השאלה, היא, כידוע, שאלה קדומה. היא כתובה בספר זכריה הנביא. ודאי היתה זו שאלת דורו. אך היא חזרה ונשאלה כמה וכמה פעמים בנתיבות־מִפנה גדולות בתולדות העם. בימי הנביא ראו בני־דורו והנה שבעים שנות בבל מאחוריהם, העם הגולה, אמנם בחלקו בלבד, שב למולדתו והתחיל ברוב עמל לרפא הריסותיה, בית־המקדש, אמנם לא בתפארתו מקדם, על מכונו – עמדו, ביִחוד ודאי מצעירי־הדור ושאלו, מה ועל מה יבכו ביום זכר־החורבן. הרי הצעירים לא הבינו גם את אבותיהם ואבות־אבותיהם באותו יום־העצרת הגדול, כשנאספו העם כאיש אחד לירושלים, לשמוח שמחת הבאים מהשבי, לראות את ההיכל בבניָנו, לשמוע בחצוצרות הכוהנים ובמצלתי הלויים, להריע את התרועה הגדולה – והנה ראשי־האבות הזקנים בוכים בקול לגדול. הזקנים, לא בזו גם הם ליום־הקטנות, אך בזכרם את הבית הראשון, את העם השתול בארצו, לא יכלו שלא לערב דמעתם הגדולה בגעש הצהלה. ודאי זכרו את ריבואות הרבבות אשר גלו שלמנאסר ונבוכדנצר, ודאי זכרו את רוב העם אשר עודו בגולה – ויתנו קולם בבכי. ועל־כן קראנו, לא היו העם מכירים קול תרועת השמחה לקול בכי העם. הה, אלה אשר לא יכלו לראות מקדש־המעט כמקור שמחה שלמה, כל עוד מקדש־מעט הוא, ואך חלק קטון מן העם זוכה לראות בזיווֹ ולהתנאות לאורו – אלה ידעו כמה תום של פותים וכמה איולת של קטני־חפץ בעצם השאלה, מה מקום וצידוק וצורך לישב דומם ולהגות את הצער על העם אשר גלה, הארץ אשר שממה, הבית אשר חרב. כי חלקו של העם שנגאל אינו אלא חלק בו, פינת הארץ שנרפא פצע שממתה אינה אלא פינה בה, מקצוע של בית שנבנה אינו אלא מקצוע בו. גאולה כוללה ככינוי־לוַאי מוּכרח לה את השלמוּת. ומכאן תשובת הימים הרחוקים ההם לימינו, שמנצנצה בהם ראשית בהירה לבית השלישי. תשובה לשאלת צעירים, שמתוך שטעמו מעט מטעמה של חירות והם רואים עצמם שתולים בביתם, הם שואלים: האבכה בחודש החמישי? בכה תבכה, כי הנה קטנה ורפה החומה אשר בנית, מעטה חלקת הארץ אשר פדית מציית־שממונה להיות למִחיה לאומללי־עמך, ואף על החומה הרפה הזאת משתער עתה זעף שנאה ואת חלקת־הארץ המִצערה הזו מלחכת שלהבת בוזזים.

