הַמְּסַקֵּל / אברהם רגלסון

נֻקַּב נֶקֶב בְּצָמִיג אֶחָד שֶׁל הַמְּכוֹנִית הַהוֹלֶכֶת מִירוּשָׁלַיִם אֶל תֵּל-אָבִיב. עָמְדוּ חֲבֵרַי-לִנְסִיעָה וְהִתְיָעֲצוּ, כֵּיצַד מְרִימִים אֶת הַמְּכוֹנִית וּמַעֲלִים עָלֶיהָ צָמִיג חָדָשׁ. אֲנִי, בִּהְיוֹתִי הֶדְיוֹט גָּמוּר בְּהִלְכוֹת-מְכוֹנָה, עָמַדְתִּי מִנֶּגֶד. בִּקַּשְׁתִּי מֵחֲבֵרַי רְשׁוּת לְטַיֵּל מְעַט בִּסְבִיבוֹת הַמָּקוֹם, וּלִכְשֶׁתִּהְיֶה הַמְּכוֹנִית מְתֻקֶּנֶת, יִקְרְאוּנִי בִּתְקִיעַת חֲצוֹצְרָה. נָתְנוּ לִי.

הַמָּקוֹם מְקוֹם הָרִים שׁוֹמְמִים, כֻּלּוֹ סְלָעִים וַאֲבָנִים. דּוֹמוֹת הָאֲבָנִים הַלְּבָנוֹת כְּאִלּוּ הֵן זִרְמֵי-זְרָמִים, נִקְווֹת לַעֲרֵמוֹת גְּדוֹלוֹת, מִשְׁתַּפְּכוֹת מִמַּדְרֵגָה אֶל מַדְרֵגָה. בַּעֲרוּץ בֵּין הֶהָרִים עָבַרְתִּי, וּבָאתִי אֶל כָּתֵף בּוֹלֶטֶת שֶׁאֵין שִׁפּוּעָהּ מְרֻבֶּה. חֵלֶק מִכָּתֵף זוֹ פֻּנְּתָה מֵאֲבָנִים, וּמֵהֶן נִבְנְתָה גָדֵר גְּבוֹהָה מִצַּד אֶחָד. עַל סֶלַע בַּסְּלָעִים יָשַׁב שָׁם זָקֵן מִיִּשְׂרָאֵל, לָבוּשׁ חֻלְצָה טוֹלְסֱטוֹיִית, פָּנָיו כִּקְלָף הַיָּבֵשׁ, וְכֶסֶף זְקָנוֹ וּשְׂעַר-רֹאשׁוֹ מִסְתַּלְסֵל בָּרוּחַ. הוּא כָרַךְ פַּת בְּעַגְּבָנִית, וְהָיוּ לוֹ לִסְעֻדָּה. הֲבִינוֹתִי כִּי הוּא הָאוֹסֵף הָאֲבָנִים וּבוֹנֶה מֵהֶן גָּדֵר לְעֵבֶר הַמַּדְרוֹן הַתָּלוּל, שׂמאֹלָה. הוּא קִדְּמַנִי לְשָׁלוֹם, וְהֶחֱזַרְתִּי לוֹ שָׁלוֹם. אָמַר: “סְעַד אִתִּי”. אָמַרְתִּי: “סָעַדְתִּי בִּירוּשָׁלַיִם”. אָמַר: “אִם יֵשׁ לְךָ פְּנַאי, שֵׁב אִתִּי עַד-אִם גָּמַרְתִּי לֶאֱכוֹל”. יָשַׁבְתִּי עַל סֶלַע לְעֻמָּתוֹ.

אָמַרְתִּי לוֹ: “וְכִי חוֹנִי הַמְעַגֵּל אַתָּה, שֶׁלְעֵת זִקְנָתְךָ אַתָּה מְסַקֵּל בַּאֲבָנִים? אִם יִהְיֶה כַּאן פַּרְדֵּס בִּזְמָן מִן הַזְּמַּנִּים, הַאִם אַתָּה תֹאכַל פֵּרוֹתָיו? בִּשְׁבִיל מִי אַתָּה עוֹשֶׂה כָּך?”

בֵּאֵר לִי: “אַלְמָן אָנֹכִי. בָּנַי עוֹבְדִים בָּעִיר, וְנוֹתְנִים לִי מָעוֹת קְטַנּוֹת לְפַרְנָסָתִי. וּבִהְיּוֹתִי בָטֵל מֵעֲבוֹדָה, מָצָאתִי חֶלְקָה זוֹ לְסַקְּלָהּ”.

