ז " 36288
" הכ"ז " 124416 " הח"א " 26677
" הש"א " 22839 " הש"ג " 45899
" זח"א " 29853 " זח"ג " 40000
" זש"ג " 94563 " זש"ה " 32576
" בח"ז " 39370 " בח"ה " 40000
סך כל השנים הפשוטות 455456 סך כל השנים המעוברות 254016

עוד ילד יולד על ברכי ה' לוריא, וגם הוא טוב תאר ונבון דבר, אולם בגורל אחיו היה גם גורלו, כי בטרם יצא עוד לאויר העולם באו אחרים לפניו ויקחו ברכתו.

לפי חשבון המולדות, כל המחזורים שוים זה לזה במדת ארכם (רל“ה חדשים בני כ”ט י“ב תשצ”ג), אבל במעשה אין הדבר כן. מצד אחד ישתנו המחזורים זה מזה יען כי “ימים אתה מונה לחדשים ואי אתה מונה שעות לחדשים”, ומצד השני יסבו ארבעת הדחיות הגרמות (פערטורבאציאנען) שונות במחזור האמצעי ומוציאות אותו ממדתו; וכבר ראינו שאין ההגרמות האלה חוזרות לקדמתן בלתי אם אחר תקופה גדולה בת 36288 מחזורים. חקירות המחבר הביאוהו לחקור על הענין הזה, וכדי הדבר כי נציע אותו בקצרה לפני קוראינו.

אם מחזור אחד נתון לנו ונחפוץ לדעת את מספר ימיו, אז די לנו לבקש את מולד השנה הראשונה ממנו, וכאשר נוסיף עליו יתרון מחזור אחד ב' י“ו תקצ”ה, אז יצא לנו גם מולד ראש השנה הראשונה של המחזור הסמוך לו, ועל פיהם נוכל לקצוב קביעת שני ראשי השנים, ולדעת על נקלה את מספר הימים אשר ביניהם, כאשר נראה בלוח אשר לפנינו.


גבול מולד ראש מחזור x + 1 (Mx,0) גבול מולד ראש מחזור x + 2 (Mx+1,0­) קביעת ר"ה של מחזור x + 1 קביעת ר"ה של מחזור x + 2 מספר ימי המחזור גבול השעור N ההבדל בין גבול לחברו
ז' י"ח ג' י' תקצ"ה ב ה 6940 28688 9837
ב' ט“ו תקפ”ט ה' ח' ק"ד ג ה 6939 38525 2140
ג' א' תפ"ה ה' י"ח ג ז 6941 40665 1671
ג' ט' ר"ד ו' א' תשצ"ט ה ז 6939 42336 8697
ה' א' תפ"ה ז' י"ח ה ב 6941 51033 3575
ה' י"ח א' י' תקצ"ה ז ב 6939 54608 6262
ו' כ“ב תתרע”ד ב' ט“ו תקפ”ט ז ג 6940 60870 3811
ז' ט“ז תרפ”ט ג' ט' ר"ד ז ה 6942 64681 295
36288

בשתי הערוגות הראשונות רשומים גבולי ראש המחזור X + 1, המסומן בציון Mx,0, וראש המחזור X + 2, המסומן בציון Mx+1,0. הגבולים האלה נלקחו מן הערוגה הראשונה אשר בלוח № 1, אלא שיצאו מהם גבולים אחדים, שאינם מולידים שנוי בקביעת יום ראש השנה, כי אם בחדשי מרחשוון וכסלו (שהם לפעמים שלמים, חסרים או סדורים) שאין להם ענין להנדון אשר לפנינו; וכנגדם נולדו לנו גבולים חדשים, על ידי הערכת גבולי שני המחזורים זה לזה; למען הבדל ביניהם בסקירה ראשונה, רשמנו את הגבולים החדשים באותיות רש“י. בערוגה השלישית והרביעית נרשמו ימי השבוע ששני ראשי השנים חלים בהם. בחמישית מספר הימים של המחזור ההוא. בששית מולד ראש מחזור X + 1 פחות בהר”ד מוחלף לחלקים ומחולק על ידי 5, והוא השעור

נוסחה 15.png

ובאחרונה הבדל מחירי N בין האחד לחברו הסמוך לו המורה על מספר המחזורים הנכללים בגבול ההוא.

כאשר נקבץ את כל המחזורים איש איש למינו נמצא:

סך המחזורים בני 6939 יום 17099
" 6940 " 13648
" 6941 " 5246
" 6942 " 295
ס"ה 36288

ה' לוריא מתענג עד מאד במציאתו זו, וישמח אלי גיל, כי גלה מחזור הכולל בתוכו 6942 יום, אשר לא שערוהו כל ההולכים לפניו. ואנחנו, אף כי צר לנו להשבית משושו, לא נוכל להעלים מאת הקוראים, כי בעיקר הדבר כבר קדמוהו החכם פֿיליפאווסקי בספר האסיף לשנת תר“ח, ובספר מועד מועדים (צד ל' ל"ב), ואחריו הרב החכם איזידאָר לאֶב בספר שהזכרנו אשר בלוח בעל ס”א ראשים (Tableau V) רשם אצל כל אחד מהגבולים את ימי המחזור. אולם שני החכמים האלה לא בררו לנו את הדרך אשר באו בה אל המציאה הזאת, ומי יודע אם לא הגיעו אליה במקרה, ע"כ יתרון לה' לוריא עליהם, כי יצא לא הדבר על ידי עיונו וחקירתו בחכמה ובדעת.

אולם אף כי הרבה ה' לוריא לחקור ולדרוש בחשבון העבור, והעמיק הרחיב לנתחו ולפסגו (אַנאַליזירען) לכל פרטיו ודקדוקיו ברוח חכמה ובינה, בכל זאת לא בצע עוד את כל מעשהו וישאר עוד פרט אחד אשר לא עבר עליו, והוא למצוא לכל מולד את החדש המכוון לו בשנות עולם, ואנכי אבוא אחריו ומלאתי את דבריו.

החקירה הזאת לא חדשה היא, וכבר התעסק בה בעל יסוד עולם, אולם יען דרכי החשבון הכולל לא נשתלמו עוד בימיו הוצרך לערוך על הענין הזה לוחות מיוחדים, ואנחנו לרגל המלאכה אשר לפנינו נתיר את השאלה על פי תמונה אחת כוללת.

אם M מורה על המולד הראשון בהר“ד, X על מספר החדשים שעברו מזמן הבריאה עד החדש שידענו את מולדו M1, הנה אחרי שמולד אחד נעתק מחבירו בשיעור א' י”ב תשצ"ג = 39673 חלקים, ומספר החלקים הנכללים בשבוע אחד = 181440 נמצא על נקלה:

\[M_{1} = \left( \frac{M + 39673X}{181440} \right)_{R}\]

את הכלל הזה נוכל לכתוב בתמונה אחרת:

נוסחה 16.png

אשר Y מורה על מספר הפעמים שהחולק 181440 נמצא בתוך המחולק M + 39673X. אם נתיר את השאלה כדין המשוות שאינן קצובות נמצא:

X = 74377 (M1 – M) + 181440t

או:

נוסחה 17.png

מן המשוות האלה נראה בסקירה ראשונה שאין מולדות החדשים חוזרים חלילה כי אם אחרי 181440 חדשים, וכן מצא החכם הישראלי שם, וכן הוא בספר העבור להר' יצחק ב“ר אהרן שהיה בשנת ה”א כ"ח “אשר מכאן הוא מלמד אדם דעת כל מולד מסוים מתי היה ויהיה” (מאור עינים פ"מ), וכן דבר על זה הרב בעל “מרכבת המשנה” כקונטרס ברכות בחשבון (דף ד').

כל הדברים האלה הם תרומיות מכל החדשות והמועילות אשר נקבצו בספר החכם לוריא. דעת לנבון נקל, כי התאמצנו לקצר עלינו את הדרך, ולפעמים בראנו לנו מסלות אחרות, ורוב הדברים והתמונות נשתנו ממראיתם, ופנים חדשות נתנו להם; כי לוּ אמרנו ללכת אחרי המחבר עקב בצד גודל, כי אז היה לנו להעתיק כמעט את כל ספרו. ובלבבנו נתברך, כי אם לא הרויח הענין על ידי קצורו, עכ“פ לא הפסיד; כי כנסנו וצמצמנו במקום הצר הזה, כל דבר טוב ומועיל אשר הביא ה' לוריא בידו, לא נעדר מאומה, בלתי הלוחות המסייעים, שאינם עשוים כי אם להקל את טרח העבודה, והרוצה להעזר בם יחזור על הספר ההוא וימצא את אשר הוא מבקש. נקוה, כי לא ירע מעשנו זה בעיני ה' לוריא, ועוד ישמח לבבו בקרבו, בראותו ילדיו מעשי ידיו לבושים מחלצות חדשות, ומדברים בלשון הקדש אל אחיהם בני בריתם, וגם הקוראים העברים ידעו להוקיר מעבדו, וכמאמר חז”ל: “חמרא למריה וטיבותא לשקייה” יחזיקו טובה גם להמבקר אשר נעשה סרסור בין המחבר ובינם.

מכל אשר הגדנו עד הנה נוכחו הקוראים לדעת כי המטעמים אשר עשה לנו החכם לוריא נעמו לחכנו ויערבו לנו, ולעיני כל הקהל הננו מודים לו ומברכים שמו. אולם עוד חפץ לשמח את לב קרואיו מיין רקחו, ויאמר בלבבו, כי נברך עליו ברכת הטוב והמטיב, אכן כאשר תהינו על קנקנו מצאנוהו – חומץ.

כל זמן שהמחבר מטייל בתוך שדהו, הוא הולך לבטח דרכו, ואם לפעמים יובילנו בדרך כבושה לרבים ובלבבו ידמה כי פלס לו נתיב לא ידעו עיט, אין רע, והרי זה בכלל “זה נהנה וזה לא חסר”; ואם גם לפעמים ירט הדרך לנגדו, וילך ארחות עקלקלות, ויסוב את ההדורים אשר יצרו ידיו, לא נשית לב, כי סוף סוף הלא נגיע למחוז חפצנו, והענין הלא שוה בהפסד מועט הזה. אולם כאשר יעזוב מקומו ויצא חוץ לתחומו אז נראהו נכשל ונתקל בדרך הלוכו. אמנם ידע המחבר את נפשו, ובעת שומו לדרך פעמיו, גמר בלבו לבלתי לכת בשדה אחר, ולבלתי הכניס עצמו בחקירות על התיסדות העבור וקורותיו (צד VII). אולם קשה לאדם לכבוש את יצרו, וגם האיש אשר לא יתור אחרי מראה עיניו, יקרה מקרהו, כי ישכח נפשו, ויבוא לתומו ללקט אורות בשדה, אם תאוה הן לעינים, ובעודו בכפו יבלען, ולא ישיב אל לבו אולי פקועות שדה הן, אשר משחתן בהן; כאלה ראינו רבות, ובכל פעם תעלינה מבלי משים מחשבות על לבנו, מי יודע אם לא כמקרה הזה גם אנו יקרנו?… גם החכם לוריא לא יכול למשול ברוחו, ובלכתו בדרכו וימצא גפן שדה ויחמדהו ויקטוף מאשכלותיו וישחט אותם אל כוס ויתן לפנינו למען נתענג על יין משתהו.

החכם לוריא כונן לבבו למצוא על פי חשבונות התכונה דבר שנתחבטו עליו חכמים רבים: מתי נוסד חשבון המולדות בישראל. ואחרי אשר יחוה לנו באמרים מעטים, כי חדש הירח איננו שומר את מדתו, ומפני שנוי מרחקי המרכזים במסלול הארץ, הוא הולך ומתקצר תמיד עד עת מועד, ישים לפנינו את דברי התוכן לאפלאס, אשר שם לדבר הזה חוק ומשפט, בתמונה קצרה המחזקת את המרובה. על פי התמונה הזאת נקל לקצוב את השנוי במהלך הירח מאות בשנים לפני שנת 1800 ולאחריה, על פי שתי התמונות האלה:

– (10“,7232t2 – 0”,01936t3) (I)

10“,7232t2 + 0”,01936t3 (II)

אשר האות t מורה בתמונה (I) על מספר מאות השנים שעברו לפני שנת 1800 ובתמונה (II) על מאות השנים שתעבורנה אחריה (צד 39־42).

הננו מוכרחים להכנס לתוך דברי המחבר, אשר הרשה לו לשנות ממטבע שטבע לאפלאס ולהוסיף עליה מעט, ושכח כי כל המוסיף גורע. לאפלאס נתן רק תמונה אחת (II), וה' לוריא הוסיף את השניה מדעתו, אחר שדן דין בעצמו: אם בזמן העתיד לבוא אנו צריכים להוסיף, הדין נותן כי בזמן העבר עלינו לגרוע, והלך בזה אחרי החכם רחז“ס (אף כי לא הזכיר את שמו) אשר נתעה גם הוא לחשוב כן בספרו תולדות השמים (הוצאה ראשונה דף ס“ג ע”ב), ונעלם ממנו כי הרחז”ס בעצמו במכתבו להחכם רצ“מ פיניליש, חזר ותקן את דבריו בכ”ח (ח"ט צד 34). אבל החכם לוריא לא כוון אל האמת, תמונת לאפלאס אחת היא לזמנים שעברו ושעתידים לבוא, אך דעת לנבון נקל כי אם נשתמש בה לזמנים שעברו, אז יהיה t משולל, וישתנה האבר השני, הכולל את t במדרגה שלישית, מחיוב לשלילה, אבל האבר הראשון, שאות t נכנס בו במדרגה זוגית, אינו משתנה לעולם. ואף כי הדברים האלה פשוטים הם, וסבתם וטעמם עוד יבוארו באשר יבוא לפנינו, בכל זה להוציא מלב החכם לוריא, אעיר על דברי החכם מעביוס (המהולל בגלל המצאתו חשבון חדש בשם באריצענטרישער קאלקול) האומר כן בפירוש בספרו “דיא עלעמענטע דער מעכֿאניק דעס היממעלס” (צד 210), בהביאו את התמונה הזאת בשם Damoiseau בשנוי מעט (10“,8786 + 0”,015981t3).

