יודע אני, כי ברוב הימים, המפורטים בלוח זה, תהא נתון לעסקך הקבוע, אם מלאכה היא ואם תלמוד הוא, אבל מדי פעם בפעם תהא לך גם שעה פנויה, בין בשבתות ומועדים ובין בימות־חול, ואין בי ספק, שתאמר להיעזר בשעות האלו כהלכה. ולפי שוַדאי הוא לי, כי בכלל־המעשים, שתעשה בשעות אלו, נכנס גם ענין מקרא ספרים נאים וטובים, הייתי משיא לך עצה קטנה ואחת: כלכל את המעשה הזה בהשכל ודעת, ואינני חושש לומר – במעט חשבון (וזכור שהחשבון והמחשבה שרשם אחד), שלא יבוזבז זמנך היקר.

אכן גדול ורחב־ידים הוא שדה־הספר ואם נאמר לפרוט את הסוגים השונים של הספרים, שקריאתם תענוג ותועלת – יִכלו הקולמוסים והם לא יכלו. על־כן אל תתפלא, שנסתפק כאן ברמזים על שלושה סופרים וספרים שראוי לך להעלותם על שולחנך ולקרוא בהם קריאה, שיש בה גם מן הלימוד. ואודה לפניך, כי אחזתי משענת קטנה, וראוי שתאחז בה גם אתה. הלא הוא ילד־השעשועים של הלוח – התאריך, ידידי, אל באפך ואל־נא בלעגך, אל תאמר שהקשר לתאריך הוא מיכני, מלאכותי, לפי שאמירה כזאת לא מעט מן הגוזמה בה. הנה, למשל, תאריך: השנה ימלאו מאה שנה להולדת מנדלי מוכר־ספרים. דבר קטן הוא בעיניך? כבר מאה שנה, הוא אומר קומה שלמה של דורות, משנולד יוצרה של הפרוזה העברית הגדולה, שהעמיד לפנינו את חיי ישראל כחטיבת־פסל מוֹנוֹמנטלית המרהיבה בבנינה והמחרידה בדיוקנה. העלה־נא, קורא חביב, על שולחנך את כרכי כתביו אשר בהוצאת “מוריה” וקרא בהם ונגולה לפניך תמונה רבת ־ממדים, חיי כנסת־ישראל הכנוסים ודחוקים בערים ובעיירות הדלות, נמַקים בעניָם ומתלבטים בדחקי־פרנסותיהם, ראה דרכם ומנהגיהם, ראה מלבושיהם ופרצופיהם, ראה תנועותיהם והעוָיותיהם. ודוק אמרנו לך: ראה, כי הכל נקנה כאן בראִיה, כי המסַפר הנעלה הוא בדרך־סיפורו מגדולי האמנות הפלאסטית הוא ידע להראות. ראה, ידידי, את תמונת החיים, הכּר מחצבתך – אלה היו פני החיים, אלה פני העם, אלה פני ההוַי והדרכים שלו בערב־חורבנה של חומת־הגיטו אשר לחיי ישראל והמוניו. אמנם, תקרא על החיים האלה בספרי־היסטוריה, בספר־הכלכלה, בספרי־אידיאולוגיה, אך כאן תראם עין בעין. ראה, ידידי, כי אלה אבותיך ואם תראה את חייהם תבין בחוש גודל אסונו של העם הזה אשר אתה מבניו, אסונו של עם שעל כל אויביו הרבים מחוץ גדול האויב האורב בבית – אָפיה של אומה בזוזה שגם נשמתה נתעקמה בענוּת־גורלה, תבין בחוש את הכרח הישועה. ואם תרצה לדעת גודל־הלימוד פתח את כתבי י.ח. ברנר וקרא בעיון את המאמר “הערכת עצמנו בשלושה כרכים” ותבין עד מה אפשר ללמוד בכרכים אלה.