ב    🔗

אך לא בלבד בימים של ראשית גאולה אמיתית היה ניעור ומפציע החפץ המבוהל לעקור בטרם עת את התוגה שהיתה עצורה בעצמות, טיפטפה יום־יום חרש ובאין־רואים נטפיה הצורבים ופרצה ביום־החורבן ביגון קודר, אשר לא ידעוהו כל אומה ולשון. הוא היגון שאינו מיַלל יללת־נואש, אינו משווע אלא מתַנה גורלו הנהיר לו לשעבר ולעתיד־לבוא. הוא היגון, שניתן בו דבר והיפוכו; אורך־רוח וקוצר־רוח כאחת. לא בכדִי ראה חכם וגדול־הגיון בעם הזה לעשות כעין פרדוקס מעיקרי האמונה. כידוע נטל לאִמרה של נביא, שהניגוד הזה מרומז בה, היא אִמרת חבקוק: אם יתמהמה חכה לו, כי בוא יבוא לא יאַחר, וּקבעהּ במטבע: אף־על־פי שיתמהמה אחכה לו בכל יום שיבוא. הדגש הוא בתוספת המכרעת: בכל יום. אך הנה עמדו לישראל ימים של קוצר־רוח רב, ימים שנפתו לאורי־רמיה, לאורי הגאולה הכוזבת. ובימים כאלה כשישראל דימה, כי עלה באפו בושׁם־המשיח ולבו לא ניחש לו, כי משיח שקר הוא, בקעה מפי שיכורי־האמונה השאלה הנואשה: האבכה בחודש החמישי? ואמנם, רבבות שמנעו עצמם מבכי ואף עשו את יום־האבל יום־שמחות, – ברק־התעתועים, שגבר ביחוד בימי הצבי המודח, הראה להם את אפלת המציאות באור־צבעונין של המִשאלה. כאילו לא עוד תלי־חרבות בערבת אוקראינה, קציר היידאמאקים, כאילו לא עוד רבבות שפולים ומוּכים, שבויי חרב ורעב, כאילו לא עוד עם של שכולים ויתומים, מרמס לרגל־גאוה וחלאת אדם, כאילו לא עוד אֶנקת־גולה מסוף העולם עד סופו. היתה בהם מתיקות הנחמה המַשלה והתשוקה להסיח מלבם את תוגת יום־האֵבל, שנקלטה בו שכבת־הצער הקדומה, שכבת־האפר של ירושלים הקדומה, ועליה נערמו שכבה־שכבה מַדוי הדורות וזכרם: שמדות וגזירות וביזויים, רדיפות ונגישׂות ונידויים – שרפות הגוף והנשמה, בקיצור, כל מכאובות־גאולה. וזה החטא אשר חטאו דור ההזיה, שנלהב לכרוז איש איזמיר – הם דימו, כי בשל מעט הצרי, אשר העניק להם חלום בהקיץ, מותר וצריך להבריח מחדרי־הנפש של העם את היקר בנכסיה, את זכרונו ויגונו, את המזכיר הגדול, אשר מילטם מאז ממעקשי יאוש וממדוחי השליה.