אחרי אשר שמנו את המעקשים בדברי ה' לוריא למישור, נשובה אל התוצאות אשר חפץ להוציא מתוך התמונה הזאת.

בראשונה יחפוץ המחבר למצוא על ידה את הזמן x שהיתה אז מדת החדש מכוונת כ“ט י”ב תשצ"ג, ויאמר כי מפני שבמאה שנות החמה נמצאו 1237 חדשי לבנה, לכן אם במקום t נשים בה בתחלה x, ואחרי כן \(x + \frac{1}{1237}\), ונגרע את שתי המשוות זו מזו, אחרי אשר נעזוב את השעורים שהשבר \(\frac{1}{1237}\) עולה בה למדרגה מפני קטנם, אזי נמצא את ההבדל שבין מהלך הירח בחדש בזמן x ובין מהלכו בחדש בזמן 1801:

נוסחה 18.png

וכאשר נוסיף את הזמן הנחוץ לירח לעבור את הקשת הזאת על מדת החדש בשנת 1801, נמצא מדת החדש בזמן x39.

בדרך הזאת מצא החכם לוריא, שאם נעשה 17 = x אז נמצא כי היתה מדת החדש במאה השניה לספה“נ גדולה חצי סקונדא ממדתו בשנת 1801, והיתה מכוונת כ”ט י“ב תשצ”ג, ומביא מזה ראיה, שחשבון המולדות נתקן במאה השניה לספה"נ.

ענין החשבון הזה אינו חדש, וכבר הביאו החכם רצ“מ פיניליש בכ”ח (ח"ט צד 88) ושווארץ (צד 114, 12), אבל לא קבעו בו מסמרות כאשר עשה ה' לוריא. והנה מצד דקדוק החשבון הכל אמת הכל נכון, כי בדרך מקרה השגיאה שזכרנו ששגה המחבר בהבנת תמונת לאפלאס אינה מעלה ולא מורדת בענין הבדל מדת החדש – אבל על המופת שרוצה להביא מזה על זמן התיסדות המולדות, יש מקום לבעל דין לחלוק; כי כל איש יודה כי רחוק לומר שהיו הקדמונים מדקדקים כל כך בחשבונם עד דקים ודקי דקים, והרי לפנינו התוכן היפרכום הגדול בכל תוכני קדם קוצב את מדת החדש 29d 12h 44' 3“,26. ואילו רצינו לקצוב את זמנו על פי דרך החכם לוריא כי אז מצאנוהו במאה השלישית אחרי ספה”נ, בעת אשר כולנו יודעים כי היה במאה השניה לפני ספה"נ! –

החכם לוריא לא אמר די בהוכחתו האחת, ולא הרפה מתמונת לאפלאס, עד שמצא בה הוכחה אחרת חזקה מן הראשונה. דבר ידוע הוא כי על ידי תוספת מהירות תנועת הירח והתקצרות מדת החדש, מולד העבור המיוסד על מדת החדש כ“ט י”ב תשצ“ג, הולך ונעתק מן המולד האמצעי לפניו, ובשנת 1801 עלה ההבדל לערך 5913 סקונדין; ועל פיהו רוצה המחבר למצוא זמן התיסדות חשבון המולדות. והנה הוא משיב ידו על תמונת לאפלאס, ואומר, כי אם נעמיד בה 17 במקום t אז נמצא את ההבדל במהלך הירח מן המאה השניה עד המאה התשע עשרה 53' 14”40 ואם נחליף את הקשת הזאת בזמן, אז נמצאה שוה שעה אחת ל“ו מינוטען כשיעור ההבדל בין המולד האמצעי ובין מולד העבור (צד 146), הרי מכאן עוד ראיה שזמן התיסדות המולדות היה במאה הב' לספה”נ.

אולם החכם לוריא עבר גם הפעם על דברי חכמים שהזהירו לומר דבר בשם אומרו – ונענש. כל הדברים האלה, שהקורא סבור כי יד המחבר חוללתם, לקוחים מספר תוה“ש להחכם רחז”ס (הוצאה ראשונה דף ס"ג) אשר משם לקח גם את לוחות מהלכי שני המאורות כאשר כתב בהערתו (צד 113). אולם החכם רחז"ס טעה שם בספרו כמה טעיות, וה' לוריא הלך אחריו בעינים עצומות ויעש מדחה.

לברר דברי, הנני מוכרח לבאר ענין תמונת לאפלאס וסדר שמושה, אף כי היא פשוטה מאד ואינה צריכה לפירוש. עיקר תועלת התמונה הזאת היא למצוא על ידה את מקום היָרח האמצעי לכל עת שנרצה; אם נחפוץ לדעת מקום הירח האמצעי בזמן t לפני שנת 1801 – שנת העיקר, אז נצטרך לגרוע מן המקום L שהיה בו הירח בזמן העיקר, את הדרך שעשה הירח בזמן t שנים, היוצאת מכפילת הזמן t על מדת תנועת הירח באחדות הזמן שנציינה באות m, או את המכפלה mt; ויען כי מדת התנועה הזאת m היא שעור הולך ומשתנה תמיד, על כן בחר לאפלאס למדה את מהירות התנועה שהיתה לירח בשנת 1801. אבל אם על פי המהירות הזאת הגדולה נחשוב את הדרך שעשה הירח במהלכו, אז תהיה המכפלה mt גדולה יותר מדאי, כי במשך העת t היתה תנועת הירח מתונה מאשר היא בשנת 1801, וא"כ פיחת הירח במשך העת ההיא במהלכו, ולא עשה כל הדרך השוה להמכפלה mt כי אם פחות ממנה מעט mt – c. נגרע את השיעור הזה mt – c ממקום הירח L בזמן העיקר בשנת 1801, ונציין את המקום האמצעי המתוקן בזמן t באות L1, נמצא:

L1 = L – (mt – c) = L – mt + c

השיעור c היא הקשת 10"7232t2 – 0,01936t3 הרמוזה בתמונת לאפלאס ואותה אנו צריכין להוסיף.

וכן אם נניח שנודע לנו מולד אחד אמצעי בשנת 1801, ונחפוץ למצוא רגע מולד אמצעי בזמן t קודם לכן, נדמה בדעתנו בראשונה, כאילו היתה מדה אחת לכל החדשים שעברו בין שני הזמנים – כמדת החדש בשנת 1801, ונחליף את כל החדשים לימים לשעות ולחלקיהן; אולם יען כי כל אחד מן החדשים ההם היה גדול מעט מן החדש בשנת 1801, אשר לקחנו לנו למדה, על כן צריכים אנו להוסיף את הזמן הנחוץ לירח לעבור את הקשת שפיחת במהלכו שאמרנו למעלה, והזמן הזה שוה:

21,1113t2 – 0",038114t3

ונלמוד מזה כי תמונת לאפלאס מורה לנו על ההבדל שבין הזמן שעבר בין שני המולדות באמת, ובין הזמן היוצא לנו אם נחשוב את כל החדשים כמדת החדש בשנת 1801, שהוא קצר ממדת החדש בשנים שקדמו לשנה ההיא.

חזרנו ושנינו על דברינו כמה פעמים, ובכל פעם נטינו קו תחת המלים “מדת החדש בשנת 1801”, לעורר עליהן את לב הקורא, כי פה הוא מקום טעותו של רחז"ס ולוריא הנמשך אחריו, אשר שגו לחשוב, כי הקשת הנכללת בתמונת לאפלאס תמלא להם את השיעור 5913 סקונדין שהתאחר מולד העבור ממולד האמצעי, או במלין אחרות: את ההבדל שבין הזמן העבר באמת בין שני המולדות (ממולד היסודי המתבקש עד המולד האמצעי הנכון בשנת 1801) ובין הזמן היוצא לנו אם נחשוב את כל החדשים כמדת חדש העבור; והחליפו בשגגה מדת החדש בשנת 1801 במדתו לפי חשבון העבור (כ“ט י”ב תשצ"ג), על כן יצא משפט מעוקל.

על כל הדברים האלה העיר כבר החכם רצ“מ פיניליש במכתביו שנדפסו בכ”ח ח“ט, שהרבה להשיב בהם על החכם רחז”ס; אולם בכל אריכות דבריו לא גלה מקום טעותו של הרחז"ס, ולא הערה את מקורה, על כן אין דבריו שם מובנים לרבים.

על פי הדברים שאמרנו יש לסדר את המשוה באופן אחר, ומאליו מובן, כי גם תוצאותיה תהיינה אחרות, מאשר מצא הרחז"ס וה' לוריא.

הזמן שעבר מן המולד היסודי המתבקש עד המולד האמצעי שאנו אומרים למצוא על ידו את הזמן ההוא, והוא המולד האמצעי בשנת 1801, הוא, אם נציין את מדת החדש בשנת 1801 על ידי p:

T = 1237tp + 21“,11113t2 – 0”,038114t3 (I)

ומפני שמולד האמצעי חל בימינו לפני מולד העבור בשעור 5913", על כן אם נציין את מדת חדש העבור באמת p1, נמצא הזמן T שעבר מרגע המולד האמצעי היסודי עד רגע המולד האמצעי הנתון:

T = 1237tp1 – 5913" (II)

נגרע משוה (I) ממשוה (II) ונמצא:

1237 (p1 – p) – 21“,1113t2 + 0”,038114t3 = 5913"

ויען כי p1 – p שהוא ההבדל בין מדת חדש העבור ובין מדת החדש האמצעי בזמן העיקר הוא 0“,4969 ע”כ יהיה:

A) 614“,624t – 21”,1113t2 + 0“,038114t3 = 5913”

בשגגת החכמים רחז“ס ולוריא, שלא הבדילו בין מדת העבור ובין מדת החדש בשנת 1801, נעשה p1 – p = 0, והאבר הראשון 614”,624t היה לאפס ויאבד אצלם מתוך המשוה, והוא הביאם לידי קלקול חשבונות, עד אשר דמו למצוא מופת על זמן התיסדות העבור במקום אשר אין שם שמץ מנהו.

ובאמת אילו היה בידינו למצוא זמן התיסדות המולדות על פי התאחרות מולד העבור, כי אז לא מצאנוהו כי אם על פי התמונה אשר נתַנו בזה למשוה (A). אבל לא עלה ביד החכם רצמ“פ למצוא מחיר מספיק להתרת המשוה הזאת, וכאשר נסה להעמיד במקום t מחירים שונים מן 13 עד 17 נוכח לדעת, כי המחירים השונים האלה לא יולידו שנוי רב במשוה, ולעולם ישאר הבדל בין שני עבריה המגיע עד 23 מינוטין, ונראה מזה שכל העתים האלה שוות לענין הגבלת זמן התיסדות חשבון המולדות שכולן אינן מתאימות, ולכן החזיק החכם רצמ”פ במעוז הקבלה שהביא הישראלי בשם רב האי גאון, כי נוסד חשבון העבור בערך ד“א ר”ס ליצירה.

ויש להצטער כי לוּ טרח החכם רצמ"פ להתיר את המשוה שמצא כדין המשוות ממדרגה שלישית, כי אז ראה שיש לה שרש אחד (לא יותר) = 523,66; ונשפוט מזה, כי נתיסדו המולדות יותר מן 52450 שנים לפנינו, וכבר היו אז חכמים גדולים בישראל שדקדקו במדת החכם כחוט השערה! –

מכל אלה יראה הקורא וישפוט, כי כל דברי החכמים רחז"ס ולוריא בענין זמן התיסדות המולדות אין להם על מה שיסמוכו.

ואחרי אשר הרבינו לדבר בענין זה לא נמוש ממנו, עד אם הביאונו את דעות שני החכמים רצמ“פ ורחז”ס על אודות ההבדל של 23 מינוטין, הנשאר עוד אחר כל החשבונות, בין המולד האמצעי הנכון ובין מולד העבור, ונדעה ונבחנה את דרכיהם.

החכם הרצמ“פ חשב לתת להם סבה, מפני שלא ידעו עוד אז את “ההשבתה השנתית (וואריאַציאָן)” שגלה התוכן טיכֿאָ די בראַהי, הגורמת הבדל בערך שעור כזה. והרחז”ס השיב עליו, כי מי יגיד לו כי הבוחנים טעו אז בעת שהיה אורך אמצע השמש פחות מן 180° (כ“ח ח”ט צד 35) שאז שעור ההשבתה הוא להוסיף. אולם כל עין תראה כי התשובה הזאת אינה כלום, כי ההבדל בעצמו יביאנו לידי החלטה כזו; מלבד כי הדעת נותנת כי עשו את השקפותיהם בשעה שהיו צריכים אליהן ביותר – בחדש תשרי שכל המועדים תלוים בו, ואז ההשבתה להוסיף בערך שעור השוה להבדל האמור. אבל בכל זאת דברי הרצמ"פ אינם יוצאים מכלל השערה, עד שיתברר לנו מקור חשבוננו ממקום אחר.

