כָּל הַצְּבָעִים לֹא דָּלוּ צָהֳרַיִם,

דָּלּוּ כָּל הַצְּבָעִים מֵאָפֹר.

אֶת מֶשֶׁךְ הָרֶגַע קָשֶׁה לָן לִזְכֹּר,

אֲבָל אַרְמוֹנוֹת הַפְּאֵר לַדּוֹר

הֵם צֵרוּף חַדְגּוֹנִי שֶׁל תְּנוּעוֹת יָדַיִם,

הָלוֹךְ וְחָזוֹר.

מַה נָּעִים לְהַגִּיד: הִנִּיחַ נִדְבָּךְ;

אֲבָל הַלְּבֵנִים אַחַת אַחַת הֻנָּחוּ.

חֵי אֱלֹהִים, לְכָל טְרַקְלִין מִטְבָּח,

וּבוֹ קְלִפּוֹת מִתְגַּלְגְּלוֹת לַפַּח,

וּשְׁיָר עָלֶה וְזֵכֶר אָחוּ

בְּתַבְשִׁיל אֲשֶׁר הֻקְדַּח.

כֵּן, הַשִּׁירִים פּוֹסְעִים שִׂיאֵי זְרִיחוֹת,

אַךְ בֵּינֵיהֶם אֵיזוֹ תְּהוֹם נִפְעֶרֶת.

עִם הַשָּׁנִים לֵילֵךְ לְאֹרֶךְ הַשָּׁעוֹת,

וּמִקָּרוֹב לִרְאוֹת — הַכֹּל אַחֶרֶת:

לִכְרֹעַ לְאָפֹר שֶׁבַּשּׁוּחוֹת,

אֲבָל לִנְגֹּעַ בּוֹ בְּיָד סוֹעֶרֶת —

זֶה אוּלַי הַסּוֹד…

מַה טּוֹב בְּדִלּוּגִים וּבְנִפְתָּל!

וְכָךְ מִזַּעֲזוּעַ אֶל זַעֲזוּעַ

גַּם לְהַסְעִיר, גַּם לְהַרְעִיד אֶת הַקָּהָל —

אַךְ הַדְּבָרִים אֵינָם כָּךְ, כְּיָדוּעַ,

וְאָנֹכִי שׁוֹאֵל, מַדּוּעַ

לַחְרשׁ אֶת כָּל הַשֶּׁטַח לֹא נוּכַל?

כִּי בַּפָּשׁוּט וּבָרָגִיל כְּבַתָּמוּהַּ

עוֹלִים חַיֵּינוּ בְּיָפְיָם שֶׁלֹּא עֻגַּל —

וְנִסְיוֹנֵנוּ לְהַגִּיד, כָּל עוֹד נָנוּעַ,

מוֹלִיד אֶת הַקַּוִּים לְמַעְגָּל…