ז' בתשרי תשי"ב – 7 באוקטובר 1951
בישיבה הי"ב של הכנסת השניה 🔗
אדוני היושב־ראש, חברי הכנסת. ברגשות מעורבים עליתי הפעם על הבמה. בעשרים לאבגוסט הטיל עלי הנשיא להרכיב ממשלת הכנסת השניה. ראיתי אז – ועדיין אני רואה – צו התקופה בהקמת קואליציה רחבה, מורכבת מכל המפלגות שהשתתפו בממשלה הזמנית. ועשיתי בזמן לא־קצר זה כמיטב יכולתי למען הקמת ממשלה על בסיס זה. לצערי העמוק לא הצליח הדבר, ואני מביא לפניכם הצעה על קואליציה מצומצמת.
הצורך בליכוד מאכסימלי של העם לשאת בעול המדינה ומשימותיה הדחופות והקשות היה ברור לי מאז קמה המדינה, ועוד לפני כן. לא היתה לי אשליה אף רגע שהמדינה תקל על חיינו. להיפך, הייתי בטוח שהקמת המדינה תטיל על העם ועל כל אחד מאתנו עול נוסף ואחריות כבדה כאשר לא ידענו קודם. ידעתי כי מהמדינה יקום רווח והצלה לעם, אולם לדור המייסדים תוסיף המדינה קשיים ממושכים ותטיל עליו מצוות חמורות. המדינה תפתח לרווחה שערי המולדת לכל יהודי בודד ולכל קיבוץ יהודי הרוצה להיחלץ ממצוקת הגולה; המדינה תיתן בידינו המפתח לפיתוח הארץ ובנינה; המדינה תאפשר לעם ישראל להיות עם שווה־זכויות במשפחת העמים החפשים ועומד ברשות עצמו. אולם עצמאות כרוכה באחריות גדולה וקשה, וקיבוץ־גלויות מחייב קשיים עצומים שהם אולי למעלה מיכולתה של המדינה הצעירה והקטנה.
עוד לפני ארבע־עשרה שנה, כשהופיע בפעם הראשונה הסיכוי הממשי להקמת מדינה יהודית, היה ברור לי ש“בנין המדינה וביצוע תפקידה לא יתכנו בלי מאמצים חלוציים מוגברים ובלי שיתוף כוחות בין יהודי ארץ־ישראל לבין העם היהודי בעולם – – – כי המטרה שלשמה הוקמה המדינה – קליטת המוני ישראל והשרשתם במולדת – לא תושג אך ורק בכוחותיה הפנימיים של המדינה”.
אחד ממנהיגי הציונות הכללית בפולין פירסם אז מאמר, בו נאמר שלאחר הקמת המדינה לא יהיה צורך עוד בהסתדרות הציונית, כי המלאכה הציונית תיעשה על־ידי המדינה היהודית. התווכחתי אז עם בעל המאמר ההוא וקבעתי כי “שליחותה של ההסתדרות הציונית אינה מסתיימת עם הקמת המדינה, כי המדינה אינה השלב הסופי של ההגשמה הציונית. הקמת המדינה היהודית תזקיק ביתר שאת וביתר תוקף גיוס כוחות העם היהודי. כי הצרכים יגדלו, האפשרויות תרבינה והתביעה של ההמונים תגבר, והמדינה כשהיא לבדה לא תוכל לספק כל הצרכים והתביעות ולבצע כל האפשרויות. עליית מאות אלפים יהודים מהתפוצות, הקלטתם בחקלאות, בחרושת ובמלאכת־הים לא תיעשה ביכולת המוגבלת של המדינה. כי לא צרכי תושבי המדינה בלבד, אלא צרכי עם, צרכי מיליונים, יהיו עמוסים על מדינה יחידה במינה זו, וצרכים אלה לא יתמלאו על־ידי תושבי המדינה, אלא בכוחו של העם, בכוחם של המיליונים היהודים אשר מחוץ למדינה. ככל שהעליה תתרחב לאחר הקמת המדינה, כן יהיה הכרח להגדיל האמצעים הלאומיים של העם היהודי מכל רחבי הגולה, למען האדיר כשרון הקליטה הכלכלית של המדינה ויצירת מקורות פרנסה וכלכלה