אולם החכם רחז“ס שהעיד על עצמו כי “מצא פתרונים לכל השאלות המבוכות והסכסוכים” בחכמת העבור (האסיף תרמ“ה צד 16 עיי”ש), מצא גם למבוכה הזאת תוצאות בדרכים מדרכים שונים. בראשונה החליט כי חשבון המולדות נוסד “לא על קצה המזרח ולא על טבור הארץ, גם לא על אופק ירושלים – רק על מקום הישיבות שבבבל”, וכי כן נראה גם דעת הרמב”ם כי בעיקרים שיסד הוא נוטה מחשבון המקובל אצלנו (הצפירה תרכ“ב צד 23 בתשובתו להחכם שדא”ר), והבטיח לברר הדבר באורך ביסודי העבור מהדורא תנינא. בהשקפה ראשונה אין דבריו נמנעים, כי ההבדל בין אורך ירושלים ובבל עולה 8° 30‘, השוה בזמן 34 מינוטין, ונשתנה ההבדל מן 23 אל 11 מינוטין; אולם כאשר נשים לבנו לדעת הקדמונים בענין הבדל האורך בין ירושלים ובבל, אז נראה כי ההחלטה הזאת מיוסדת על אדני שוא. תלמי המצרי בגיאוגרפֿיה שלו חושב אורך בבל מן האיים המאושרים 79° ואורך ירושלים 66°41, וההבדל 13 שביניהם עולה בזמן 52 מינוטין; וכמהו קצב את אורך שני המקומות האלה התוכן אלבתיני בשנת 880 למה"נ, ברשימתו הגדולה הנדפסת בלשון ערבי בספר Géographie du moyen âge par Joachim Lelewel, Epilogue p. p. 64־93. ורושם הארץ הפרסי אטואל וערוט (בשנת 1250) ברשימתו הנדפסת בלוחות הנספחים למפות Lelewel קוצב אורך בבל 70° ואורך ירושלים 56°30’ וההבדל ביניהם עולה 13°30‘; ואורך אלאנבר שהיא פומבדיתא מקום ישיבת בבל (עיין דברינו בהאסיף תרמ"ז צד 403) נקצב אצלי 69°30’, וההבדל עולה 13°; והרחז“ס בעצמו ביסוה”ע (מ"ת צד 56) חישב את ההבדל בין ירושלים ובבל י“ד מעלות. אם כן כל האומר להמלט מן המבוכה על ידי העתקת חשבון העבור מירושלים לבבל אינו אלא טועה! אולם בספר יסודי העבור (מ"ת הערה א' בסוף הספר) אשר הבטיח החכם רחז”ס לברר שם דעתו בארוכה, וכן במכ“ע לפֿראַנקעל (1864 p. p. 133־144) היתה פתאום רוח אחרת עמו, כי מצא תחבולה מחוכמת יותר. הוא מצא מולד אחד שיסד לו התוכן תלמי באלמגסטי על שנת ג”א י“ד, אשר יצא לו על פי השקפתו שעשה בשנת 132 לנוצרים, וחשב ממנו 879 שנים למפרע עד השנה הראשונה לנבונאסר, שהיא שנת ג”א י“ד ליצירה. המולד ההוא חל אצל תלמי ביום השבת 5 שעות 42 מינוטין 48 סקונדין אחר חצות הלילה, וכאשר נעתיקהו לאופק ירושלים היושבת למזרחה של אלכסנדריא, נמצא מולד ניסן של שנת ג”א י“ד ביום השבת שש שעות ומחצה בבקר, מכוון למולד העבור שחל אז ברגע ההוא! אבל גם פה באו המינוטין – שמולד העבור יתר על המולד הנכון שמצאם הרצמ”פ – ונשתטחו לפני הרחז“ס; כי בהיות מרחק ירושלים מאלכסנדריא 5°20' וההבדל הזה עולה בזמן 21½ מינוטין, אם כן היה המולד בירושלים בשש שעות ארבעה מינוטין, ונמצא הבדל 26 מינוטין בין שני המולדות קרוב לההבדל שמצאנו למעלה. מה עשה רחז”ס לקשי הערף האלה? הבליעם בין התחומים, ואמר כי הבדל אורך אלכסנדריא מאורך ירושלים אצל הקדמונים היה י"א וג' רבעי מעלה42.

אבל הבה נא ונראה היאמנו דבריו? הנה תלמי בעצמו בגיאוגרפיה שלו חושב אורך אלכסנדריא 60°30' ואורך ירושלים 66°, וההבדל ביניהם 5°30‘, וכמהו חשב התוכן אלבתיני ברשימתו הנזכרת, והחכם אבו געפר מחמד בן מוסי אלחורזמי (בשנת 833) בספרו כתאב רשם אלרבע אלמעמור (ספר רשימת רובע הישוב) הנדפס בלשון ערבי אצל לעלעוועל בספרו הנ"ל (צד 48־60) מתרחק מעט מן האמת וחושב את מרחק שני המקומות האלה 4°40’ (56°־51°20'). ובלוחות לעלעוועל הנספחים למפותיו נזכר חבל רושמי הארץ, מצרים ערבים ופרסים, מראש המאה התשיעית עד סוף המאה השלש עשרה, והיוצא מדברי כולם כי מרחק שני המקומות האלה הוא מארבע עד חמש מעלות; ונראה מזה כי המרחק הזה היה ידוע בקירוב גדול לכל הקדמונים ולא היה בו ספק כלל, ואילו העתיקו מיסדי העבור את מולד תלמי מאלכסנדריא לירושלים כי אז בלי ספק קבעוהו בסוף השעה הששית בבקר. וכבר העירותי על הדבר הזה את אזן הרב החכם רחז"ס, וכפי הנראה ישוב לאחוז עתה בשיטתו הראשונה כי נתיסדו המולדות על אופק בבל. אולם כאשר ראינו גם היא לא תצלח, כי הבדל אורך בבל ואלכסנדריא לפי דעת כל הקדמונים הוא 18°30' העולה בזמן שעה ורבע, ואילו העתיקו מולד תלמי מאלכסנדריא לבבל כי אז קצבוהו בשבע שעות ולא בשש ומחצה! –

ובאמת נפלא הדבר כי הרחז“ס החושב את דבריו כמשפט הנדסי שאין להרהר אחריו, מחליף מעת לעת דעותיו כלבוש, כאשר ראינו; ולא עוד אלא שבמקום אחד מצאנוהו מתקרב לדעת הרצמ”פ מתנגדו, ואומר שהתאחרות מולד העבור סבתה לא התקצרות מדת החדש בלבד, כי אם גם יען “חשבון המולדות על פי מהלך אמצע הירח אצל הקדמונים היה מעורב עם השבתות שונות אשר לא ידעו עדיין בימיהם” (תוה"ש מהדורא תנינא צד 91 בהערה), הנה הוא אוחז החבל בשני ראשיו ומרכיב דעתו עם דעת החכם רצמ“פ, ובכל זאת הוא מראה מקום לספרו יסוה”ע מ“ת, ונמצא סותר דברי עצמו תוך כדי דבור? כי אם דבריו ביסוה”ע נכוחים ומדוקדקים אז אין לו צרך וענין כלל לבקש סבה אחרת בהשבתות שנעלמו מן הקדמונים. ובכלל ראוי להחכם הרחז"ס לברר דעתו, ולהודיע איזו משיטותיו השונות הוא מבטל ובאיזו מהן הוא מחזיק, כי בדבר הזה שהוא תופס בכל פעם שיטה אחרת ואינו מבטל את הראשונות וכורך את כולן ביחד, הוא מבלבל את הקורא עד אשר לא יוכל למצוא ידיו ורגליו בכל הענין הזה.

אך נשובה נא אל החכם לוריא! עוד במקום אחד נכנס החכם הזה לרשות שאינה שלו ולא יצא משם בשלום.

אחרי אשר בצע המחבר את כל מעשהו, שם אל לבו באחרונה לבדוק אחר חשבון עבורנו ולבחון את מדרגת דקדוקו; והנה מצא כי שנתנו שמדתה לפי חשבון העבור שס“ה יום ה' שעות תתקצ”ז חלקים גדולה יותר מן הראוי בשעור 0,0046 ביום, ויחש עתידות כי סוף חשבון עבורנו להתמוטט אם לא נדאג לתקנו מעת לעת. דעת לנבון נקל כי כל הדברים האלה הם רק “הלכתא למשיחא”, והננו נושאים ונותנים בהם רק בדרך דרוש וקבל שכר, אבל נשמעה נא עצת ה' לוריא. הנה הוא מוצא כי אחר כל 81 מחזורים שהם 1539 שנים יגדל היתרון הזה ויתקבץ עד 7,0794 יום, על כן יציע לפנינו לקצר מקץ כל 81 מחזורים את חדש אלול בשבעה ימים ולהעמידו על כ“ב יום (צד 152); ומוסיף לאמר כי גרעון שבוע אחד לא יוליד כל שנוי בסדר חשבוננו, כי קביעת השנה תלויה רק באיזה חלק מחלקי השבוע יחול המולד. אבל “לפום חורפא” שכח החכם לוריא כי אז יחול ראש השנה וכל ראשי החדשים הבאים לא בזמן המולד כי אם ז' ימים קודם לכן, וכל חשבון הלבנה ימוט ויפול באפס יד! – אכן אילו היו ישראל על אדמתם וסנהדרין על מכונה, ואילו לא שבו לעבר ע”פ הראיה והאביב והיו רוצים לעשות שנותיהם על פי חשבון, כי אז מצאו דרכים אחרים נכונים הרבה יותר לקרב את שנות החמה והלבנה ולהשוותן יחד. ואילו היינו בסנהדרין כי אז הצענו להנהיג תחת מחזור י“ט, מחזור אחר אשר אמנם ארוך הוא ממנו הרבה אבל מדויק כחוט השערה, והוא מחזור בן 687 שנה אשר יכלול בתוכו 434 שנים פשוטות 253 מעוברות. ונבאר את דברינו בקצרה – מדת החדש לפי דעת התוכן יוחנן טוביה מאיר הנודע בשם Tobias Mayer הוא 29d 12h 44' 2”,8283 ושנת החמה שס"ה יום ה' שעות 48 מינוטין 48 סקונדין, וערך השעור האחרון אל הראשון הוא 12,36826773, נחליף את שבר המעשר בשבר מרותק או שבר נמשך (קעטטענברוך אדער קאנטינואירליכער ברוך) ונמצא את המחירים האלה

נוסחה 19.png

ארבעת השברים הראשונים מדוקדקים רק מעט; השבר החמישי \(\frac{7}{19}\) אשר עליו נוסד עבורנו מדוקדק מהם וכאשר נשוב להחליפו בשבר מעשר יעלה 0,368421 אם כן הוא גדול בשעור 0,000153 יותר מדאי; השבר הששי 123/334 מדוקדק עוד יותר, כי מחירו 0,3682635, ואינו קטן מן הראוי כי אם בשיעור 0,000043. אולם השבר האחרון 253/687 הוא מצומצם כמעט ומחירו = 0,36826783 וגדול רק בשעור קטן מאד 0,0000001 אשר כלא הוא נחשב. ואם את המחזור בעל י“ט שנים כינו מפני חשיבותו בשם מספר הזהב (אידעלער בשם דוראנטיס I־197), כי עתה נוכל לכנות את המחזור בן 687 שנים בשם “מרגניתא דלית לה טימי”. לא נשאר לנו אפוא כי אם לבקש את סדור השנים המעוברות בתוך המחזור הזה, אבל יען כבר ארך מאמרנו מאשר הגבלנו לנו מראש נחשוב את פרטי הדברים למותר ודי לנו כי הראינו את היסוד הראשי אשר עליו היה יכול להוסד סדר העבור מכוון ומדויק, והרוצה לעמוד על עיקרי הדברים יעיין בספרו של החכם מאַצקא (שהבאנו פעמים אחדות) בסימן 23, וימצא דבר דבור על אפניו. מובן הדבר כי אילו נתקבל חשבון כזה כי אז נשתנו הדחיות גטר”ד ובט“ו תקפ”ט לאחרות, אבל בידוע ששתי הדחיות האלה הן רק טפלות בחשבון העבור ואינן אלא תולדות משתי הדחיות הראשיות: אד"ו ומולד זקן, ואילו נתקבלה מדה אחרת לחדש ולמחזור, כי אז הולידו שתי הדחיות האלה תולדות אחרות ברוח הרעיון הראשי אשר כל סדר העבור נשען עליו.

עוד שגיאה אחת קטנה מצאנו בספר החכם לוריא. אחרי אשר באר כהוגן את השם מולד, באמרו, כי הוא רגע קבוץ החמה והלבנה, יוסיף לאמר “או בדיוק יותר (точнѣе) רגע הראות הלבנה החדשה ברקיע אחרי הקבוץ” (צד 17). הגדר הזה שהחכם לוריא אומר עליו שהוא “מדויק יותר” אינו אלא שבוש, אף אם כדבריו מצאנו גם אצל אידעלער (I־543־544). ולא אדע אם משם לקח לוריא את דבריו או כוון לשגיאה זו מדעתו.

ווארשא בחדש בול התרמ"ח.

חיים יחיאל בארנשׁטיין.



 

שׁירות דודים.    🔗

מאת החכמים החוקרים

הר“ר יוסף הלוי בפריס, והר”ר אברהם עפשטיין בוויען.

הר“א עפשטיין שלח את ספרו “מקדמוניות היהודים” להחוקר המפורסם הר”ר יוסף הלוי Prof. à l’Ecole des Hautes־Etudes והוא שלח לו בתשובתו את השיר הזה:

סִפְרְךָ אוֹצַר חֲמֻדוֹת מָלֵא בְרָכָה כְּמֶגֶד שָׁמַיִם

כָּל פְּנִינֵי תַעֲנוּגִים יִתְנוֹצְצוּ בוֹ בְּאוֹר שִׁבְעָתַיִם

מוֹצְאֵיהֶם יִלְמְדוּ בִין סוֹדוֹת מְכֻסִּים כְּחֹשֶׁךְ מִצְרַיִם

וּשְׁעָרִים סֻגְּרוּ מֵ – אָז יִפְתְּחוּ חִישׁ בְּלִי שִׂים יָדַיִם.

J. Halévy

את השיר הזה קבל הראע"ש בהיותו באיטליא בסאררענטא הסמוך לנעאפעל, והשיב לו:

אל החוקר המפורסם מ' הלוי בפריס.

לְנֶגְדִּי יַם גָּדוֹל וְרָחָב, גַּלָּיו יִמְחֲאוּ כָף,

פַּעַם בִּדְמָמָה דַקָּה, פַּעַם בַּחֲרוֹן אָף.

מִתְּהוֹם מַיִם רֹאשׁ יָרִימוּ אִיֵּי הַיָּם,

לִימִינִי כְּכִבְשָׁן יֶעְשַׁן הַר נִשָּׂא וָרָם.