ג    🔗

אולם, מה קטן הוא החטא אשר חטאו ליום הזה גם בני דורות של גאולה אמיתית כדורו של זכריה וכדורנו, גם בני דורות של גאולה מדומה כדורו של שבתי צבי, לעומת החטא אשר חטאו לו רבים מישראל בדורות האחרונים. אלה שכחו והשכיחו מלבם את היום הזה וזכרו הקודר, לא לפי שראו עצמם יוצאים ממש ממצרים, אלא לפי שמצרים נצטיירה להם כארץ־חמדה. ובשיכחה והַשכּחה זו עסק עם רב וכרגיל היו גם בזה החורים והסגנים ראשונים במעל. רבנים, חכמים, חוקרים, משוררים – הכל ראו לטרוח בזה. עד מאוד סיכסך את שלוַת־הזייתם זכר תפילות לקיבוץ נידחים, לצמח דויד, לשופרו של משיח. אך ביחוד הפריעתם דאבת יום־האבל, ואם לא קמה בהם רוח להעביר את המחק על סידורי־תפילה, נעזרו בדרך הערמה הנודעת הנוטלת דבר של חיים ויצר ודורשה בו דרושי־דרושים, עד שהוא נעשה ענין מופשט, מקולף מבשר ומדם ומחיים, והוא כדבר־שעשועים רך ומבדח. ציון אינה שוב ציון בממש, מסומנת באזור ההיסטוריה והגיאוגרפיה, וממילא אין השיבה אליה וכיסופי השיבה אליה דברים כפשוטם אלא ענינים לדרש. רצונך היא הנפש, רצונך היא הרוח, רצונך היא הקידמה – ובכלל כל חמדות־העולם. כמובן, פרט למַשמעה. ודאי, גם המדרש, או הקבלה, הפליגו לדרוש וראו, כדרך ראייתם בכלל, את הממש כרמז לממש גדול ועמוק ממנו. אך הם לא הסתפקו בציון וירושלים כפשוטן, הם העמיקו מהותן וערכּן, אך זו ירושלים הממשית, החרבה, הנתונה למשיסה, היתה להם בסיס שאין בלעדיו, על־כן יצאו מחוגם עולי ציון, שנטעו וחזרו ונטעו מרכזו של ישראל, אם בירושלים, אם בצפת. לא כן בעלי הדרוש מכחישי הגאולה – להם היה הדרוש דרך ליפטר מגזירת התולדות, מגזירת הראִיה של מצרים כבית־עבדים, מגזירת השיבה משבילי העולם הרחבים לארץ הקטנה מקדם. אפשר לימים וישראל ישכון מכונס רובו ככולו בארצו, תישמע גם נעימת ההבנה הסולחת. תהא זו אדיבות שבגודל־נפש. אך עתה, בעצם ימינו, ימי מחנק ומצוק לנו, ימי המלחמה לתנאי נשימה – עודנו מאשימים. אנו מאשימים את דורות הטמיעה – הרבנים, החכמים, החוקרים, המשוררים – אשר התישו ואף אמרו לתלוש את העמוקה שבהרגשות – את הרגשת האמת, את הרגשת המציאות לאמִתה, היא מציאות הנכר. הם שאמרו להשכיח ואף השכיחו מקצת פינות העם את זו קינת היגון האוכלת את פנימו של הלב, את זה בכי הכוסף של חגורת השק לאלוף נעוריה. הם שפירקו מעל קצת פינות העם את כלי־זינם ואמרו לו לראות את ציון וירושלים בכל בירות העולם ואת מלכו משיחו בכל הנסיכים שנראו להם כמלכי־חסד.

כאמור, דור רחוק אפשר שירצה, שיוכל לסלוח. אפשר יאמר: הללו ראו עולם בחידושו, דרי מטה כבשו מדורם ברוּמה של הרשות, עליונים למטה ותחתונים למעלה, רוב אור וחירות ירד לעולם, עשירות רבה ותרבות גדולה נשתפעו בו, והם נזכרו מיצר המבואות שהיו מצופפים בם, נזכרו מראה ירושלים בימיהם, שהיתה שממה וקומץ־ישראל בה עלובים וסחופים – לא היה בהם הכוח שלא להילכד לעוז ותפארת הצפויה להם בחסדי הטמיעה, לא היה בהם הכוח שלא לבוז לתקוַת דורות, עמדו ושיתקו בחוזק־יד, באכזריות, את מנגינת־האֵבל של יום־החורבן. המבינים הסולחים אפשר שיטריחו גם משל למה הדבר דומה, הם יוכלו להצביע על אחרית הבית השני כשאיש נבון ורחב־דעת, הוא יוסף בן מתתיהו הכוהן, לא יכול היה שלא להילכד לקסמה ועיזוזה של רומי. לא היה בו הכוח של מעט החכמים שנתכנסו בכרם של יבנה ולא ביטלו עצמם בפני פטיש העולם ואף ידעו להסיר את ציפוי־הרמיה מעל מעשי רומי – אם שוָקים בנו, אם גשרים שתיקנו וכדומה. והרי זה האיש יוסף ראה עוד אומה בגבורתה, עוז לוחמים, יצרי־עם גדולים, אחרית נאדרה של גסיסת דורות. ואילו יוצאי־הגיטו הנפתעים מה ראו? הלא עם אשר ניטל ממנו מכבר טעם מלחמה בשער ואך פחדו וערמתו לו למפלט. ודאי, אילו היו פליטי גיטו מעמיקי־קשב וחשו כנפי גאולה גם בעקשנות הנפלאה הזאת, שנתערבו בה אורך־רוח וקוצר־רוח כאחת, אך הם ראו גבורת עמים, גלויה, הפטורה מעקיפי־ביטוי ונשבו לה. שפטו למראה עינַים וממילא לא ראו ללבב.