נוספים. הקואופרציה המוכרחת בין המדינה היהודית ובין ההסתדרות הציונית לשם ביצוע השליחות המשותפת של שתיהן, תחייב חזית לאומית מאוחדת גם במדינה וגם בהסתדרות הציונית. הקשיים החיצוניים והפנימיים שתיתקל בהם המדינה מראשית ייסודה, התביעות החמורות והמרובות אשר יוגשו למדינה, והאפשרויות המוגבלות לסיפוקן – כל אלה יעמידו את המדינה במצב קשה ומסוכן; ורק במשטר איתן ובמדיניות יציבה ומרחיקה־ראות, רק בתמיכה נאמנה ומתמדת של המוני האזרחים בפנים והמוני ישראל בחוץ, תוכל המדינה להתגבר על קשייה ולעמוד בנסיון”. (במערכה, כרך א‘, עמ’ 285־283). ומשום כך הנחתי כבר אז ש“הצו הראשון של התנועה הרואה את עצמה אחראית לעתיד האומה והמדינה כאחת הוא טיפוח השותפות ההיסטורית בהכרת העם ובהכרת אזרחי המדינה, גיבוש השותפות הזאת במסגרת הסתדרות ציונית מאוחדת, ובמשטר ממלכתי דמוקראטי וקואליציוני” (שם).
המדינה לא קמה אז, אלא רק כעבור אחת־עשרה שנה, אבל הדעה שהבעתי לפני ארבע־עשרה שנה התחזקה בלבי. הנסיבות של הקמת המדינה לפני שלוש שנים וחצי וכל מה שקרה מאז, לא הפריכו אמונתי זו, אלא להיפך, הוסיפו לה תוקף רב. לאחר הבחירות, בתחילת 1949, ניסיתי להקים קואליציה רחבה במתכונת הממשלה הזמנית – ולא עלה בידי. חזרתי על נסיון זה בסוף 1949 – גם נסיון זה לא הצליח. לא אחזור עכשיו על פרטי הדבר, שהם נחלת העבר וידועים פחות או יותר לציבור.
בסוף יולי שנה זו נתקיימו הבחירות לכנסת השניה. בבחירות האלה חשבו רבים כמוני, כי מדינה צעירה זו, העמוסה משימות קשות ודחופות, והמוקעת לסכנות חמורות, זקוקה לרוב מלוכד ויציב, בתוך העם ובתוך הכנסת; רוב מאוחד ברצונו, בדרכו, באמונתו, באחריותו, למען תוכל המדינה לעמוד במבחנים הקשים הצפויים לה, ולא תהיה תלויה בצירופי מיעוטים שאין להם דרך משותפת ואינם נשענים על רצון ברור של רוב העם. הייתי משוכנע, ואני משוכנע גם עכשיו, שרוב מלוכד בעם הוא תנאי חיוני לקיומה של מדינתנו ולכושר פעולתה; אולם עדיין לא איכשר דרא.
לא התגברנו עדיין על הירושה האומללה של הגלות ושל חיי תלות, הירושה של התפצלות חולנית ומנופחת, התפלגויות על קוצו של יוד, שהן פרי חיים נטולי־עצמאות ואחריות ממלכתית. ואם כי בולטת נטיה חזקה מאז קמה המדינה למַעֵט התפצלות יתירה זו, הרי תהליך זה הוא איטי, ובבחירות אלו לא נתגברנו עדיין על המסורת וההרגלים האנטי־ממלכתיים. העם הכריע בבחירות כאשר הכריע, וכל אחד מאתנו המאמין בדמוקראטיה, עליו לקבל הדין באהבה, ולעשות רצון העם כפי שבא לידי גילוי בבחירות, אם טוב ואם רע הדבר בעיניו.
הבחירות לכנסת השניה אמרו, נדמה לי, שלושה דברים: א) אין שום מפלגה יכולה לעמוד בראש המדינה לבדה. ב) לא תיתכן שום ממשלה בלי מפלגת פועלי ארץ־ישראל במרכזה. ג) מחוץ למפלגת פועלי ארץ־ישראל אין לשום מפלגה יחידה הזכות והאפשרות למנוע הקמת ממשלה, ואין לה הסמכות להכתיב תנאיה לממשלה אשר תוקם.