שָׁאַלְתִּי: “שֶׁל-מִי הִיא זוֹ הַחֶלְקָה?” אָמַר: “שְׁלֹשָׁה צְדָדִים מִתְקוֹטְטִים עָלֶיהָ” הַקֶּרֶן הַקַּיֶּמֶת לְיִשְׂרָאֵל, בַּנְקְּ יְהוּדִי וְשֵׁיךְ עֲרָבִי. עַד שֶׁיִּפְסוֹק בֵּית-הַמִּשְׁפָּט מִי בְּעָלֶיהָ, אֲנִי עוֹשֶׂה בָהּ עֲבוֹדָה לַהֲנָאָתִי".

אָמַרְתִּי: “אֶפְשָׁר, אִם כֵּן, שֶׁאַתָּה עוֹבֵד בִּשְׁבִיל יְהוּדִי מַפְקִיעַ-שְׁעָרִים אוֹ בִּשְׁבִיל רוֹדֶה בְפַלָּח וְצַר לְיִשְׂרָאֵל. לָמָּה תִהְיֶה מְהַנֶּה אוֹתָם בִּמְלֶאכֶת-חִנָּם?”

אָמַר לִי: “שְׁנֵי דְבָרִים אֵין אִישׁ יָכוֹל לִגְזוֹל מִמֶּנִּי: מַה שֶׁאֲנִי מְקַבֵּל מֵאֲדָמָה זוֹ וּמַה שֶׁאֲנִי נוֹתֵן לָהּ”.

רָאָה תְמִיהָה בְּפָנַי, כְּלוֹמַר: מָה אַתָּה מְקַבֵּל? וּמָהוּ הַדָּבָר שֶׁאַתָּה נוֹתֵן אוֹתוֹ הוּא נִשְׁאָר לְךָ? – הִסְבִּיר לִי: “אֲדָמָה זוֹ לֹא סְתָם אֲדָמָה הִיא. סְפוֹגָה הִיא תוֹלָדוֹת וַחֲוָיוֹת. אֶפְשָׁר יְשַׁעְיָה טִיֵּל בָּזֶה, וְלֹא הִנִּיחַ כַּאן מֵחֲזוֹנוֹ? אֶפְשָׁר שׁוּלַמִּית רָעֲתָה בָזֶה, וְלֹא הִנִּיחָה כַּאן קִטְעֵי שִׁיר הַשִּׁירִים?”

"בֶּאֱמוֹר יְהוּדָה הַלֵּוִי: חַיֵּי נְשָׁמוֹת אֲוִיר אַרְצֵךְ, – לֹא מְלִיצָה דִבֵּר כִּי-אִם עֻבְדָּה כְהֶוְיָתָהּ. עֲשׂוּיִים אָנוּ מוּצָק, נוֹזֵל וְאַוְרִירִי, וּבְמֶשֶׁךְ כָּל חַיֵּינוּ אָנוּ מַכְנִיסִים אֶל קִרְבֵּנוּ מָזוֹן, מַיִם וַאֲוִיר, וּפוֹלְטִים יְסוֹדוֹת מִיסוֹדוֹת שׁוֹנִים. כֹּחוֹת נִכְנָסִים בָּנוּ וְכֹחוֹת יוֹצְאִים מֵאִתָּנוּ; וְכָל הַיָּמִים תְּשׁוּקוֹת סוֹעֲרוֹת בָּנוּ, מַרְאוֹת נִגְלִִים לְעֵינֵינוּ, מַחֲשָׁבוֹת מִתְנַגְּנוֹת בְּמוֹחֵנוּ. אֲוִיר, מַיִם וְחַשְׁמַל, שֶׁהָגוּ וְכָאֲבוּ בְתוֹכֵנוּ – לְאַחַר שֶׁהֵם נִפְרָדִים מֵאִתָּנוּ בְּחַיֵּינוּ אוֹ מִדַּבְּקִים בָּאֲדָמָה בְּהַקָּבְרֵנוּ, כְּלוּם אֵין בָּהֶם רוֹשֶׁם מִן הַחַיִּים שֶׁנָּגְעוּ בָהֶם? הַאִם פְּשׁוּטִים וְגָלְמִיִּים הֵם כְּבַתְּחִלָּה? הַאִם לֹא נִתְעַשְּׁרוּ כָּל-עִקָּר? הֱוֵה אוֹמֵר: גַּם לְאַחַר הִתְפּוֹרֵר אָדָם, נוֹשׂאִים עָפָר וּמַיִם וּשְׁאָר כֹּחוֹת שֶׁהָיוּ בוֹ, אֶת תְּשׁוּקוֹתָיו, חֲלוֹמוֹתָיו וְחֶזְיוֹנוֹתָיו. וְחוֹמֶר שֶׁנֶּהְפַּךְ לְגוּפוֹת-אָדָם אֶלֶף פַּעַם, כּוֹלֵל בְּתוֹכוֹ אֶת חוֹתַם-הַחֲוָיוֹת שֶׁל אֶלֶף אִישׁ.