הוּא כִּסָּה בְאַפְרוֹ פָּאמְפֶּעיִי עִיר גְּדוֹלָה לְאֵל,

שָׁפַךְ עָלֶיהָ חֲמָתוֹ, וַיְשִׂימֶהָ לְתֵל.

כְּאַלְפַּיִם שָׁנָה עָבְרוּ, וְהִיא נִצֶּבֶת עוֹד,

חָרְבוֹתֶיהָ רָאִיתִי וְהִשְׁתּוֹמַמְתִּי מְאֹד.


נַפְשִׁי הִשְׁתּוֹחֲחָה מְאֹד, הָיִיתִי כְּחוֹלֵם חֲלוֹם,

כִּי רֶגַע שָׂמַחְתִּי וְנֶאֱנַחְתִּי – אֵין בִּי מְתוֹם.

וְעֵת בָּאַנִי שִׁירְךָ, אָז אָמַרְתִּי כִּי כֵן:

יֵשׁ גַּן עֵדֶן בָּאָרֶץ, מָלֵא חֶסֶד וְחֵן.

אברהם עפשטיין

אז שלח לו הלוי את השיר הנחמד הזה:

אל החוקר המהולל אברהם עפשטיין הי"ו.

הַחֲלוֹם חָלַמְתִּי, אִם אָזַל דֵּעִי?

בְּצָפוֹן חֲשַׁבְתִּיךָ, בֵּין רִגְבֵי קֶרַח;

וְהִנְּךָ בַּנֶּגֶב, עַל שַׁדְמוֹת פּוּמְפֵּיאִי,

מַבִּיט נִפְלְאוֹת קֶדֶם, וּפְנֵי מוֹכְרוֹת פֶּרַח!

הַגֶּד־נָא דְּבַר אֱמֶת, וְאַל תְּהָתֵל, רֵעִי;

הַחֲלוֹם חָלַמְתִּי, אִם אָזַל דֵּעִי?


לְנֶגְדְּךָ יָם מְהוֹלָל, מִתְהַפֵּךְ לִרְגָעִים

פַּעַם יִדֹּם, פַּעַם יֶהֱמֶה כְּמַפּוּחַ;

וּלְשֶׁטֶף אֶרֶץ רַבָּה יְדַלֵּג עַל סְלָעִים,

וְגַלֵּי עֹז יִזְרֹק, כִּזְרֹק נַעַר תַּפּוּחַ!

הַגֶּד־נָא דְּבַר אֱמֶת, וְאַל תְּהָתֵל, רֵעִי;

הַחֲלוֹם חָלַמְתִּי, אִם אָזַל דֵּעִי?


מִשְּׂמֹאלְךָ אִיִּים, מִתְּהוֹם יָרִימוּ רֹאשׁ;

יָבֹזוּ לִגְאוֹן הַיָּם, וְעוֹדִים עֲדָיֵימוֹ;

וּבְעַנְפֵי אֵלָה, הַרְחֵק מֵעֵין אֱנוׂשׁ,

צִפֳּרִים יִבְנוּ קֵן וְחוֹגְגִים כְּלוּלוֹתֵימוֹ!

הַגֶּד־נָא דְּבַר אֱמֶת, וְאַל תְּהָתֵל, רֵעִי;

הַחֲלוׂם חָלַמְתִּי, אִם אָזַל דֵּעִי?


מִימִינְךָ הַר רָם, יְמַלֶּט אֵשׁ מִבִּטְנוֹ;

מוֹקֵד עוֹלָמִים, מִתַּחַת לְעִמְקֵי מָיִם!

וְעֵת יִקְצֹף יַבְקִיעַ עַמּוּד עֲשָנוֹ,

וְיַמְטֵר פַּחֵי מָוֶת לְכָל רוּחוֹת שָׁמָיִם!

הַגֶּד־נָא דְּבַר אֱמֶת, וְאַל תְּהָתֵל, רֵעִי;

הַחֲלוֹם חָלַמְתִּי, אִם אָזַל דֵּעִי?


לְרַגְלְךָ קִרְיָה, נִקְבְּרָה בְּאֵפֶר הַמּוֹקֵד

זֶה אַלְפַּיִם שָׁנָה פִּתְאֹם, הִיא וְיוֹשְבֶיהָ;

וְעַתָּה קָמָה מִקִּבְרָהּ, וַתִּשְׂחַק לְאֵיד;

וְהָמוֹן עָלֵז יִתְהַלֵּךְ בִּרְחוֹבוֹתֶיהָ!

הַגֶּד־נָא דְּבַר אֱמֶת, וְאַל תְּהָתֵל, רֵעִי;

הַחֲלוֹם חָלַמְתִּי, אִם אָזַל דֵּעִי?


אוּלַי עֵר אָנֹכִי, וְגַם יֵשׁ בִּי דֵּעִי;

אוּלַי הַנֶּגְבָּה הִבְרִיחֲךָ הַקֶּרַח;

וַתֹּאמֶר: אָשׁוּטָה בְּחָרְבוֹת פּוּמְפֵּיאִי,

לְהַבִּיט נִפְלְאוֹת קֶדֶם וּפְנֵי מוֹכְרוֹת פֶּרַח.

אַךְ כֵּן דִּבַּרְתָּ, וְלֹא הֵתַלְתָּ, רֵעִי;

אָמְנָם עֵר אָנֹכִי, וְגַם יֵשׁ בִּי דֵּעִי!

יוסף הלוי



  1. כן לשון רחז“ס, וכן הציב החכם עפשטיין (צד 30) חדש תות מקביל לחדש סעפטעמבער; אבל דברי שניהם אינם מדוקדקים: החדש הראשון תות היה מתחיל אצל המצרים ביום 20 יולי, ביום שכוכב הכלב (סיריוס) עולה ביום (בעמוד השחר, העליאקישער אויפֿגאנג, אבל לא עם שקיעת החמה ככתוב בשגיאה ביסודי העבור צד 8), אשר בעת ההיא יחלו מי הנילוס לעלות (ולכן היה אצל המצרים שם אחד לכוכב הכלב סיריוס ולנילוס – סיריס או סהיריס, הדומה למלת שיחור שהוא שם הנילוס בלשון עברי – אידעלער, כראנאלאגיע ח"ב צד 593), אולם מפני שלא הביאו המצרים בחשבונם רביעית היום העודפת על שס”ה, היה ראש שנתם נעתק כל ארבע שנים יום אחד לאחוריו, ולא חזר ליום 20 יולי כ“א אחר עבור 1461 שנים מצריות. ראש החדש תות חל ביום 20 יולי בשנת 1322 לפני ספה”נ, ובשנת 139 אחרי ספירתם. ובל“ס נתערב להחכמים רחז”ס ורא“ע החדש המצרי בחדש האלכסנדרי, אשר נתקן בערך שלשים שנה לפני סה”נ באלכסנדריא של מצרים, אשר אז החליפו את השנה הנעתקת (Annus Vagus) בשנה קבועה (פֿעסטעס יאהר) ע"י שהוסיפו בכל ארבע שנים יום אחד על חמשת ימי התשלום, ומן העת ההיא חל לפי החשבון הזה יום הראשון לחדש תות ביום 29 אויגוסט, ולכן תלמי המשתמש בסדר החשבון החדש של האלכסנדריים חושב את תות מקביל לחדש סעפטעמבער (עיין אידעלער 141־I).  ↩

  2. מצאנו את הבבליים והסינים מונים ללבנה ובכ“ז מתחילים את היום מהנה”ח (עיין Baylly בספר Histoire de l'astronomie ancienne צד 38; גומפאך, דיא צייטרעכנונג דער באבילאניער אונד אססירער צד 31), אבל כי העם המונה לחמה יחל את היום מבערב, לא מצאנו.  ↩

  3. ויש להצדיקו כי כוונתו לשנת הלבנה אשר התחילה אצל המצרים עם המולד שאחר תקופת תשרי כמו שהבאנו (צד 298).  ↩

  4. וכן נמצא השבוע אצל הבבליים, ההודים והסינים (עיין Baylly צד 336, 63; אידעלער 88־I) המונים ללבנה, ולהפך הפרסיים המונים לחמה אין להם שבוע; אבל מצאנו אצלם רושם שגם הם היה להם שבוע בימים קדמונים (בעת שמנו עוד ללבנה), כי בין שלשים ימי החדש, שיש לכל אחד מהם שם מיוחד, כמו שיש לרוב העמים שמות מיוחדים לימי השבוע, נמצא כי היום הראשון, השמיני, החמשה עשר, והשלשה ועשרים יקראו בשמות אלהיהם (אידעלער 517־II).  ↩

  5. החכם ר‘ אברהם יפה המכונה ד“ר היבש בבאורו לתרגום הסורי לחמש מגלות שהדפיס בפראג (שנת תרכ"ו) נגע בהוראת מלת כסא, ובביאורו למגלת אסתר (ט' כ"א) כתב: ”וממה שנמצא על וביום עשרים ושלשה לחדש השביעי ת“ס וביומא דכסאא בה בירחא דתשרי, רצה החכם מיכאעליס להוכיח שכסאא דירחא הוא כל הזמן ממלואה של לבנה עד שתתמעט ותתכסה מעיני הרואה, והעד שנאמר כאן על יום כ”ג של החדש כסאא, וטעות הוא ביד החכם הנ“ל, ואם היה נותן עין ולב על השינוי הבא שם בתרגום סורי בפסוק הקודם, היה רואה כי כסאא גם שם הוא יום ט"ו של החדש, כי על ויעשו ביום השמיני עצרת כי חנוכת המזבח עשו שבעת ימים והחג שבעת ימים (שם פסוק ט') ת”ס שבעא יומין דעאדא ושבעא יומין דחודתה דביתא הלין והלין הוא חשבנהון ארבעת עסר יומין, ועל החשבון הזה של י"\ד ימים בחדש שלא נמצא במקרא אמר אח“כ וביומא דכסאא בה בירחא דתשרי, נראה לעין שכוונתו על יום החמשה עשר, והערבי שהעתיק בעקבות הסורי תרגם שם נצף אלשהר שהוא חציו של חדש”. אמת הדבר כי המתרגם שנה קצת את הפסוק ט’ כי צרף אליו את הכתוב במלכים (א‘ ח’ ס"ה) כאשר שנה גם את הפסוק ח‘ ותרגם ועבד סלימון בה בזבנא הו עאדא שבעא יומין וכלה איסראיל עמה כנושתא רורבתא מן אנטיוכי ועדמא לנחלא דמצרין קדם מריא אלהן שבעא יומין דעאדא ושבעא יומין דחודתא דביתא וכו’, על פי האמור במלכים שם; אבל בשום אופן לא נתכוון לומר כי יום שלוח העם היה בחמשה עשר לחדש שהרי גם במלכים אשר משם העתיק, נמצא ביום השמיני (עצרת כ"ב לחדש) שלח את העם, והמתרגם עצמו אומר בפירוש שבתוך ארבעת עשר הימים הנזכרים נכללו ימי שבעת ימי הסכות (שבעא יומין דעאדא) וא“כ לא יכול לשלח את העם לפני יום כ”ב; ולכל היותר נוכל לומר כי לדעת הסורי חגגו בראשונה חג הסכות ואחריו ימי החניכה (וכן נראה קצת מסדר לשונו שבעא יומין דעאדא ושבעא יומין דהודתה דביתא) וביום השמיני לחנוכת הבית שלח את העם בכ“ט בתשרי זמן מולד מרחשוון, אבל גם זה לא יסתור דברינו, כי עכ”פ נראה מזה שבלשון סורית היתה מלת כסאא כוללת יום המולד ומלוא הירח (Syzygien) ומהם נקיש על שני הרבעים האחרים (Quadraturen); אבל אין אנו צריכים לזה, ויותר קרוב כי כוונת המתרגם ביומא דכסאא על יום כ“ב או כ”ג לחדש, ומן הערבי אין ראיה, כי המתרגם המאוחר הזה העתיק מתוך הסורי ולא הבינו יפה, והנה ע“פ רוב במקום שנמצא שנוי בת”ס נמצא דוגמתו או קצת רושם ממנו ביוני, ופה אין כל שנוי בין היוני ובין ספרינו. וראוי הדבר שהאנשים שספק בידם לעיין באוצר השרשים הגדול לל“ס היוצא עתה לאור ע”י Payne Smith ישימו את לבם לעיין על הוראת מלת כסאא בספרות הסורית, ואולי ימצאו ראיה לדברינו. – בדרך אגב אעיר על דברי החכם יפה שכתב עוד: “והחכם גיזיניוס אומר: סיריש כסא דער פֿירצעהנטע טאג דעס מאנאטס, דער פֿאללמאנד, וממה שכתבתי מוכח שצריך לתקן דער פֿינפֿצעהנטע טאג”, עכ"ל. וממה שכתבתי אני בשם קסטלי ועיסא בר עלי מוכח שאין צריך לתקן כלל בדברי גיזיניוס.  ↩