אולם הפירוש – אם מותר לומר: מוסר־השכל – הוא ענין של לוַי, כי עיקרם של הכרכים במה שיד אמן מופלא גזלה כאן משיכחת־הזמנים תמונת־חיים, הצילה לדורות אֶפוס של חיי־חולשה ואם תרצה לשמוע דברים טובים וחמים על גודל האמנות הזו אל תשכח לקרוא את מאמריהם של דויד פרישמן, ואחרים שבכרכים, וכשתעבור על הפאנוראמה רבת הפנים והדמויות אשר בכרכים ותיזון בה עיניך ודאי שגם אזנך תשׂבע מצלילי־המלים הנאים והמשופרים, שבהם נמזג התוכן רב־הצבעים. התבונן, ידידי, בתפארת הכלים האלה, ביפי־הלשון. וזכור כי אחד מבוני־הלשון הגדולים לפניך. הוא שהרגיש את מלוא־חיותה של השפה המדוברת בפי המוני ישראל, היא שפת יידיש ונטל לה ועשאה כלי־אמנות, הוא־הוא שגילה מלוא־חיותה של השפה העברית, שהיתה מגונזה בספרים, ונטל לה ברוב כוח וברוב יכולת עשאה חיונית וגמישה, רבת־הבעה ועתירת־גוָנים כשפה מדוברת, הלא היא הפרוזה המנדלאית הגדולה. אך מה נתיגע לתאר גדולת סגנונו ותארה בדברים חוצבים גדול ונעלה ואתה, ידידי, לא תמנע עצמך מלקרוא את הדברים האלה, אלא תעלה לפניך את כרך הפרוזה של ח.נ. ביאליק ותקרא בו את המאמר “יוצר הנוסח”. ואם אתה ממבקשי ידיעה מושלמה והבהרה מלאה תצרף לעיונך בכתבי מנדלי גם קריאה בספרי־עזר וכן תבקש בספרו של פ. לחובר על תולדות הספרות החדשה את הפרק הדן במנדלי וחזקה על מחברו שיעזור לך עזרה נאמנת לעמוד על דרכו, מפעלו ומסגרתו של “הסבא”.