"אֵלּוּ הַסְּלָעִים – עַצְמוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה הֵם, וְעַצְמוֹת דָּוִד הַמֶּלֶךְ וְגִבּוֹרָיו; וּכְלוּלִִים בְּתוֹכָם זִכְרוֹנוֹתֵיהֶם שֶׁל אֵלֶּה. וְאַל תְּפָרֵשׁ אֶת דְּבָרַי כְּאִלּוּ אֲנִי אוֹמֵר רַק זֶה בִלְבָד, שֶׁזִּכְרוֹנוֹת מִתְעוֹרְרִים בָּנוּ אֲגַב הִסְתַּכְּלֵנוּ בָהֶם. הַסְּלָעִים כְּשֶׁהֵם-לְעַצְמָם זוֹכְרִים! אֶלָּא שֶׁזִּכְרוֹנָם רָדוּם הוּא וְשָׁתוּק. מְחַכֶּה הוּא לָצֵאת מִן הַכֹּחַ אֶל הַפֹּעַל. יִכָּנֵס אֲבַק-הַסְּלָעִים אֶל הַגּוּף הַיָּאוּת, אֶל תְּנָאֵי-הַחַיִּים הַנְּכוֹנִים – וְאֵשׁ-יְשַׁעְיָה תָשׁוּב תִּפְרוֹץ מִמֶּנּוּ. טָמוּן בֶּעָפָר גַּם זִכְרוֹן תּוֹלָעִים וּנְשָׁרִים אֲשֶׁר נִתְהַוּוּ מִמֶּנּוּ, אֶלָּא שֶׁלֹּא יִזְחַל וְלֹא יָעוּף עַד-אִם יִכָּנֵּס מֵחָדָשׁ אֶל גְּחוֹן-תּוֹלַעַת וּכְנַף-עוֹף. אָז יְהֵא יוֹדֵעַ מַה לַעֲשׂוֹת. נֶפֶשׁ חַיָּה הַנִּזּוֹנָה מִן הֶעָפָר, מְקַבֶּלֶת מִמֶּנּוּ אֶת גְּנוּזוֹתָיו כְּפִי יְכָלְתָּהּ. צְלִילֵי כִנּוֹר-דָּוִד מְרַחֲפִים פֹּה בָאֲוִיר; אֲבָל לֹא כָל מִי שֶׁיִּנְשׁום אֶת הָאֲוִיר הַזֶּה, יִתֵּן זְמִירוֹת דָּוִדִיּוֹת. נִמְצָאִים פֹּה בַחוֹלוֹת וּבָרוּחוֹת גַּם חֲרוֹנוֹת וְתַאֲווֹת שֶׁל יְרָבְעָם בֶּן נְבט וְשֶׁל אִיזֶבֶל הַמַּלְכָּה; וְאַף אֵלֶּה מִתְבַּטְּאִים כְּבוֹאָם אֶל-תּוֹךְ גוּף הַכָּשֵׁר לִמְלַאכְתָּם.

"מָה אֲנִי מְקַבֵּל כְּגַעַת אֶצְבְּעוֹתַי בְּאֵלֶּה הַסְּלָעִים? אַנְחַת חִזְקִיָּהוּ בְחָלְיוֹ, קִינַת בַּת יִפְתָּח עַל בְּתוּלֶיהָ, וְרֵיחַ הַדּוּדָאִים אֲשֶׁר מְצָאָם רְאוּבֵן בַּשָּׂדֶה; וְעוֹד כַּמָּה דְבָרִים, בְּרוּרִים לִי וְשֶׁאֵינָם בְּרוּרִים לִי.

"כָּל הָאָרֶץ עֲשׂוּיָה נְשָׁמוֹת, לְעוֹלָם אֵין נשָׁמָה אוֹבֶדֶת. מִתְוַסֶּפֶת הִיא עַל מָהוּתָהּ וְטִבְעָהּ, עַל אֶפְשָׁרוּיוֹתֶיהָ וְכֹחוֹתֶיהַ, שֶׁל הָאָרֶץ. וּלְעוֹלָם כָּל נְשָׁמָה בָאָה עַל שֶׁלָּהּ. הַאִם מַה שֶׁאֲנִי חוֹטֵף וְלוֹקֵחַ מִן הָעוֹלָם הוּא שֶׁלִּי? לֹא כֵן. רַק מַה שֶׁאֲנִי נוֹתֵן לָעוֹלָם הוּא בֶאֱמֶת שֶׁלִּי. סִמָּן לִבְעָלוּת – הַנְּתִיּנה. וְהַנָּתוּן, דַּרְכּוֹ לַחֲזוֹר אַחַר בְּעָלָיו הַטִּבְעִיִּים.