כשהוטל עלי להקים ממשלה לאחר הבחירות לכנסת השניה, החלטתי, למרות האכזבה המרה בנסיונותי הקודמים, לעשות שוב נסיון רציני להקים קואליציה רחבה ככל האפשר.
מצבה של המדינה, הפנימי והחיצוני, צרכיה הכלכליים, המדיניים והחברתיים בארבע השנים הקרובות, מחייבים מאכסימום של ליכוד ונשיאה בעול. ולכן עשיתי מאמץ ממושך ומתוח להכניס לממשלה כל המפלגות שהשתתפו בממשלה הזמנית. לא נעלמו ממני הניגודים שישנם בין הימין ובין השמאל, בין המפלגות הדתיות ובין שאר המפלגות. פחות או יותר אני מכיר חילוקי־דעות אלה עד תומם, על הממש והרציני ועל המנופח והמלאכותי שבהם; חילוקי־דעות במדיניות חוץ ופנים, בשטח הכלכלה והתרבות; ואף־על־פי־כן האמנתי – ואני מאמין גם עכשיו – שתיתכן קואליציה רחבה ממפלגת־הפועלים המאוחדת ועד אגודת־ישראל והציונים הכלליים. קואליציה מעין זו קיימת כל הזמן בהנהלה הציונית. ואם המדינה היא מכשיר של ההגשמה הציונית – וכל המפלגות, מהכלליים ועד מפלגת הפועלים המאוחדת, דוגלים במשימות הציוניות של מדינת־ישראל – הרי ההגיון מחייב שגם במדינה תפעל אותה הקואליציה. ואני יכול לציין בסיפוק כי במשא־ומתן עם המפלגות האלה לא שמעתי התנגדות עקרונית לקואליציה רחבה זו, לא ממפלגת־הפועלים המאוחדת ולא מהציונים הכלליים.
לא היה לי כל ספק שהעם ברובו הגדול רוצה בממשלה יציבה ובעלת כוח ומשקל, ושיש לשתף כל המפלגות הוותיקות שנשאו בעול הישוב, שישאו גם בעול המדינה.
בבירורים הפרוגראמטיים שהיו לי עם כל המפלגות, נוכחתי לדעת כי אפשר להביאן לאחריות משותפת על־יסוד תכנית פעולה מוסכמת, למרות הניגודים האידיאולוגיים, באשר ניגודים אלה בעיקרם מכוונים יותר לעתיד, אם כי לאו דוקא לעתיד רחוק, מאשר לשנים הקרובות. ברור שפעולה משותפת של מפלגות בעלות אידיאולוגיה מתנגדת מחייבת ויתורים הדדיים ופשרות הוגנות.
היו לי במשך השבועות האחרונים חמישים וחמש פגישות ושיחות עם המפלגות: מפלגת־הפועלים המאוחדת, הציונים הכלליים, הפרוגרסיביים, הפועל המזרחי, פועלי ה“אגודה”, המזרחי, אגודת־ישראל. כמה מהשיחות נמשכו הרבה שעות. הייתי מוכרח לקיים בירורים פרוגראמטיים מקיפים וממַצים על כל שאלות המדינה, הפנימיות והחיצוניות, שאלות הכלכלה, הרוח, החינוך, הדת, המנגנון, החברה ויחסי־חוץ. לצערי, וגם לתמהוני הרב, נגמרו הבירורים האלה בשלילה. שתי המפלגות הגדולות הבאות אחרי מפלגת פועלי ארץ־ישראל דחו ההצעות שהצעתי להן – מפלגת־הפועלים המאוחדת ביום 17 בספטמבר 1951, הציונים הכלליים ביום 25 בספטמבר 1951.
אין אני רואה, ואולי אין אני רשאי לעשות עצמי שופט על מפלגות אחרות, ואין בדעתי להצביע על האשמים.