  6. בספור הבריאה למשל נזכרה בראשונה בריאת אלהיהם לשמותם ולתולדותם: לחמו ולחמו ענמלך (ענו) ואעה, ותורתנו לא תדבר גם על בריאת המלאכים, ובעלי המדרש אשר הזכירו בריאתם הוסיפו לאמר שנבראו בשני או בחמישי שלא יאמרו מיכאל היה מותח בדרומו וכו‘ (ריש ב"ר). המבול לפי ספור הבבליים לא בא על הארץ בחטאת יושביה כי השחית כל בשר את דרכו, כי אם בעבור רוח רעה על בל אלהיהם, ובקצפו ובחמתו בלא דעת ובלא תבונה נמחה כל היקום אשר על פני האדמה, ולולא האלוה אעה אשר הודיע מראש מחשבת בל לחזיז־אדרא (נח) ויצוהו לעשות לו תבה כי אז לא נשאר זכר לכל בשר אשר על הארץ, ובהודע הדבר לבל התאנף מאד ויאמר להשמיד גם את חזיז־אדרא, אז פרץ ריב בין האלהים הרבים, עד אשר באחרונה נחם בל על הרעה אשר אמר לעשות לחזיז־אדרא! – הספור הבבלי יאמר כי כאשר גאו המים נפלה אימתה ופחד גם על האלהים ויבקשו מפלט למו, וכפרץ רחב פרצו ויעבורו אל גבהי שחקים, עד כי כרעו קרסו יחדו ככלבים על יד שערי שמים! – במקום שנאמר בתורתנו במלים מעטים וירח ה’ את ריח הניחוח, יסופר שם כי האלהים התקבצו ויאתיו כזבובים לקחת חלק בזבח אשר הקריב להם חזיז־אדרא! – רבים הם הספרים שנכתבו על אודות כתבי היתדות ויחוסם לכתבי הקדש, ד“מ: Schrader, Die Keilinschriften und das alte Testament. Dr. Sillem, Das alte Testam. im Lichte der Assyrischen Forschungen. Sayce, Alte Denkmäler im Lichte neuer Forschungen. Mürdten, Kurzgefasste Geschichte Babiloniens und Assyriens. ודומיהם למאות, ובשפת עבר כתב ד”ר ראבין בענין הזה ספר בשם “ברוסי הכשדי”  ↩

  7. וכן נראה מכתובת אחת המספרת מעשי כרש ושם יאמר: “מחדש ניסן שנת שלש לכרש מלך כל הארץ עד חדש אדר שנת שלש לכרש מלך כך הארץ” (געשיכטע דעס סעמיטישען אלטערטהומס מאת Victor Floigl צד 4), כי הכשדים היו מונים שנות מלכיהם לא מיום שעמדו בו כי אם מניסן שקדם להם, מסכים למה ששנינו מלך שעמד בכ“ט באדר כיון שהגיע אחד בניסן עלתה לו שנה (ר"ה דף ב'). וכן המצרים היו מונים למלכיהם מראש חדש תות שהיה ראשית שנתם (אידעלער 118, 117 – I). והחכם Mürdten בספרו הנ”ל (צד 65) יאמר כי לעניני אמונה היו מונים מניסן ולעניני חול מתשרי, והוסיף כי יש חושבים טעם הדבר מפני שהעולם נברא בתשרי, ואולי נתחלפו להמחבר הבבליים ביהודים שדבר על אודותם שם ואמר שקבלו חדשיהם מן הבבליים, ועיין בהערה הסמוכה.  ↩

  8. תקופת ניסן לדעת שמואל חלה תמיד בשנה ראשונה למחזור חמה בתחלת ליל כ“ו מארץ, בשניה בחצות ליל כ”ו בו, בשלישית בכ“ו בו בתחלת היום, וברביעית שהיא שנה כבושה (פעברואר בן כ"ט יום) ביום כ”ה בו בחצות היום, וכן היא חוזרת חלילה. ולפ“ז סופרי השומרונים האומרים שהם מעברים את השנה אם מולד הלבנה חל ביום י”א מארץ, כוונתם לרוב השנים, מפני שאז יחול הפסח בכ“ה מארץ, יום לפני התקופה, אבל בשנה כבושה אין מעברים אא”כ חל המולד בעשירי לחדש מארץ או קודם, אבל כשחל ביום י“א אז יחול הפסח בכ”ה שהוא יום התקופה ואין צורך להם לעבר.

    והנה אמרתי כדבר פשוט שתקופת שמואל אחת היא עם תקופת יוליוס קיסר, ועלי לברר החלטתי, מפני שכבר נחלקו בזה החכמים ולא העלו בידם דבר ברור. החכם אידעלער שיצא לדון על התקופה הזאת ע“פ ההבדל בין תקופת תשרי האמתית ובין תקופת שמואל, החליט שנתיסדה במאה השלישית לסה”נ (I־554) והוא זמנו של שמואל; והחכם פיניליש יצא לבקש זמן התיסדות התקופה הזאת, ע“פ ההבדל שבין תקופת ניסן האמתית ובין תקופת שמואל, ומצא שנתיסדה בשנת ג”א ת“ן, שנה ראשונה לתאריך השטרות (כ“ח ח”ט צד 32). הננו רואים מזה, כי אם את התקופה האמתית נשים לנו לקו, אז תשתנינה תוצאות חקירותנו לפי התקופה אשר נצא ממנה בחשבוננו. אולם הטיב מהם לעשות החכם רחז”ס, שמצא עפ“י ההבדל בין תקופות שמואל ובין התקופות האמצעיות שבזמננו, שנתיסדה תקופת שמואל בערך 45 לפסה”נ בזמנו של יוליוס קיסר (חוה“ש הוצאה ראשונה צד ס”ד, יסודי העבור צד 42), אבל לא חזק את דבריו בראיה מחייבת, ולכן אינם יוצאים מכלל השערה; ולא נתפלא אפוא אם לא נתקררה בה גם דעת הרחז“ס ובקש לתקופת שמואל סמוכות ממקום אחר, ורצה למצוא קשר בינה ובין העיקר שקבע לו תלמי המצרי בספר אלמגסטי למהלכי המאורות. את העיקר הקדמון הזה, אשר יצא לתלמי אחר שחשב מזמנו למפרע 879 שנים שכל אחת מהן מדתה שס”ה יום ה‘ שעות נ“ה מינוטין וי”ב סקונדין, העתיק רחז“ס לתקופת שמואל והוסיף לחשוב ממנו למפרע עד תחלת חשבון הבריאה, בחשבו כל שנה לשס”ה יום ורביע כשמואל (והרכיב אפוא מין בשאינו מינו), ועל ידי שלקח את ההבדל בין אלכסנדריא של מצרים ובין ירושלים יותר מפי שנים ממה שהוא באמת, וממה שקצב תלמי בעצמו כאשר העירונו למעלה (צד 334), יצא לו בדיוק שתקופת שמואל הראשונה קדמה למולד ז’ ט' תרמ“ב! אולם הרחז”ס לא היה צריך כלל להכנס לפרצה דחוקה כזו, והשערתו שתקופת שמואל נלקחה מתקופת יוליוס קיסר נאמנה מאד, ואנכי מצאתי לה ראיה נאמנה שכמעט אין להרהר אחריה, וזאת היא: לפי עדות פליניוס וקאלומעללא (המובאים אצל אידעללער II־124), בשעה שתקן יוליוס קיסר את הלוח החדש לרומיים בשנת 45 לספה“נ, והוא שנת ג”א תשט“ז לבריאה, קבע תקופת טבת ביום השמיני לפני ר”ח יאנואר (ante diem VIII Calendas Januar) שהוא מכוון ליום 25 דעצעמבער, והתקופות (Cardines) האחרות גם כן ביום השמיני לפני ראש החדש הסמוך: ביום 25 מארץ, 24 יוני, 24 סעפטעמבער; וכשאתה חושב תקופות שמואל לשנה ההיא אתה מוצא תקופת תשרי ביום 24 סעפטעמבער (21 שעות), תקופת טבת 25 דעצעמבער (\(4\frac{1}{2}\) שעות), תקופת ניסן 25 מארץ (12 שעות) ותקופת תמוז 24 יוני (\(19\frac{1}{2}\) שעות), מכוון עם עדות פליניוס וקאלומעללא! – השעות הנוספות במסגרות מתחילות מחצות הלילה כחשבון הרומיים. – והנה החכם אידעלער במקום ההוא מצא שתקופת טבת של יוליוס היתה מאוחרת מן התקופה האמתית יותר מיום תמים, ולכן שער שלא מצאה סאסיגענעס מעצמו כי אם לקחה מתוכנים אחרים שקדמוהו, ואולי מהיפרכוס, וכן מצא שתקופת ניסן שלו היתה מאוחרת מן התקופה האמתית יותר מיום אחד, וכנגדן קדמה תקופת תמוז את התקופה האמתית יום אחד ותקופת תשרי שני ימים, ולכן החליט שסאסיגענעס קבע את תקופותיו האחרות גם כן ביום השמיני לפני ר“ח (VIII Calendas) למען תת לכולן תמונה אחת (דער גלייכפֿערמיגקייט וועגען), ולדעתי לא כוון יפה. תקופות יוליוס קיסר אינן התקופות האמתיות כ”א האמצעיות, וכאשר נחשוב למפרע מהיום עד זמנו, נמצא שבשנת ג“א תשט”ז בתקופת תשרי חלה התקופה ביום 24 סעפטעמבער 8 שעות בערב, לפי זמנה של אלכסנדריא עיר מושבו של סאסיגענעס, ותקופת שמואל או יוליוס קיסר חלה בשעה 9 בערב, ונמצא ביניהן רק הבדל מועט, שעה אחת, וכן עולה ההבדל הזה בכל יתר התקופות, וההבדל הזה קטן מאד, ואם נניח שהתוכן סאסיגענעס עשה השקפותיו כחמש שנים קודם שתקן החשבון בערך 50 קודם לספה"נ, אז יבוטל גם ההבדל הקטן הזה ונמצא שתקופתו מצומצמת צמצום גמור עם מה שיצא לנו בחשבוננו.  ↩

  9. החכם Mürdten מביא בספרו (צד 66) כללי העבור להבבליים כאשר נמצאו כתובים על אחד הלוחות, וז“ל: אם באחד בניסן כוכב הכוכבים (כוכב ידוע להם) מקביל אל הירח אזי השנה נכונה (פשוטה), ואם בשלישי בניסן כוכב הכוכבים מקביל אל הירח אזי השנה מלאה (מעוברת). החכם הזה כותב עוד: ”ולמען השוות שנת הלבנה עם החמה הוסיפו בכל שנה רביעית חדש אחד שקראו מאגרו סא אדארו, ובכל שנה שמינית הוסיפו מלבד אדר שני עוד חדש אחד אחר אלול וקראוהו מאגרו סא אולולי. הדברים האלה, שלא מצאתי להם עוד חבר, סותרים לשטרי עגובי שנזכר בהם אדר שני בשנת א‘ ג’ ו‘ לנבונד ובשנת ה’ ח‘ י“ג וט”ז לדריוש ולא כל ארבע שנים, ואולי עברו בראשונה בכל ד’ שנה ואח“כ שנו סדר העבור במצאם מחזור י”ט מדוקדק יותר. אך על זאת אעיר, כי החכם מירדטען לא היה מבין כתב היתדות ואת דבריו לקט מפי ספרים, והחכם פרידריך דעליטש שהגיה את ספרו הקדים לאמר כי אינו מקבל על עצמו אחריות הספר בכללו, ובפרט בדברים הנוגעים בחכמת הבנין, התכונה וסדור חשבון העתים.  ↩

  10. גם הקראים הקדמונים שהיו מעברים על האביב, נחלקו בדעותיהם בדבר הזה, מקצתם אמרו שאין מעברים את השנה אלא אם לא ימצא האביב בפסח, ומקצתם אמרו שזמן בקשת האביב הוא בסוף חדש אדר, ואם לא נמצא האביב בר“ח מעברים השנה. הדעה הראשונה ”היתה דעת רבינו יוסף הרואה נ“ע, אך חזר מזאת הדעת בסוף ימיו והורה בראיה כי צריך שימצא האביב בראש החדש” (ר‘ אהרן בר’ אליה בספר מצות גדול המכונה “גן עדן”, ענין הבדל שנה משנה דף כ“א ע”ב), גם בעל אדרת אליהו (ענין קה“ח פ' ל”ז) אמר: “סוף דבר היוצא מדעות מרבית החכמים שבקשת האביב היה בתשלום חדש אדר”, ובכ“ז גלה דעתו להפך אחר הצטדקו לאמר: ”חלילה חלילה לא באתי לחלוק על דברי החכמים אמנם האמת הכריחוני בזה". – בעל אדרת אליהו נמשך לפעמים אחרי דעות חכמי הרבנים אשר שתה בצמא את דבריהם, כי לקח תורה מפי הרב רבי מרדכי כומטיאנו, והוא גם הוא התיר הארת הנר בערב שבת (אדרת אליהו, ענין שבת פרק כ').  ↩