כי הלבב הזה – היה לב של גבורה. איש־הכנעה היה ישראל, שפל־ברך וקל־שיעבוד, עלה נידף היה, כליל־פחדים, אך שמר בגבורה על הפנינה השׂפונה במעמקי־מעמקיו – על אֶבלו לארצו, לעירו, למחמדיו מימי־קדם. עומק האבל הזה לא ידע השלמה. אילו גם נמחק מישראל כל זיק של תוחלת, היה האֵבל הזה הערובה הגדולה לגאולה. כי הוא גדר את כל הנתיבות לארץ־השיכחה, הוא שימר את מראה־החורבן בזעוָתו הראשונה, הוא סתם כל סדק של התחמקות מצבת ההכרה המרה, הכרת הנכר. לא לשוא נראה היום הקודר הזה כאבן־נגף למשתמטים לשלוש פלגותיהם: לגאולים בזעיר־אנפין, לגאולים בתעתוע, לגאולים בכחש. שלשתם שאלו את השאלה: האבכה בחודש החמישי? ואין צריך לומר, כי גדול חטא הכחש מחטא ההשליה.

ד    🔗

הריני מנסה להחזיר עצמי לימי ראשית חטאת, מלפני מאה שנה. הנה אני מעלעל בקונטרסי המטיף הישראלי במַגדבורג, הוא לודויג פיליפסון. הנה שנה ראשונה של ה“אללגעמיינע צייטונג דעס יודענטומס” שלו ואני רואה במלאכת הפירוק, במלאכת הניתוק של השלשלת העבותה, שלשלת החיבור לירושלים לשעבר בירושלים לעתיד־לבוא, כלב־הגאולה. והטורחים – בני־תורה ושכיני תורה, נתונים בשכיות עבר וגנזי קדמוניות, והם מגלגלים את התורה ומצוותיה אילך ואילך וכשמלאכתם עולה בידיהם הריהם צוהלים: אשרינו שנסדק שופרו של משיח.