זמן לא־מעט הלך לאיבוד בנסיון מאומץ זה ללכד כוח גדול יותר. ואין אולי בבית הזה איש שמעריך יותר ממני חשיבותו של הזמן בחיינו. הלך לאיבוד לא רק זמן. הושקע במשא־ומתן מרץ עצום. זה כמה לא עבדתי עבודת־פרך כזאת, במתיחות עליונה, ללא הפסקה וללא החלשה. ראיתי לעצמי חובה קדושה למַצות כל אפשרות וסיכוי לשיתוף מאכסימלי של כוחות בממשלה ועשיתי את הדבר במיטב יכולתי ורצוני. איני מתחרט על המאמץ הרב, אף־על־פי שלא הצליח. עשיתי חובתי – כאשר נראתה לי – בהתאם לרצון העם ולדרך שבו אני מאמין, וממנו לא אזוז.
לאחר התשובות השליליות שקיבלתי משתי המפלגות הגדולות, לא ראיתי מוצא אחר מאשר הקמת קואליציה מצומצמת.
הממשלה המתיצבת לפניכם מורכבת מהחברים הבאים:
דוד בן־גוריון – ראש הממשלה ושר הבטחון
לוי אשכול – חקלאות ופיתוח
יוסף בורג – בריאות
בן־ציון דינבורג – חינוך ותרבות
דוב יוסף – מסחר ותעשיה ומשפטים
הרב יצחק מאיר לוין – סעד
גולדה מאירסון – עבודה
פרץ נפתלי – בלי תיק
דוד־צבי פנקס – תחבורה
אליעזר קפלן – אוצר
בכור שלום שיטרית – משטרה
משה שפירא – פנים ודתות
משה שרת – חוץ
הממשלה משאירה לעצמה הזכות לשנות חלוקת התפקידים בין חברי הממשלה. כמובן, בידיעת הכנסת.
ואלה הם קווי־היסוד של תכנית פעולת הממשלה:
א. הממשלה תוקם על יסוד אחריות משותפת של כל חבריה והסיעות המשתתפות בה. האחריות המשותפת חלה על התכנית המוסכמת של הממשלה ועל החלטות הממשלה.
ב. בשוּרה של חוקי־יסוד שיצטרפו לחוקת־היסוד של המדינה – יקוים המשטר הדמוקראטי במדינה;
יובטח שוויון מלא וגמור בזכויות וחובות לכל תושבי המדינה, בלי הבדל מין, גזע, מעמד, דת ולאום;
יקוים חופש הדת והמצפון;
יוגדרו הסמכויות של הכנסת, הנשיא, הממשלה ובתי־המשפט, הזכויות והחובות של חברי־הכנסת בהתאם לעקרונות המשטר הפארלמנטרי הדמוקראטי;
יוגדרו חירויות היחיד ויבוצר חופש האיגוד והביטוי בעל־פה ובכתב, מתוך שמירה על בטחון המדינה ועצמאותה, הגנת המשטר הדמוקראטי מכל פגיעה של מגמות טוטאליטריות ודיקטאטוריות ומתוך הקפדה על זכויות הזולת;
יוגנו סודות המדינה והצבא ויקָבעו סמכויות שעת־חירום לבטחון המדינה כלפי חוץ וכלפי פנים.
ג. הממשלה תטפח יחסי ידידות ועזרת גומלין עם כל מדינה שוחרת שלום, מבלי לבדוק במשטרה הפנימי; תשקוד על חיזוק השלום בעולם והגברת הסמכות של או"ם למטרה זו; תחתור לשלום של קבע עם הארצות השכנות ולשיתוף פעולה אתן בפיתוח המזרח התיכון; תעמוד על משמר ריבונותה החיצונית, חירותה הפנימית ושלומה הבינלאומי של מדינת ישראל, ותדאג לזכות היהודים בכל הארצות לעלות לארץ ולהשתתף בבנינה.
הממשלה תטפח קשרי מסחר עם כל הארצות בתנאים שווים.
ד. הדאגה לבטחון המדינה, לקיבוץ גלויות ומיזוגן ולפיתוח מהיר של הארץ ואוצרותיה הטבעיים תעמוד במרכז פעולתה של הממשלה.
ה. הממשלה תתמיד בשיכלול מערכת הבטחון והגנת המדינה על־ידי אימון הנוער והכשרתו הצבאית והחלוצית, טיפוח כוח העתוּדות, והקמת רשת צפופה של ישובי־ספר ושילוב העולים באימונים ובהכשרה.