  11. כבר עמד על זה המעמיק באמת בפשטי הכתובים הרשב“ם ז”ל, וכתב: “ויהי ערב ויהי בקר, אין כתיב כאן ויהי לילה ויהי יום אלא ויהי ערב שהעריב יום ראשון ושקע האור, ויהי בוקר בוקרו של לילה, שעלה עמוד השחר הרי הושלם יום אחד מן הו‘ ימים שאמר הק’ בי' הדברות ואח”כ התחיל יום שני, ויאמר אלהים יהי רקיע, ולא בא הכתוב לומר שהערב והבקר יום אחד הם כי לא הוצרכנו לפרש אלא היאך היו ששה ימים שהבקיר יום ונגמרה הלילה הרי נגמר יום אחד והתחיל יום שני“ (הוצאת ראזין, כ“ח ה”ח צד 44). וקודם לזה אמר: ”ויבדל אלהים בין האור ובין החשך שי“ב שעות היה היום ואח”כ הלילה, האור תחלה ואח“כ החשך, שהרי תחלת בריאת העולם היה במאמר יהי אור, וכל חשך שמקודם לכך דכתיב וחשך על פני תהום לא זהו לילה, לחשך קרא לילה, לעולם האור תחלה ואח”כ חשך“. – נגד הדעת הזאת יצא הראב”ע בספר “אגרת השבת” הנדפס בכרם חמד ח“ד (מצד 159 עד 173), לערער עליה ולקרוא עליה תגר, ואף כי לא פירש בדבריו שם הרשב”ם, הנה היטיב לראות הח‘ גרעטץ (ח"ו צד 415) כי אליו ירה חציו ועליו יורו דבריו אשר שם בפי ציר השבת “ולא תשא פני איש”. במאמרו זה עטה כמעיל קנאה “להרים מכשול ולהסיר פח ומוקש”, כי פחד פן ילמדו מדבריו לחלל ליל השבת “כי אם היה סוף יום הששי בקר יום השביעי יש לנו לשמור הלילה הבא”, כאשר באמת כן עשו בזמנו המינים בקפריסין שספר עליהם ר“ב מטודילה שהיו מחללים ליל שבת ושומרים ליל ראשון וישראל מנדין אותן בכל מקום (מסעות ר"ב הוצאת מארגאלין צד 35). אולם חלילה לרשב”ם מדעה משובשת כזאת אשר משחתה בה מום בה, ובפירוש אמרה תורה בארבעה עשר יום בערב תאכלו מצות עד יום האחד ועשרים לחדש בערב (שמות י“ב י”ח), מערב עד ערב תשבתו שבתכם (ויקרא כ“ג ל”ב), וכן יש להוכיח ממקומות אחרים שיומה של תורה נמנה מערב ועד ערב, ולא היתה כוונת הרשב“ם כ”א לומר שקודם מתן תורה היו ישראל מתחילים למנות היום מהבקר, ועל כן נזכר היום הזה בתורה בספור הבריאה שהיה מסור ומקובל בעם קודם מ“ת, אבל מיום שנתנה תורה נשתנה הדבר, וימי השבת וכל המועדים מתחילים בערב וגומרים בערב; ואך לחנם קרא הראב”ע חמס באמרו: "כי כל ישראל הצדוקים גם הפרושים עמהם (ואני אוסיף כי גם הרשב"ם אמר כך בפירוש) יודעים כי לא נכתבה פרשת בראשית מעשה ה’ בכל יום רק בעבור שידעו איך ישמרו את השבת שישבתו כאשר שבת השם הנכבד“ (צד 160). ואנכי לא ידעתי מה ענין זה לזה, כפי הנראה יחשוב הראב”ע, כי לדעת המפרש שהיום קדם ללילה במעשה בראשית, היה הקב“ה כביכול עסוק במעשה הבריאה כל ליל שבת עד הבקר שאז נגמר היום הששי של בריאה, ויוצא מזה משפט שליל שבת מותר בעשית מלאכה, אבל הדבר אינו כן, וממשמעות הכתובים נראה שכל מעשה הבריאה היה רק ביום (ובמדרש נחלקו בדבר אבות העולם, בש“א מחשבה בלילה ומעשה ביום, ובה”א מחשבה ומעשה ביום, ב“ר פי”ג), וכן בבריאת יום הששי מספר הכתוב בריאת בהמה וחיה ויצירת אדם וחוה והברכה אשר ברך אותם אלהים, ומוסיף וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד לומר שכבר נגמרה כל הבריאה, ואח”כ הוא אומר, שאחר כל אלה העריב השמש ונעשה לילה (ויהי ערב) ונמשך הלילה עד למחרתו, ואז נגמר יום הששי של בריאה (ויהי בקר יום ששי) ולזכר כל הדברים צוה ה' לשבות ביום השבת יום תמים, ויען כי לפי משפטי התורה היום נמשך אחר הלילה שלפניו, לכן גם קדושת השבת מתחלת בערב וגומרת בערב. – וכעין דבר תימה אזכיר בזה דברי מחבר נוצרי אחד J. F. L. George (בספרו דיא עלטעסטען יידישען פֿעסטע, בערלין 1835) הרוצה להוכיח מן המקרא בתשעה לחדש בערב, שנכתבו הדברים בבבל בעת שהיו ישראל מונים מהנה“ח, ולכן קרא הכתוב לערב יום העשירי בשם תשעה לחדש, יען כי יום העשירי לא התחיל אצלם עד הבקר הסמוך (צד 136־141). אילו הכניס עצמו אחד מחכמי ישראל לדקדוקים כאלה היו אומרים עליו כי הוא מעייל פילא בקופא דמחטא, אבל אם אחד ממחברי אשכנז יבנה פלטין על גבעת חול כזאת מבקר אומן יקרא ושכר הרבה יטול, כי הם רשאים ולא אנו! – המחבר לא שם גבול לחקירתו ומחליט כי גם בסוף זמן בית שני היו חושבים את היום קודם ללילה ושהיו ישראל שובתים השבת מליל שבת עד יום הראשון בבקר, אבל ליל השבת לא היה חמור כיומו. מניח אני את ראיות המחבר מספרי ברית החדשה ומדברי יוסיפוס כי את כולן ישא רוח יקח הבל, ומקצתן מוכיחות להפך אילו היה הדבר צריך הוכחה, ולא אביא לפני הקורא כ”א ראיה אחת שהביא (צד 206) ממשנה מפורשת (שמעו שמוע והתמהו! ): מציעין את המטות מלילי שבת לשבת, אבל לא משבת למוצאי שבת (שבת דף קי"ג), אשר ממנה נראה בעליל שליל מוצאי שבת היה שייך לשבת, ולהפך ליל שבת שייך ליום הששי, ולכן הותרה בו מלאכה האסורה בשבת עצמו! – עושו ובואו כל תופשי משוט שם התלמוד ושימו כבוד לאיש הזה אשר ברוב חכמתו ידלה פנינים מן הים הזה! אתם שניתם פרקכם מאה פעמים ואחת ולא ירדתם לעומק הדברים, ותפרשו אותם שלא כהוגן, ומחבר אחד אשכנזי אשר אולי לא ראה ספרי התלמוד מעודו, מסיק שמעתתא אליבא דהלכתא ומגלה דברים שלא שמעתן אזן מעולם. –  ↩

  12. החדש הזה לא נזכר ברשימת חדשי הצורים שהביא הח' עפשטיין (צד 30), וכן נמצא על כתובת אחת המובאה במ"ע צייטשריפֿט פֿיר אלטטעסטאמענטליכע וויססענשאפֿט מאת שטאדע (שנת 1881 צד 344) עוד שם חדש אחד: בימי 20 לירח זבח שמש.  ↩

  13. על הענין הזה כתב החכם גייגר ספר מיוחד הנקוב בשם: “וואס האט מחמד אויס דעם יודענטהומע אויפֿגענאממען? ”. ומלבד אמונת היהודים ודעותיהם אשר עברו אל הערבים, הוא מביא גם מלים רבות מלשון הקדש אשר נאחזו בלשון ערבית, והחכם גרעטץ (ח"ה צד 74) מוסיף עליהן ואומר כי גם מלת נשי שזכרנו מקורה בלשון הקודש, יען חדש העבור בא לישראל על פי נשיאיהם (צד 75), וגם אנחנו נשית עליהן נוספות, מלת ערובה ליום הששי בשבת מלשון ערב שבת (אידעלער 194־II), וכן מלת מנהג (אוללמאן בהערותיו לקוראן שורה חמישית, צד 83), וכן סמני הקוראן ופסוקיו הנקראים אצלם בשם Sure, Ajat מלשון שורה ואות (וויל צד 363).  ↩

  14. בעל אשכול הכופר כתב דבריו בחרוזים סרי טעם המתחילים באותיות אל“ף בי”ת ומסיימים בחרוז –ֶךָ.  ↩

  15. מדברי השומרונים אשר נביא בסמוך, נראה, כי טעות הוא ביד בעל אשכול הכופר, וכי לא עשו הכותים את היום לר“ח אא”כ חל המולד לפני חצות היום, אבל אם חל אח“כ עשו ר”ח למחרתו.  ↩

  16. במאה השבע עשרה, בעת שכתבו השומרונים את מכתבם להונטינגטאן, היתה תקופת ניסן האמתית חלה ביום 11 מארץ לחשבון הישן, ולפ"ז היינו יכולים לומר שהיו הכותים נוהגים בעבורם כמו הכשדים שזכרנו למעלה, שהיו מקפידים שיהיה ראש החדש חל בתקופה חדשה; אבל רחוק הדבר שיהיו מדקדקים כל כך בחשבונם, ונראה יותר שהיו משתמשים בתקופה היוליאנית הנהוגה בכל ארצות הקדם, וצר לי כי אין בידי לוחות התקופות והמולדות שחברו השומרונים, כי אז היינו יכולים לברר מדת שנתם וחדשיהם אל נכון.  ↩

  17. ונראה קצת שגם בזמן המשנה היו הכותים עושים מועדיהם ע“פ הדרך הזאת, ולכן התנכלו תמיד לישראל שהיו מקדשים ע”פ הראיה, לסכל עצתם ולהכשילם בעדי שקר, או להוליכם שולל ע“י השאת משואות. ומדברי התוספתא (פסחים פרק שני) המובאה גם במסכת כותים פרק שני (ועיין גם בירושלמי פסחים פ“א ה”א) נראה כי לפעמים עשו הכותים פסחם עם ישראל – אם מלבד התקופה הגיע עוד סימן אחד, האביב או פירות האילן, עיין סנהדרין י”א ע“ב – ולפעמים לא עשו פסחם יחד – כי עברו ישראל את השנה מפני שני הסימנים האחרים או מפני הדרכים וכו‘ ומפני גליות ישראל שנעקרו ממקומן וכו’, והכותים לא עברו מפני שכבר הגיעה תקופה שעליה לבדה הם סומכים – ולפעמים הקדים פסחם יום אחד – מפני שהיו הכותים מקדשים מועדיהם ע”פ חשבון המולד וישראל ע"פ הראיה המאחרת לבוא ערך יום אחד – ולפעמים עכבו פסחם יום אחד – וסבת עכבה זו אינה ברורה היטב, ואם לא נאמר שנשנית אגב שיטפא, נצטרך לומר שקרה כן לעתים רחוקים כשעשו ישראל מספר חדשים חסרים זה אחר זה, כמעשה שעשה רבי ט' חסרים בשנה (ערכין ט').  ↩

  18. וכן אנשי יאפאן יש להם מחזור י“ט עם שבע שנים מעוברות (Baylly p. 521 בשם ספרי המסעות). ובמקום אחר יזכיר סופר תולדות חכמת התכונה הזה, כי מלבד היונים היה המחזור הזה ידוע לעמים שונים: גיפטים וכשדים, ערבים והודים, סינים ותתרים (צד 65), אבל במקצתם לא הודיענו את המקור אשר ממנו שאב דבריו, ונותן מקום להרהר אחריהם. גם הפריז מאד על המדה בחפצו להוכיח על ידי הדבר הזה, ועל ידי מופתים אחרים הדומים לו, כי היתה חכמת התכונה משותפת לבני אדם עוד לפני דור המבול, ויחד לזה פרק מיוחד בשם ”התכונה לפני המבול" (De l'Astronomie Antediluvienne).  ↩

  19. אחרי אשר ראינו כי המחזור הזה נמצא אצל העמים הנזכרים ואחרים מלבד אלה (גומפאך שם), לא רחוקה תהיה השערתנו כי אליו כוון גם שמואל בשלחו לר' יוחנן עבורא דשתין שנין (חולין צ"ה), לא כאשר הרגלנו להבין את המספר הזה במספר של גוזמא, ויען כי המחזור הזה נופל בדקדוקו ממחזור י“ט לא שת ר”י אליו לבו ואמר חושבנא בעלמא הוא. – גם על זאת אעיר, כי המאמר בערכין (דף ט'): והאיכא יומא דתלתין שנין, אשר הרחז“ס ביסודי העבור (צד 32) אמר עליו שהוא בלתי מדויק כל כך וכי בלי ספק נתוספו המלות האלו בגמרא, יש לו דוגמא בסדר העבור של הערביים שיש להם מחזור של שלשים שנה, ובמשך השנים האלה הם עושים אחת עשרה שנה מלאות (כבושות) בנות שנ”ה יום והן בהז“י גו”ח אדו“ט והשנים הנותרות הן בנות שנ”ד יום, ולפי זה מדת החדש אצלם כ“ט י”ב תשצ“ב. סדר חשבון עבורם נראה שהוא קדום ונתאשר על ידי מחמד (מאצקא כראנאלאגיע סי' 203), והחכם אידעלער (502־II) יאמר שכפי הנראה נתחדש אצלם בימי המלך אלממון במאה השלישית להגרה, אשר בימים ההם קנו להם הערביים ידיעות מדויקות מספרי התכונה של היונים, אבל אינו מביא ראיה לדבריו, ויש מקום לבעל דין לחלוק. ויתכן כי המחזור הזה הוא הוא המחזור בן שלשים שנה שמצאו על כתובת אחת בראזעטטע, אשר בה נקרא המלך תלמי אפיפנוס (אשר לכבודו נכתבה הכתובת בשנת 196 לפני סה"נ) בשם אדון המחזור של שלשים שנה, אשר הודה אידעלער (596־II) כי לא ידע מה הוא, ולדעתי לא רחוק הדבר, כי כמו שהשתדלו המצרים להשוות את חדשי הלבנה עם שנת החמה שלהם שהיתה בת שס”ה יום, על ידי מחזור בן כ“ה, כן רצו להשוותם עם שנת החמה המדויקת יותר והמחזקת שס”ה יום ועוד מספר שעות על ידי מחזור של שלשים שנה.