עיניך הרואות, שהתאריך הזה עלול להביאך להתעסקות נעימה ומועלת, שיש בה מראה־עינים והרחבת־הדעת. אך הנה סיימת מלאכתך זו – ומיד מזדקר לעיניך קונדס אחר – ואף הוא תאריך. הלא השנה ימלאו ששים שנה לשאול טשרניחובסקי (אמנם בלוח הזה לא תמצא את התאריך הזה ואל תהא סבור שבעל “הלוח” נתרשל, חלילה, במלאכתו. אלא דע שמדקדקי־תאריכים מתנגחים בענין זה של קביעת יום־ההולדת, אלה אומרים שהוא חל באלול ואלה – ובכללם המשורר עצמו – כי בז' חנוכה יומו ואנו נמשכים אחריו) והוא גדול בשירה העברית החדשה. ואם תרצה – וּודאי שתרצה – לשוות לנגדך תפארת־יצירתו אין אתה צריך לשוט על־פני עתונים וקבצים, כי מפעלות־האיש כנוסים בעשרה כרכים בהוצאת ועדת היובל. שם תמצא את שיריו אשר בהם רוב־עלומים, אביב ושמש, כוח רב לקלוט חזיונות חיים וטבע בעין בהירה ובלב רגש ובחושים בריאים, כאותו אילן ששרשו מתפרנס ממעמקי־קרקע ונופו מתפשט בחלל רוחות רעננות ושורה עליו תחיית־טל וברכת־גשמים. וכשתקרא את השירים האלה ותזכור את תמונת חיי העם, שהמשורר עלה מקרבּוֹ – זו התמונה שכולה אופל וצללים – ודאי שתתקשה שלא לראות את הופעת האיש הזה כהפתעה. כי מה שהיה לרבים חפץ, כוסף – קרא־נא, למשל, בכתבי ברדיצ’בסקי, מ.ז. פייאֶרברג – היה לו ממש, הוא היה כהתגלמות חלומם, שלהם ודומיהם. אמרתי דומיהם ובעצם חייב הייתי להזכיר אחד, שכל חייו היו כאילו געגועים אל האדם מישראל הרואה את הגולה ונגעיה, נושא באזנה תוכחת־דברים קשה, אך הוא עצמו, בנפשו שוב אינו חטיבת־גלות. וקרא בכמה הערצה כתב אותו אחד, על השירה הזאת, הוא כתב שני מאמרים ותמצאם בכתבי י.ח. ברנר. ויכלונו להאריך בשבח השירה הזו, אל הלא למוֹתר הוא – כשהיופי שבה מגולה. קרא, קרא – הרי שירים ליריים, הרי אידיליות ושלוַת־תיאור ואהבת־תיאור רבה בהם, הרי שירת־תוכחה – כמה חוסן בביטוי, וכמה אמנות בצורה, כמה מוסיקליות בנעימה – אגב, אל תגזול מעמך התענוג וּקרא, למען השם, בנגינת מלעיל – כמה ארדיכלות בלשון, כמה טוב־טעם במיזוג־צבעים. בקיצור – פתח חושיך וקלוט חזיונות השירה הזו ומנגינותיה – מנגינות־לוַי לסימפונית־האור ומצהלת־הגיל של עם תשוש המתנער לחידוש חייו. וכמה שפע של תפארת גנוז במלאכתו הנפלאה – היא מלאכת־התרגום של שירת־העמים. הרי האֶפוסים הקדומים, אם “האיליאס” ואם “קאלוולה”, הרי מפסגות היצירה היוָנית “המלך אֶדיפוס” לסופוקלס, הרי “ריינֶקה שועל” לגיתה, הרי “האיאוותה” ללונגפלו – כמה אמנות וכמה ברכה. למד כי הנה האיש אשר יצא לרחבי־עולם וכבש והכניע לשפתנו מחמדי־השירה של גויים רבים והביאם לנו שלל – הבה נרחיב יריעות־אהלנו. כי מלאכת־הקודש הזאת אינה, בעצם, אלא המשך השירה של אמנה – הוא ששנא את מיצר־הנשימה של חיינו נתן לנו את המרחב. והנה הוא מהלך בינינו, ראשית־שׂיבה בראשו וכולו נעורים. רוחו דרוכה ועֵרה וכוחו חדש עמוֹ – ואתה, אם תאמר לתת יקר לו בחג־יובלו – גמע את להבו, שכינס בעשרה כרכים. ועתה הרשני להקדים לך תאריך שלישי שיש בו כדי לעודדך לקריאה ועיון, אך אין הוא בא להזכיר את מי שזכרונו עומד וקיים, אלא מי שיד־הזמנים אומרת להשכיחו ולא בדין. לפני עשר שנים נפטר גלמוד ועזוב הסופר יהל"ל. לא אבן־פינה ולא ראש־דרכים בספרות, אך ציון חשוב במסילותיה. אמנם היו לו קודמים, אך בו נבלטה הנעימה הזו – היא הנעימה שהיא סוציאלית לא בלבד בראִיה אלא גם במגמה ובתפיסת־העולם. הלא הוא מן החבורה הראשונה של סוציאליסטים עברים, אשר ראש להם אהרן שמואל ליברמן שהוציא לאור את “האמת”. אמת, לא בנקל תוכל לקרוא ספרי־האיש במקובץ, כי לא זכה להוצאה כוללת, אך תמצא שיריו והם מכונסים בהוצאת “תושיה” ותקרא בהם ותשמע מהם אנחה על שיעבוד האדם לאדם, זעקת מרירות על מעמדות נהנים ומעמדות חסרים בחברה, קריאה לחברה אשר לא ניצול ולא קיפוח בה, קריאה לסוציאליזם. ואם תרצה להכיר את תחומו של האיש, את האוירה שמסביב לחבורתו – תטריח עצמך לכתבי־ליברמן שחלקם האחד יצא בידי המנוח מיכל ברקוביץ, על־ידי “דבר”, ובקש במוספים את התעודות הלקוחות מעם ארכיון “האמת” – והיתה בידך כמין תמונה כוללת של ההופעה הראשונה הזו של סוציאליזם עברי, שנפסקה סמוך לגילויה, וחזרה ונתגלתה בימינו לעינינו בהתאמצות המשותפת והגדולה של הפועל העברי. וכשתשמור, ידיד, על זכר הנסיון הזה, ששקע בבדידות כדי למצוא המשך לעצמו בדור רחוק – תהא גם דמותו של יהל"ל חקוקה בלבך.

אפסיק ואחכה לך, ידיד, עד שתסיים קריאתך, ואקווה, כי נתראה בלוח הבא.

[ערה“ש תרצ”ו]