"הִנֵּה אֲנִי מְסַקֵּל חֶלְקָה זוֹ. אֵין נַפְקָא-מִנָּהּ מַה יאֹמַר בֵּית-הַמִּשְׁפָּט. אֲפִילוּ אִם יָבוֹאוּ לְמָחֳרָת וִיגָרְשׁוּנִי מִזֶּה – עֲמָלִִי שֶׁהוֹסַפְתִּי כַּאן, חֲתִיכוֹת-חַיִּים שֶׁנָּתַתִּי כַּאן, שֶׁלִּי הֵם לְעוֹלְמֵי-עַד. וּבְרוֹב הַיָּמִים יִמְצָאוּנִי עַל דֶּרֶךְ לֹא בִקַּשְׁתִּים, וְלֹא תֶחְסַר טִפָּה מֵהֶם.

“מַמְלֶכֶת הַצֶּדֶק אֵינֶנָּהּ בְּאֵיזֶה עָתִיד רָחוֹק, אוֹ בִשְׁמֵי-הַשָּׁמַיִם. קַיֶּמֶת הִיא פֹה עַל הָאָרֶץ, בְּעֶצֶםֶ מַהֲלַךְ-הַטֶּבַע, בְּזוֹ צְמִיחַת הַצְּמָחִים, בְּזוֹ הֲפִיכַת רְגָבִים שָׁנָה-שָׁנָה לְבַעֲלֵי-חַיִּים שׁוֹנִים, בְּאֵלּוּ תְמוּרוֹת הַחַיִּים וְהַמַּחֲשָׁבָה אֲשֶׁר בְּמִין-הָאָדָם כֻּלּוֹ וּבְאִישׁ-אִישׁ מִבְּנֵי-הָאָדָם”.

אָמַרְתִּי: “חֶרֶב אַתָּה נוֹתֵן בִּידֵי מְנַצְּלִים וְנוֹגְשִׂים, שֶׁיֹּאמְרוּ לִמְנֻצָּלִים וּמְשֻׁעְבָּדִים: שְׂכַרְכֶם בְּמַהֲלַךְ-הַטֶּבַע, – כְּמוֹ שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים לְפָנִים: שְׂכַרְכֶם בְּגַן-עֵדֶן! אוֹ, תִּהְיוּ עֲשִׁירִים בְּגִלְגוּלְכֶם לֶעָתִיד-לָבוֹא!”

עָנָה: “אֵינָהּ דּוֹמָה נְתִינָה מֵרָצוֹן לִנְתִינָה מֵאֹנֶס. וְלֹא עוֹד: שׁוּמָה עָלֵינוּ לְהַעֲלוֹת אֶת דַּרְגַּת הַנְּתִינָה שֶׁל הָאָדָם – מֵעֲבוֹדַת מֻרְדְּפֵי-רָעָב, מְפָרֶכֶת הַגּוּף וּמְיַגַּעַת הַנֶּפֶשׁ, אֶל חֶדְוַת בְּנֵי-חוֹרִין בִּנְטִיעָה וּבִנְיָן וְעִצּוּב וְהַמְצָאָה, אֶחָד הַמְצָאַת שִׁיר-מִזְמוֹר וְאֶחָד הַמְצָאַת כְּלֵי-כָנָף לִמְעוּף בַּשַּׁחַק אוֹ עֲדֶשֶׁת-זְגוּגִית לְקָרֵב אֵלֵינוּ אֶת הַכּוֹכָבִים. וְגַם הַעֲלָאָה זוֹ טְעוּנָה הַרְבֵּה נְתִינָה וּמְסִירוּת-נֶפֶשׁ. אַף-עַל-פִּי-כֵן, אִלּוּ נִתְּנָה לְנַפְשִׁי כַּיּוֹם הַזֶּה בְּרֵרָה, לִהְיוֹת בֵּין הַמְּנַצְּלִים אוֹ בֵּין הַמְּנֻצָּלִים, הָיִיתִי אוֹמֵר: יְהִי חֶלְקִי עִם הַמְּנֻצָּלִים!”