    והמתרגם הרומי הלך בזה בעקבות עקילוס שתרגם מלות ליום הכסה ήμέρα πανσελήνον פֿאללמאנד (הובא תרגומו זה מאת גרעטץ בתולדות היהודים ח"ב צד 322).  ↩

  20. ). אולם גם אנשי מעקסיקא הנקראים אצטקים (Azteken) חשבו בראשונה חדשיהם ללבנה, וכנו את הזמן מיום הראות הלבנה עד יום העלמה בשם Metzli שהוראתו לבנה וחדש, ואת שנותיהם קצבו על פי מעמד עשבי השדה ותבואתה, וקראו את השנה בשם Xihuitl (תבואה חדשה). אולם בשנת 5097 לבריאת עולם (מתי יחל אצלם חשבון הבריאה? ) נאספו חכמיהם בעיר Huchuetlapallan ונמנו וגמרו לתקן את חשבון השנים כמו שהיה נהוג לפי דעתם בעת רשתם את הארץ. מן העת ההיא הנהיגו שנת החמה שחלקוה לשמנה עשר חדש בני עשרים יום, שכל אחד היה לו שם מיוחד, ובסוף השנה הוסיפו חמשה ימים שלא היה לכל אחד מהם שם בפני עצמו, ונקראו בכלל בשם nemontemi שהוראתו ימים שאין בהם סימן ברכה. החדש היה נחלק אצלם שוב לארבעה שבועות בני חמשה ימים, והימים המסמנים תחלת השבוע היו מכונים כסדר בשמות: שפן, קנה, חלמיש ובית, אשר יזכרו עוד לפנינו. ולמען הביא בחשבון את רביעית היום העודפת על שס“ה, היה להם מחזור בן נ”ב שנה שהוסיפו בסופו שלשה עשר יום (ויש אומרים שנים עשר וחצי!? ) שנתקבצו במשך המחזור. כל שנה משנות המחזור היתה מכונה בשם מרכב משתי מלים, שאחת מהן לקוחה מחרוזה הכוללת ארבעה דברים: שפן, קנה, חלמיש ובית (שהיו מורים גם על ארבעת עתות השנה ועל ארבעת היסודות ארמ"ע), והשנית מחרוזה שניה שהיתה כוללת שמות המספר מאחד עד שלשה עשר; ככה דרך משל נקראה השנה התשיעית בשם: תשעה־שפן, והשנה השמנה עשרה – חמשה־קנה. שני מחרוזים כאלה היו נקראים בשם עת (Siècle) ובלשונם Huchuetilitzli. את הדברים האלה הוצאתי ממכ"ע פולני Wędrowiec (שנת 1877 № № 41־43,), וראשי פרקים נמצאים אצל Baylly, בספרו Histoire de l'astronomie moderne I, p. 285־87, והעתקתים פה בקצרה מפני הדמיון הנמצא בפרטים רבים בין סדר חשבונם ובין כמה דברים שהזכרנו במאמרנו, ומהם יראה הקורא כי מקרה אחד היה גם להם עם יושבי העולם הישן, שחשבו גם הם בראשונה לחמה וללבנה כאחד בחשבון הגס המוטבע בטבע הענין, ואחרי כן תקנו חשבונם לחמה לבד. ונפלא הדבר לראות כי רוח בני האדם העולה למעלה במעגלי החכמה והמדע, יאחז לו תמיד כמעט דרך אחת, וכל העמים והלשונות הרחוקים זה מזה אשר לא נמצא כל קשר ביניהם ודבר לא היה להם איש את אחיו, עושים דרכם ומתקרבים אל שלמותם בנתיבות שונות מעט מזער, אבל מקבילות אשה אל אחותה ואל המסלה הראשה המובילה את מבחר היצורים אל מחוז חפצו, ואל המטרה הנשגבה תעודתו בחיים.  ↩

  21. לא כן עשו הקראים כי לא הודיעו אלה את אלה את קביעתם על כן נפרדו בעשיית מועדיהם, כאשר ראינו מדברי בעל אדרת אליהו: “והנה אנחנו בעונותינו שאנו הולכים אחר חשבון העבור לפעמים יתקדם או יתאחר מחשבון האביב והאסיף, אמנם אנשי ארץ ישראל ומצרים וארם נהרים וארם צובה שרודפים אחר האביב, לעולם יבוא האביב והחדש הראשון בזמנו” (דף ז' ע"ב); “וכן הקרה בזמננו שנת הר”ם ט“ו למחזור הלכו אנשים מקהלתנו בעיר הקדש ואמרו ששנת י”ד ממחזור רע“ו שאנו בו והיה לנו עבור היה להם שנה פשוטה, ואין ראוי מזה שנחליש אמונתנו כי הם הולכים אחר הדעת הברור ואנו הולכים אחר דעת ההקרבה, ואיש איש על מקומו יבוא בשלום, והמצות לא נתנו אלא לפי היכולת ואין ראוי למנוע טוב רב מפני רע מעט. סוף דבר פסקו הכל כי היושבים בארץ ישראל לעשות על פי האביב הנמצא בא”י, ואשר הם רחוקים ממנה ללכת אחר חשבון המחזור במעוברות ופשוטות“ (ענין קדוש החדש סוף פ"מ). את המחזור י”ט קבלו מן הרבנים כאשר כתב בעל ספר מצות גדול (דף כ"ב) ובעל אדרת אליהו (קה“ח פרק ל”ד).  ↩

  22. אחר מלת “לחלוק” נשמטו הדברים האלה: ואילו רצו לתקן להם סדר עבור בזמן אלממון (830 לספה"נ), בעת אשר חכמת התכונה עלתה כפורחת בארצות הישמעאלים, עד כי התוכנים ערבו את לבבם לעשות דבר שלא קדמום כל עם ולשון לפניהם, וגם חכמי הדורות שעמדו אחריהם לא מצאו עז בנפשם לשוב ולחדש את מפעלם עד המאה השמנה עשרה, והוא למצוא קצב ומדה לכדור הארץ, או אם נשתמש בלשון פדר“א (פרק ל') ”למדוד את הארץ בחבלים“ – בעת אשר נראה את חכמי הערבים כי ירוצו ולא ייגעו לברוא חדשות בחכמה, עד כי התוכן אלבתני (880 לספה"נ) מצא את ידיו לקצוב כמעט בדיוק גמור מדת השנה – אם בזמן ההוא רצו לתקן להם סדר חשבון השנים, כי אז יכלו לדקדק יותר ולמצוא מחזור מדויק יתר הרבה מאד ומצומצם כמעט צמצום גמור, והוא מחזור של ע”ט שנה, הכולל חמשים שנה בנות שנ“ד יום וכ”ט שנה בנות שנ"ה יום. שנת הלבנה כזאת איננה גדולה מן האמתית כי אם \(2\frac{1}{2}\) סקונדין, תחת אשר במחזור של שלשים שנה שנת הלבנה קצרה בשעור 34 סקונדין (עיין בספר כראנאלאגיע מאת Wilhelm Matzka סימן 22).  ↩

  23. המספרים המובאים בספר העבור צריכים תקון וטעותם מוכחת מתוכם, כי כ“ה סיון ד”א שצ“ב (שהיה מולד תשרי שלה ב‘ ו’ פ“א וקביעתה ב”ש מעוברת) חל ביום ו‘ לא ביום ג’, וי”ט אדר ראשון ד“א תתפ”ג (שמולד תשרי שלה א' י“ג ר”ן וקביעתה ב"ח מעוברת) חל ביום ו‘ לא ביום ד’. ובאמת ראש חדש פרורדין בשנת ד“א שצ”ב חל ביום ג‘ כ“ב סיון המכוון ליום 16 יוני (ובספר העבור נזכר בטעות י"ט מן יוניה), כי ראש השנה אצלנו חל אז ביום 2 סיפטמבר. ולזה מסכימים גם דברי הנשיא שכתב כי ראש חדש פרורדין בשנת ד”א ש“צ חל ביום הראשון באחד בתמוז; וראש חדש פרורדין בשנת ד”א תתפ"ג חל ביום ד’ י“ז אדר ראשון, והוא ביום 14 פעברואר, כי ראש השנה אצלנו חל אז ביום 4 סיפטמבר. וכן מראים גם דברי הנשיא בעצמו שמצא מולד אדר ראשון ב‘ ד’ תתקע”ה ותחלת היום הראשון של חדש פרורדין י“ו י”ט ק“ה אחר המולד, ומוסיף לאמר ”התחל למנות מיום שני (בשבוע) אשר הוא המולד והוא יום קבוע החדש יכלה לך החשבון ביום ד' ונראה לך שחדש אפרוזדין (צ"ל פרורדין וכן כתוב שם תמיד החדש הזה בטעות) נופל יום רביעי י“ט [צ”ל י“ז] לאדר ראשון”.  ↩

  24. החכם הזה היה איש ריב ואיש מדון לקראים וחבר פירוש על התורה המובא מבעל אדרת אליהו המשיב עליו פעמים רבות, גם עשה פיוט לפסח תחלתו: אמרי הגיוני אשיר (צונץ ליט. געשיכטע צד 509). ובענין זמנו כתב החכם גרעטץ (חלק ח' צד 276): “צונץ זעצט פֿעלשליך משה קפוצתו איס 1365 (סינאג. פאעזיע זייטע 224 [צ"ל 324])”, ואמר כי מדברי בשיצי המתוכח עמו נראה שהיה בן דורו (בערך 1490) והביא דבריו באדרת אליהו (דף ז' פ"א): “שהיה (מר משה היוני) אחרון וזמנו קרוב לזמננו”. אמנם מלבד שאין בדברים אלה אף ריח הוכחה, יש לתמוה על החכם הזה במאד כי לא קרא דברי בשיצי עמוד אחד קודם לזה (דף ו' ע"ד): “שהחכם רבינו אהרן (בעל המבחר שזכר בראשונה) היה קודם זמן מר משה יותר מס' שנה”. בעל המבחר כתב פירושו בשנת ה“א נ”ד, כמו שהזכיר בשירו בראש הספר ובחתימת ספרו וכאשר נראה מפירושו לפרשת בא: “זה לי ארבע עשרה שנה קודם זה הפירוש שנת ל”ט בפרט“, והוא שנת 1294 (במעות נמצא אצל גרעטץ (חלק ז' צד 304) שנת 1289), ע”כ קפוצתו שהיה יותר מס‘ שנה אחריו היה בערך שנת 1360, וע"ז סמך הח’ צונץ בספריו הנזכרים.  ↩

  25. ואלה שמותם: פֶרְוֶרְדִין, אַרְדְ־בֶהֶשְתְּ, חָרְדַד, תִּיר, מָרְדַד, שַהֲרִיר, מְהִר, אַבַּן, אַדֵר, דֵי, בַּהֲמֵן, אַסְפֵן־דַרְמֵד, והם מוסיפים לכל חדש מלת מאה שבאורה חדש, וחמשת ימי התשלום נקראים אצלם בשם אֶנְדֶר־גַהַת, ובזה נוכל לתקן את הטעיות שנפלו בספר העבור לר"א הנשיא צד 104־107.  ↩

  26. החג הזה נזכר גם בירושלמי (ע“ז פ”א ה"ב) ואמרו שם נורוס במדי ב‘ באדר, ובפרס כ’ באדר. והנה הח‘ אידעלער (538־II) מביא שבלוחות השנה להפרסים נמצא רשום נורוס חורזמי (שם מקום בפרס) אצל יום תשעה עשר לפרורדין גללי (לחשבון החדש של גלל עדין), והוא משער כי הוא מיוחס אל אחד ממושלי המדינה הזאת, אשר במאה השתים עשרה ובמחצית המאה השלשה עשרה עשתה מלוכה בפני עצמה, אבל מקור החג הזה וסבתו לא נודעו לו; והנה מדברי הירושלמי ראינו כי גם בימיהם היה הבדל י"ח יום בין המדיים והפרסיים. – מדי דברי בשם נורוס אציע לפני הקורא השערת הח’ דערענבורג על המקרא באחד לחדש הראשון הוא יְסֻד המעלה מבבל (עזרא ז‘ ט’), אשר נוכל לשאת עליה את המשל האיטלקי: Si non e vero e bene trovato לאמר: אם איננה אמת הלא היא מחוכמת. החכם הזה העיר על הנקוד המוזר של מלת יסד וכן על הטעם המפסיק שבמלה הזאת, וישער שבמקום מלת יסד רצו הסופרים להכניס מלת נְרֻס והיא כעין באור למלות באחד לחדש הראשון שלפניה, כמו בחדש הראשון הוא חדש ניסן, ולכן נקדו בפנים מלת יסד בנקוד נרס כדין הנהוג בקרי וכתיב, שנקודות הקרי נמצאות תחת אותיות הכתיב, והיה כתוב בחוץ על הגליון נרס קרי ונשמט אחר כך מפני שהיתה הוראתה סתומה ואינה מובנת אז (עיין גייגער צייטשריפֿט 229 – V בשם Journal Asiatique). ולהחכם אפפערט דעת אחרת שם, והוא רוצה לדמות מלת יסד למלת יְסֻדָן שם חדש הנמצא כתוב על אחת מכתובות היתדות מזמן סיליקוס פילופטר (הרביעי) ערך 180 לפני סה"נ, והיה נראה לו כי היה החדש הזה מתאים לחדש מרחשוון המסומן בכתב היתדות בציור רעיוני (אידעאגראם) שעניני חדש היסוּד (גרינדונגסמאנאט), אולם המקרא בעזרא עומד לנגדו. ואולי לא רחוקה תהיה השערתי כי נקרא כן חדש ניסן יען הוא יסוד וראש לכל חדשי השנה, כאשר ראינו כי גם הפרסיים החלו מנין חדשיהם מניסן.  ↩

  27. ר“א הנשיא היה בקי יותר בחשבון הפרסים, והציע בספרו (צד 105־107) יסודותיו בדיוק כראוי, ועל פיהם מצא שבשנת ד”א שצ“ב (632 לסה"נ) חל ראש חדש פרורדין ביום ג' כ”ה בסיון, ובשנת ד“א תתפ”ג (בזמן חבור הספר) חל יום ראשון לפרורדין ביום ד' י"ט לאדר ראשון.  ↩

  28. אל ימהר הקורא להשיב על דברי ממה שאמרו במשנה (ריש ר"ה) באחד בתשרי ר"ה לשנים, כי מלבד שנחלקו בגמרא בבאורה, הנה תלמוד ערוך הוא בידינו: תני שמואל ופליג בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים, מכאן שמונים חדשים ליציאת מצרים, אין לי אלא חדשים שנים מנין?.. אין לי אלא לשעה לדורות מנין?.. (ירושלמי ר“ה פ”א ה“א, וכ”ה במכילתא פרשת יתרו פסוק בחדש השלישי).  ↩

  29. הדקדוק שדקדקה התורה למנות השנים מניסן גם בענינים שמנינם מתחיל מחדש אחר הביא את המפרשים במבוכה אשר לא יכלו להמיש משם צוארותיהם: נאמר בפרשת שמטה וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש שנים, וזרעתם את השנה השמינית ואכלתם מן התבואה ישן עד השנה התשיעית עד בוא תבואתה תאכלו ישן (ויקרא כ“ה כ”א כ"ב). הכתוב וזרעתם את השנה השמינית הזקיק את המפרשים לאמר שבשמטה פשוטה הוא מדבר ולא בשמטה שאחריה יובל, שאז השנה השמינית אסורה בזריעה, אבל אז לא היה צורך בברכה לשלש שנים ודי היה בברכה לשתי שנים, ע“כ אמרו שהכוונה לשלש שנים מקוטעות שהן שתי שנים מיום ליום; אולם יקשה מדוע לא הבטיחה התורה ברכתה לארבע שנים בשמטה שאחריה יובל? ורנה”ו בבאורו הרגיש בזה, ורצה לאמר שהכתוב מדבר בשני האופנים: בשמטה פשוטה ובשמטה שאחריה יובל, אבל דבריו דחוקים כ“כ עד כי למותר להשיב עליהם. והקראים שהובאו דבריהם בפירוש הראב”ע רצו להחליט שהשמטה מתחלת מניסן ונאסרה בניסן גם אסיפת תבואת השנה הששית, אבל כבר היטיב הראב“ע להוכיח משוגתם. גם המקרא הקודם וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית היה אבן מעמסה לכל המפרשים והוצרכו לתקן הלשון: וכי תאמרו בשביעית מה נאכל משמינית, ורנה”ו נדחק לפרש: איך נוכל לאכול לחמנו בשמחה ובלי דאגה בשנה השביעית.