כמובן, זכר ירושלים מהלך עדיין בין העלים הצהובים האלה. אדרבה, אם מקרה הוא או שחוק־המזלות, הידיעה הראשונה שבאה בעלים אלה היא על צפת הנרעשת ופורענות הרעש בטבריה, ביפו, הידיעה שלאחריה על אֵבל־הגולה. אולם רחוקה היא ארץ־העברים כרחוק העבר אשר לא ישוב. כן, אחד משורר פירסם כאן שני שירים קטנים. איני יודע מיהו, כי לא חתם שמו אלא באות אחת. השירים תמים ונחמדים. ענינם – תפילת־טל ותפילת־גשם. בתפילה הראשונה נאמר בפשטות: הה, מתי נחזך, ארץ־אבות, אשר רבות נבכה לך; האומנם אין עוד דרך־תשובה אליך; האין משעול, האין גשר; האומנם לא יבוא יום אשר יאחדנו. ובתפילה האחרונה נאמר בפשטות דומה: אך חזון ארצנו נחרת כמִכוַת־גוָנים בהירה בלבבנו, יישבר הלב הזה ביגונו, אין כוח אשר יוכל לרופף את התשוקה, המושכתו למולדת. שם, שם אדמתנו, שם יקומו מתינו, שם בלבד שלום ואושר; אלוהים שליט־הנצח בעולם, שומר־נחלתנו העז, הוא אשר ישיבנה לנו. תרגמתי את החרוזות בלשון פרוזה, אך התרגום מלה־במלה. והנה בשולי השירים התמים האלה ראה כבוד־העורך לרשום הערה קטנה ורבת־משמעות. וכך לשונה: בקריאת שני השירים האלה אל תשכח, שתכנם השתפכות פיוטית. המלה האחרונה מודגשת ומותזת במקור. לאמור: אתה, הקורא הנעים, שנרשמת מיגון־האמת ומכיסופי־האמת בשירים אלה – זכור תזכור, שאין בהם ממש. דברי פיוט הם ולמעשה אין מורין כן. מה צריך לשלוף חרב גדולה וחדה ולשחוט בה, כשאפשר לרצוח במחט קטנה של הערת־עורך? והשימוש במחט זו הוא מעשה רגיל –הנה נמצא איזה שונא־ישראל בעל ה“אבענדצייטונג” והוא רואה לספר לקוראיו כי רוב יהודים הפליגו מחופי בריטניה לארץ־ישראל, שנמצאים בה כשלושים אלף ישראל. כעין רמז, כי באמת עוד העם הזה מחוּבר לארצו. והנה האסון הזה של הפלגת יהודים, בימי־אורה כאלה באירופה, לא קרה והרב העורך הנכבד כותב ברוב תרעומת, כי השמועה שמועת־שוא, בדיחה תפלה, ואם לדבר בענין הפלגת יהודים לירושלים, הרי אפשר – במידת־דין כזאת – לדב על הליכת גרמנים לקאוקאז, או לגבולה של סין, כי שם מוצאם. והדגש הוא, כמובן, במלים: במידת־דין כזאת. ודאי, יש שיר נאה – גם הפעם המחבר בראשי־תיבות בלבד – על יהודה הלוי, עוצם־אהבתו לציון ומותו ממתק החלום שנתקיים, כי חזה בצבי־הארצות ונשם אוירה. אבל הד־קדומים הוא ואין לעשותו סמל להווה. הנה, למשל, הצעה למטיפים לדרוש בשבת. הפרשה – שלח לך. לכאורה, בקעה נאה להתגדר בה – מדבר־גולים, בפתח ארץ־הבחירה, מרגלים עבדי־גולה ומוציאי דיבה על ארץ־העמל. אבל ההוראות לא כן. כי בהן הארץ אינה ארץ אלא חיי־האזרח, הערים הבצורות אינן ערים בצורות אלא רמז לאזרח שיהא מבוצר – כלומר, יבחר לו אומנות הגונה, העם אינו עם אלא השכנים, בני האומנות וכדומה. בקיצור, היה דבר האלוהים על ארץ־הבחירה שפחה לשרת עולם־המושגים של בעל־הבית השליו. בדומה לכך ההוראות לדרשת־תשעה־באב. אמנם, המדובר הוא על אבל, אך מתוך תיאור האבל הזה ודרכו באחת הערים אנו למדים, כי עיקרו היה ב־ערהאבענע טרויער. ניטל עיקר האבל – קדרותו. והרי שיר אשר שמו המפורש ט' באב בגרמניה – ובו תמצאו, כי גם הגבורה הגדולה והאחרונה של עם־יהודה לא היתה אלא כמין מעשה־חיקוי לגרמנים הקדומים. ראו או שמעו אנשי־יהודה, כי עמדו הגרמנים ברוב עוז לפרוק עוּלה של רומי המרשעת, היו להם אלה כדוגמה מזהירה – כך בפירוש – והתקוממו גם הם. אלא שלא זכו ישראל לארמיניוס שלהם ועל־כן נתפזרו ניצוצי־ניצוצות, עד שרוח־קדים הביאתם לאותו העם, עם־הגרמנים, אשר הלהיבם לפנים למרוד ברומי. עתה הנה הם עומדים, העברים המנוצחים והגרמנים המנצחים, על תלי רומי והם, כמובן, אחים ורֵיעים אהובים. בשולי שיר זה, המעמיד גם את אחרית־התפארת של עם־יהודה ועוזו כמעשה־קוף, תבקשו לשוא הערתו המחוכמת של הרב העורך, שאין כאן אלא השתפכות פיוטית, לא, החפץ הנואל הזה לראות לא בלבד את מטיפי־הטמפלרים כעדת־קופים הנטפלים בעם־לא־להם, אלא גם לחלל את זכר אבות־אבותיהם הרחוקים – לא היה תשפוכת של פיִט אלא צורך גדול. הצורך למחוק את דמות־התפארת מקדם, לסלק את האבל הגדול ואת תעודת־האבל הכבדה ששפעה מכל שרטוטיהם, של אחרוני־המגינים על חירות יהודה.