שׁוּב אָמַרְתִּי: “אִם הַצֶּדֶק שַׁלִּיט בָּעוֹלָם, אֵיךְ הוּא כָּל-כַּךְ מִתְחַבֵּא מִן הָעַיִן, עִד שֶׁרַבִּים וְטוֹבִים הִגִּיעוּ לִידֵי כְפִירָה בוֹ?”

עָנָה: “יֵשׁ עוֹבֵד לַצֶּדֶק בִּשְׂפָתָיו, וְאֵינוֹ עוֹבֵד אוֹתוֹ בְלִבּוֹ וּבְמַעֲשָׂיו; וְיֵשׁ כּוֹפֵר בּוֹ בְמַחֲשַׁבְתּוֹ וּבִשְׂפָתָיו, וְנֶאֱמָן לוֹ בְלִבּוֹ וּבְמַעֲשָׂיו. וְטוֹב שֶׁיִּהְיֶה סֵדֶר-דִּינוֹ שֶׁל עוֹלָם מֻצְנָע הֵיטֵב וּמִתְעַטֵּף בְּכַמָּה הֶסְתֵּרִים, שֶׁתְּהֵא נְתִינָתוֹ שֶׁל אָדָם בְּלֵבָב שָׁלֵם, שֶׁלֹא עַל-מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס”.

הַזָּקֵן עָמַד קוֹמְמִיּוּת. הוּא הִבִּיט אֶל צִלּוֹ שֶׁהֻטַּל מֵאֲחוֹרָיו מִזְרָחָה. אָמַר: “שְׁעוֹן-שֶׁמֶשׁ יֵשׁ לִי – זֶה צֵל-גּוּפִי. הִגִּיעָה עֵת עֲבוֹדָתִי. רְצוֹנְךָ, סַיַּע לִי”.

וְהוּא הִתְחִיל מַסִּיעַ אֲבָנִים בִּזְרִיזוּת, קוֹבֵעַ הַגְּדוֹלוֹת שֶׁבָּהֶן בַּגָּדֵר, וְזוֹרֵק הַקְּטַנּוֹת שֶׁבָּהֶן אֶל גַּל אֶחָד. הֵרַמְתִּי גַּם אֲנִי אֲבָנִים, וְהִתְחַלְתִּי מֵבִיא אוֹתָן אֶל הַגָּדֵר. וּבָחַרְתִּי לֹא גְדוֹלוֹת בְּיוֹתֵר, שֶׁלֹּא תְהֵא יְגִיָעִתי נִכֶּרֶת. אַף-עַל-פִּי-כֵן, עַד מְהֵרָה צָבוּ אֶצְבְּעוֹתַי, וְדָם טִפְטֵף מֵהֶן. אָמַר הַזָּקֵן, לֹא בְלִי קֻרְטוּב שֶׁל הִתְגָּאוּת יַלְדּוּתִית בְּכֹחוֹ: “בָּרוּר, שֶׁאֵינְךָ רָגִיל בַּעֲבוֹדָה. אַף הַכָּרַת פָּנֶיךָ עָנְתָה בְךָ, שֶׁאַתָּה מִן הַמַּקְדִּימִים נִשְׁמַע לְנַעֲשֶׂה, הִתְפַּלְסְפוּת לִמְלָאכָה. אָכֵן, כָּל עִמּוּל-הַמּוֹחַ בְּהַשָּׂגַת כִּבְשׁוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, שָׁוְא הוּא. רַק מִתּוֹךְ עֲשִׂיָּה נֶאֱמָנָה, מַגִּיעַ הָאָדָם לִידֵי הַכָּרַת נִשְׁמַת הַדְּבָרִים, לִידֵי בִינָה וְדֵעָה”.

רָצִיתִי לְהָשִׁיב לוֹ, כִּי גַּם הַשֵּׂכֶל הָעִיּוּנִי דּוֹרֵשׁ אִמּוּן, הִתְמַחוּת וְהִתְמַכְּרוּת, וְיֵשׁ לוֹ חֲלוּצִים וּקְדוֹשִׁים מִשֶּׁלוֹ. אַךְ בּוֹ בָרֶגַע תָּקְעָה הַחֲצוֹצְרָה מִן הַדֶּרֶךְ, לְאוֹת כִּי תֻּקְּנָה הַמְּכוֹנִית. לֹא חָפַצְתִּי לְעַכֵּב אֶת חֲבֵרַי-לִנְסִיעָה, וְנִפְרַדְתִּי מִן הַזָּקֵן הַמְּסַקֵּל מִתּוֹךְ “שָׁלוֹם” חֲטוּפָה.