    אולם פירוש הכתובים פשוט וברור: למנין השנים האמורות בפרשה, השנה מתחלת בניסן ומסיימת באדר, אבל לענין שמטה ויובל השנה מתחלת בתשרי ומסיימת באלול, ולכן בתשרי שלפני ניסן המתחיל את השנה השביעית לחשבון השנים החלה השמטה ונאסרה הזריעה, וחזרה והותרה בשמטה פשוטה, בתשרי שאחר ניסן של השנה השביעית ההיא, וביובל, בתשרי שאחר ניסן שבו תתחיל השנה השמינית. והכתוב שם בפי ישראל את השאלה בזמן שמטה פשוטה: מה נאכל בשנה השביעית? הן בתשרי הקודם לא נזרע א"כ לא נאסף כל תבואה בניסן שבו תתחיל השנה השביעית למנין השנים ונחסר לחם כל השנה השביעית מיום ליום עד ניסן שבו תתחיל השנה השמינית, אשר אז יאספו התבואה הנזרעת בתשרי הקודם שהיה באמצע השנה השביעית, וקל וחומר שתפול השאלה בשמטה שאחריה יובל; והכתוב מבטיח כי לא לבד בשמטה פשוטה אבל גם בשמטה שאחריה יובל לא יחסר לחמם, כי יצוה ה' את ברכתו בשנה הששית, בתבואה הנקצרת בניסן שבו תתחיל השנה הששית, ותספיק עד ניסן שבו תתחיל השנה התשיעית (שלש שנים מיום ליום) כי אז יקצרו את התבואה אשר יזרע בתשרי הקודם היינו בחצי השנה השמינית לחשבון השנים.

    הפירוש הזה היה ברור בעיני כ“כ עד כי נפלאתי תמיד כי לא עמד עליו אחד מהמפרשים. אולם אתה [אולי צ”ל *עתה*? הערת פב“י.] כאשר עיינתי בספרי חכמי בני מקרא ראיתי כי כבר קדמני בעל המבחר, ואלה דבריו: ”והשנים הנזכרות הם בתקון שנות הבריאה, כי אם עבר חצי השנה הששית תכנס שנת השמטה ובהשלמתה (כאלו חצי שנה) [תכנס] שנת היובל ואם תשלים שנת היובל (תכנס) [באה חצי שנה] השמינית ותהיה הזריעה בחצי השמינית והתבואה תבוא בתחלת שנה תשיעית“. הדברים המסוגרים בחצאי עגולה ואריח הם מדעתי, ודברי המפרש בעל טירת כסף אינם מובנים. בעקבות בעל המבחר יצא בעל כתר תורה (בפירושו לפ' בהר) וספר גן עדן (ענין שמיטה ויובל) ובעל אדרת אליהו (ענין שמטה ויובל), ושניהם הרבו להשיב תשובות נכוחות על האומרים שהשמטה מתחלת מניסן, אשר כפי מה ששמענו מפי הראב”ע קראים היו, והננו רואים כי הקראים האחרונים חזרו בהם מאשר גזרו קדמוניהם והתקרבו בענין זה לדברי הקבלה, ופירשו על פיהם את המקראות על פי פשוטם. אולם נפלא הדבר כי בפירוש המקרא: וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית, נמשכו גם הם אחרי המפרשים ופרשו: וכי תאמרו בשביעית מה נאכל בשמינית, אף כי על פי דרכם היה נקל להם לבאר את המקרא הזה באופן פשוט מאד כמו שפירשנוהו.  ↩

  30. המעיין במקור חיים יראה מפורש, כי אמנם שבתי הוא מזל ישראל, אבל עזאזל איננו שבתי הממונה על הטוב כ“א מאדים שהוא כח הרע, ולכן נצטוו בני ישראל להקריב לשניהם שעמדו ביהכ”פ בבית אחד על פי משפטי הכוכבים והבלי האצטגנינות, וכן כתב פֿירשט בשרשיו שבעיר הדס (Edessa, בלשון סורי אורהי ובתלמוד קדושין י"ב אורית) היה מאדים נקרא בשם עזז ואשתו בשם עזיזא.  ↩

  31. המחבר יחשוב כמו רבים לפניו מקור השם ממלת Χρονοσ שהוראתה עת, אבל הדבר אינו כן ומקורו ממלת Κραυνο שהוארתה בִּכּוּר לפי שהיה ממונה על בשול הפירות וכן Saturn חצוב ממלת Satus שהוראתה זרע (זאאט).  ↩

  32. גם חגיגת חמשה עשר באב לא היתה סבתה ידועה אל נכון, ונחלקו עליה בתלמוד בבלי וירושלמי (סוף תענית) מה טיבה. ולדעתי יתכן כי העלו אותה מבבל, כי לפי עדות ברוסי הכשדי (מובא בספר דיא צייטרעכנונג דער באבילאניער אונד אססירער מאת גומפאך צד 57,58) היה להבבלים חג העבדים והאדונים (דיענער־העררן־פֿעסט), אשר יקרא אצלם בשם סאקעא, אשר בו נתן חפש לעבדים, ואדוניהם היו סרים למשמעתם; החג הזה החל ביום ששה עשר לחדש לאוז הוא אב (ולדעת לעפסיוס ביום ט"ו) בעת מלוא הלבנה, וחגוהו חמשת ימים שלמים בשמחה ובמשתה, בהוללות רבה ובמשובה נצחת (ועיין גם Kleuker בספר Zend־Avesta III Theil Seite 248), וקרוב הדבר כי קבלו בני ישראל את החג הזה מאתם, אחרי הסירם מהם כל פגול וכל טמא ויעשוהו קדש לחיי משפחה כאשר אהד רוח עם ישראל.  ↩

  33. הקורא העברי אשר יחפוץ להוכח בדבר הזה למראה עיניו, יוכל לראות העתקת מצבת אשמן־עזר מלך צידונים הנמצאה באותיות עבריות ואשוריות בספר “מצבת עולם” לרי“א ראללער, שם ימצא כי המספר ארבעה עשר רשום ע”י קו אחד שוכב וארבעה קוים עומדים.  ↩

  34. החכם Floigl יאחז בדעת שפרענגער המפרש את דברי הקוראן שרמזנו עליהם למעלה באופן אחר, ואומר שהערבים לא היו מעברים השנה על ידי הוספת חדש אחד כאשר עשו היהודים כ"א על ידי העתקת חדש עלייתם לרגל מחדש כל שתים ושלש שנה (ע"ד שהעתיקו הפרסים את חג הנורוס מעת לעת כאשר זכרנו למעלה).  ↩

  35. ענין הגבולים האלה נתבאר בספר יסוד עולם (מ“ד פ”י), ונזכר קודם לזה בספר העבור לר“א הנשיא (מאמר שני שער עשירי) אלא שלא נסדרו בלוח. ובכרם חמד ח”ט (צד 41־42) נמצא פיוט מר‘ יוסי אלנהרואנאי על ענין ארבעת הדחיות בכלל (מחרוז א‘ עד ד’) והגבולים האלה בפרט (מחרוז ה‘ עד ש’); ומחברו היה קדמון, כי בשנת א’ תקי“ד לשטרות (ד“א תתקס”ג לבריאה) כתב עליו חכם אחד ושמו רב סעדיה באור, כאשר זכר החכם שטיינשניידער שם. – בפיוט הזה נפלו שגיאות והנני לתקנם בזה: צד 41 נכתב כמה פעמים תחא”ו וצ“ל ת”ח וא“ו (והוא ו' ת"ח); צד 42 כתוב שנו בריה וצ”ל שנות בריאה או שני בריאה; תוספת הד“י, וצ”ל תוספת בהר"ד.  ↩

  36. דרך חשבוננו זה פשוט ומובן, אולם החכם לוריא השתמש באופן אחר, ויען כי גם אנחנו השתמשנו בו במשלים אשר שאלנו מספרו, הננו לבאר על מה נוסד סדר חשבונו – מפני שהשנים הנכללות בתמונה הן כולן בנות שס“ה יום ורביע, אבל השנים המנויות אצלנו אינן ממין אחד, קבוצת כל ארבע שנים שאחת מהן כבושה עולה 1461 יום, וכ”א מהן \(365\frac{1}{4}\), אבל השנים הפחותות מארבע הן בנות שס“ה יום בלבד, לכן בכל פעם אשר נעבור מן השנים היוצאות מתוך התמונה אל השנים הנהוגות במניננו, נצטרך לשנות את השנים של התמונה שלא הגיעו לארבע משס”ה יום ורביע לשס“ה יום בלבד, ולהפך בכל עת אשר נרצה להעמיד את השנים הנהוגות בינינו בתוך התמונה, צריכים אנו לשנות את השנים שלא הגיעו לארבע משס”ה יום לשס“ה ורביע. אל המטרה הזאת יגיע ה' לוריא בדרך זה: באופן הראשון הוא כופל את השנים שלא הגיעו לארבע c + s ע”י \(365\frac{1}{4}\) ומחלקן ע“י \(\left( \frac{365\ \frac{1}{4}\left( c + s \right)}{365} \right)365\) או מה שהוא ענין אחד, הוא מוסיף על השיעור c + s חל\(\frac{1}{1460}\)ק ממנו, ובהחליפו אחרי כן את השבר לימים ולחלקיהם הוא כופלם לא על ידי \(365\frac{1}{4}\) כי אם על ידי 365; באופן השני הוא כופל את השנים שלא הגיעו לארבע c + n ע”י 365 ומחלקן על ידי \(365\frac{1}{4}\), או מה שהוא דבר אחד הוא גורע מן השיעור c + n חלק \(\frac{1}{1461}\) ממנו \(\left( \frac{\frac{1}{4}}{365} \right)\) והכל הולך אל מקום אחד.  ↩

  37. ויש להעיר כי השארית היוצאת מחלוקת 19: (A – 3763) שוה לשארית היוצאת מחלוקת 19: (A – 1) כי (A – 1) – 19 x 198 = A – 3763. ויען כי שנות העבור גו“ח אדז”ט נוסדו על חלוקת A על ידי 19, לכן כאשר נבקש בלוח את קביעת השנה על ידי השארית R עלינו להוסיף עליה 1 ולעשותה R  ↩

    • 1 או לפחות 1 מן השנים הרשומות למעלה בשורה הראשונה מלוח הגבולים.
  38. ובדבר הזה נתעה גם יוסיפוס החושב את ראשית שנת היהודים לעניני חול – לאחת עם ראש שנת המצרים כאשר הבאנו דבריו.  ↩

  39. הזמן הזה שוה 0“,03413x – 0”,0000924x2, ובלוחות הירח של בורקהארדט שעל פיהם היו מעריכים תוכני אשכנז את לוחותיהם, המכונים בשם “בערלינער אסטראנאמישע יאהרביכער”, עד שנת 1863, נמצאה תמונה אחרת למדת החדש:

    29d 12h 44' 2“,854788 – 0”0,28434i – 0,0000885i2

    אשר האות i מורה על מספר מאות השנים לא אחרי שנת 1800 כי אם אחרי שנת 1700 (עיין בספר Chronologie מאת Matzka 13 §), וכאשר נעשה בתמונה הזאת את i למשולל, תשתנה לזאת:

    29d 12h 44' 2“,854788 + 0”,028434i – 0,0000885i2  ↩

  40. לפי התמונה שנתן ה‘ לוריא בעצמו לשנים שעברו – (10“,7232t2 – 0”,01936t3) לא תעלה הקשת הזאת כי אם50’ 4“. אבל גם בזה הלך בעינים עצומות אחרי הרחז”ס שהעלה בידו את השיעור 53‘ 14“ מפני שנתן לשנים שעברו את התמונה – (10“,7232t2 – 0”,01936t3) וע”כ נמצא ה’ לוריא סותר דברי עצמו.  ↩

  41. יען כי לוחות תלמי אינם מצוים בידי כל, לכן למען תת ידים לכל איש לבחון דברי, אעיר על דברי החכם ר"ע האדומי (אמרי בינה פי"א) שהביא שם אורך ירושלים ובבל לפי דעת תלמי כמוני.  ↩

  42. ובהערה ג' שם ובמ“ע הנזכר (צד 134) חזר מדבריו שכתב בתשובתו להשדא”ר, ואמר כי מדברי הרמב"ם נראה שחשבון המולדות נוסד על טבור הארץ מסכים לדעת הישראלי, ולא על אופק בבל!  ↩