ה    🔗

כזאת היתה, בערך, ההתחלה. לאחריה נתפרקה השלשלת חוליה־חוליה. יצרי החיים והיצירה, שהיו דחוסים ולחוצים דורי־דורות, ניתכו כלבּה רותחת. שפע של כוחות וכשרונות עלו על בימת־החיים, אך הוא לא שירת במאומה את עתידותיה של האומה הדווּיה. דווקא בימים גדולים, כשנפתחו בפני בני־הגיטאות מרחבי־עולם – נאחזו הטובים והמחוננים כפרפרים פותים באור הסמוך ולא זכרו יגון־הדורות. מי יוכל ימנה כמה כוחות אבדו במערכה זו, אבדו לנו. הכוונה אינה בלבד לאשר הלכו לשרת את האחרים, אלא גם לאשר שירתו אותנו בלבד, כאבו כאבנו, רבו ריבנו, היו לנו אדירי־לוחמים ועזי־מגינים, אך השכיחו מלבם את זכר החורבן כמציאות חיה ומחַיה, כמציאות מדרכת. זרענו על כל מים – אנא, ראו רשימה לקסיקלית אם לא תתעצבו אל לבבכם על שאומה דלה ואומללה נהגה בזבוז כזה לטובת אחרים – אך גם הרבה ממה שזרענו בשדנו הסחופה נזרע לצחיח־סלע. יודע אני את כל החישובים והביאורים, שדרכם לבוא בדיעבד, כי גבריאל ריסֶר וקרֶמיֶה לא יכלו להיות משה הס, לא כל־שכן פינסקר והרצל. יודע אני, אבל איכה אצווה ללבי שלא יחשוב את אשר יחשוב: אילולא סטיה איומה זו שסופה כחש גמור, אילולא נעכרה בינת־העתים, אפשר – ואולי ודאי – לא היתה עמידה רופפה ואומללה כזו בלב־תולדותינו כעמידתנו כהיום הזה. אילולא ניטמטמה התחושה ההיסטורית, אילולא נסתם מקור יניקתה אשר שילח פלגים רבים וחיים, הוא המקור המפכה משחור־אֵבל ואור־התקומה השלובים כאחד – מה עמקה האגדה, שראתה את יום ט' באב כיום חורבן וכיום לידת־המשיח – מי יודע, אם לא עמדנו עתה פדויים וגאולים, לטוב לנו ולאדם. יודע אני את הביאורים והחישובים, שדרכם לבוא בדיעבד, אך חטיבת־תולדות זו למן בן־מנחם עד משה הס, היא לי עדיין חטיבה חיה, מפרכסת ועם כל הביאורים אני דן ואתה דין של לכתחילה. לאמור, עודי רחוק מראִיה רטרוספקטיבית, ששלוה ואדישות בה. אבידות התקופה הזו הן לי עדיין כאבידות קרובות, עוד אני רואה את הדם החי השותת מפצעי־האבידות האלה, עודי מאשים, עודי בוכה, עודי חורק שן. הנה מימי הסינוד בליפסיה שבא להכריז על פירוק־החוליות עברו כבר כשבעים שנה ועוד ימלאני כעש – איכה ישבו חכמים ורבנים וכיחשו באֶבלנו. הנה אני שומע את רטט־ההתרגשות, ורואה את הדמעה העצורה של הכותב אז מעל דפי “עברי אנוכי”. הלא כה דברי האיש היושב בעיירת ארץ־הגר: " – – נתאספו ויבואו בעצה אחת – למחוק מזכרון סדר תפילתנו כל רגשי האהבה וזיקי הידידות רשפי אש שלהבת יה לארץ מולדת אבותינו הקדושה, ארץ ד' אלהינו בה מראשית השנה ועד אחרית השנה לרוה תלמיה נחת ולברך צמחה בברכת שמים ממעל, ארץ עינינו לה כלות ועומדות זה שנות מאות רבות, לראות מהרה בתפארת עוזה, כי יבוא היום הגדול והנורא להראנו נפלאות בצדק, להשיבנו אל אחוזתנו – ארץ בעבורה הורגנו כל היום – – והרבנים האלה יתאמצו להסיר מעל לוח לבנו כל רעיון תקוה ותוחלת להרמת קרן ארצנו לימים יוצרו – איך חכמי־חרשים טעם־זקנים נלקח מהם, מוציאים כלי למעשיהם, להשחית לחבל ולהכאיב כל חלקה טובה – –". נלקח מהם טעם זקנים, הם הזקנים אשר מימי שבי־בבל עד עתה זכרו להטעימנו טעם הדמעה המרה, דמעת־האבל, דמעת בכי החודש החמישי ולערבה בכל תרועת־גאולה. אם גאולה כוזבת היא, כגאולת האֶמנציפציה, דמעת האבל תסיר מעליה כזג־השלייתה; אם גאולה מדומה היא, כגאולת הצבי המודח, דמעת האבל תסיר מעליה את תרמית הזייתה; אם גאולה קטנה היא וחותמה אמת, כגאולת שבי־בבל וכגאולת ימינו עתה, דמעת האבל תנצור אותה מצמצומים וכיווּצים ותפרנס את שלהבתה, שתהא אבוקת־דרור לכל ישראל וגאולתו הגדולה, השלמה.

