ילדינו, הגדלים כאן במולדת, מדמים לראות בנו (להיפך מאתנו, שעם פקיחת עינים ראשונה מסנורי־בראשית ספגנו מיד מזקן־אבא אפל ומקמטי אמא קודרים את כל מחשכּי הגלוּת), נכדי המכּבים וניני גדעון, הממשיכים לטווֹת חוּטי גבורה וזוהר מימי אָבות ראשונים. כחוליה בשרשרת הזהב של הדורות הקדוּמים נהיה בעיניהם אף אָנו גיבורים תנ"כיים, שעל אף המלחמות המרוּבות נאחזנו במכורה ושמרנוּה מכל משמר עד היום הזה…
לא אחת יתהה בני בן השש ולא יבין: “למה וּמדוּע יושבים הסב והסבתא וכל היהודים בארצות זרות לא שלנו” – ועוד כהנה וכהנה. את תהום הגלוּת לא ידעו עדיין.
אך הרגע ההוא, הרגע האָיום, שבוא יבוא באחד הימים בודאוּתו האכזרית ויעמידם על טעותם, ממלאני רעד.
את רבבות העינים, עיני ילדינו, אראה לפני כשהן ממולאות צער וכאב בגלוּי המורא של הגורל הישראלי ברגע ההוא. – – –