ו    🔗

אוי לדור שניטל ממנו טעם זקנים, המערבים דמעת־אבלם בכל תרועה, אוי לדור שניטל ממנו טעם צעירים המערבים שחוק־תרועתם בכל אבל, אשרי הדורות אשר לא ויתרו על ברכת הזיקנה והנעורים ונתקיים בהם פלא־המיזוג של אורך־רוח וקוצר־רוח כאחד. קראו בספרי־זכרונות ותראו – ביום היגון הקודר זקנים שחים לארץ ומתנים מרי גורל, שגנוּז בו גם רמז־העתידות, ולרגליהם מתגוללים תינוקות והשעשוע אשר חמדו להם – דרדור־דרדרים, שחוק־חרבות. לפני כמאתים שנה, מספר ר' דוב מבוליכוב בזכרונותיו: " שאָר לומדים ומופלגים – – היו מקרבים ומחבבים אותי – – על שם טוב, שהרוַחתי לעצמי – ראשית, על עשותי לבני חורגי, ילד בן שש שנים, על תשעה־באב חרב־עץ טובה ויפה כחרב־ברזל והשררות הקוראים קאראבעלא ובעת קריאת הקינות רוב העולם ממש לא חששו לקינות, רק הביטו כולם לראות מלאכות החרב". ורק לפני שנים מעטות סיפר לנו שמריהו לוין בספר־זכרונותיו: "יום ט' באב, יום חורבנם של שני הבתים. לנו הקטנים היה יום זה יום־חג לכל דבר. – – מתרוצצים היינו בבית־העלמין חלוצי־נעל ורק פוזמקאותינו על רגלינו; חרבות־עץ קטנות, מצוירות צבעים שונים, חגורות על מתנינו, מעשה גיבורי מלחמה קדמונים – – ". ודומה עלי כי מראה הילדים המתחבטים במשובת־שעשועים לרגלי קהל־האבלים המקוננים הוא שגרם להם שתקצר רוחם גם הם – נזכר אני מנהג בבית־הכנסת בעיר מולדתי: בתום הקינות היה הקהל מקרע את ספרי־הקינה. שנה־שנה. מתוך אורך־רוח וקצר־רוח כאחד. כשם שהיו מחכים יום־יום למתמהמה לבוא – –

[ט' אב תרצ"ו]