ו. הממשלה תשקוד על הגדלה נמרצת של הייצור בחקלאות ובחרושת ועל הרחבת התחבורה והבנין, במטרה להבטיח עצמאותה הכלכלית של המדינה ואספקה מאכסימלית של צרכיה מתוך תוצרתה, ובשורה הראשונה סיפוק מזון מתוך חקלאותנו המורחבת.
ז. הממשלה תמריץ – מתוך שיתוף פעולה עם ההסתדרות הציונית – הרחבת ההתישבות החקלאית, פיתוח ערבות הנגב, ייבוש החולה ויישובה הצפוף, גאולת ההרים משממותם, ייעור שטחים נרחבים בכל חלקי הארץ, הפניית חלק ניכר של העליה לעבודת האדמה ולהתישבות חקלאית בכל צורותיה, ולביסוסה המשקי של ההתישבות הקיימת. יוגדל הונו של הבאנק החקלאי. בקביעת מחירי התוצרת תתחשב הממשלה בצורך להעניק בטחון כלכלי לחקלאי ולהבטיח לו רמת חיים הוגנת. כמו־כן תדאג הממשלה להרחבת התעשיה החקלאית לצרכי השוק הפנימי ולשם יצוא מוגדל. הממשלה תעודד התנחלות חקלאית של הנוער והעולים בכל צורת ההתישבות הפרודוקטיבית.
ח. הממשלה תעודד במיוחד כל יזמה כלכלית בריאה בכל גילוייה וצורותיה, תעשה כל המאמצים למשיכת הון פרטי וציבורי ולהפעלת יזמה פרטית, ותשכלל אמצעים למשיכת הון מן החוץ לשם הרחבת הייצור בחרושת, במלאכה, בחקלאות, בתחבורה ובבנין; תציע הקלות למשקיעי הון־חוץ במפעלי פיתוח חיוניים. הממשלה תשקוד על טיפוח משקי־עבודה בכפר ובעיר ועל הרחבת ההתישבות והקואופרציה העובדת לכל צורותיה. לא תהיה כל הפליה ביחס לגורמים כלכליים שונים, פרטיים או שיתופיים, הפועלים במסגרת החוק. הממשלה תעודד הצבר הון פנימי מההכנסה הלאומית להשקעה במפעלי ייצור, ותסייע לפיתוח התעשיה הקיימת ולהרחבתה ולהקמת תעשיות חדשות, ותיתן דעתה להגדלת האשראי הדרוש לכך בתנאים מתאימים.
ט. הקלות מיוחדות תינתנה להצלת הון העולים, ולעליית בעלי־הון מהתפוצות. תינתן תשומת־לב מיוחדת לעידוד עלייתם של בעלי הון בינוני וזעיר וכמו־כן לעליית בעלי־מקצוע ומומחים.
י. דאגה מיוחדת תוקדש להגברת פריון העבודה, לייעול המינהל המשקי ולהשבחת טיב התוצרת. ועדי־ייצור משותפים של פועלים ונותני־עבודה יקבעו במקומות־עבודה חשובים, וינתנו פרסים להשבחת התוצרת והגברת הפריון, שיהנו מהנחות במס־הכנסה; הנחות במסים ובמכס יוענקו למפעלי־פיתוח שיש להם ערך מיוחד לבטחון המדינה ולעצמאותה הכלכלית.
מבלי לפגוע במדיניות התעסוקה המלאה, תדאג הממשלה להגדלת ההקצבות לחקלאות ולתעשיה מתוך תקציב הפיתוח; יקָבעו תכניות על היקף הייצור בענפים שונים; יעָשו מאמצים מכוּונים להגדיל מספר המתפרנסים מענפי ייצור ובנין. הממשלה תבטיח השפעתה בזכיונות החשמל, ים־המלח ובכל מכרות הנגב.
יא. הממשלה תשקוד על אספקה מסודרת ויעילה של חמרי גלם, מזון ומצרים חיוניים ועל שיפור שירותי־התחבורה. ביבוא תינתן זכות קדימה למצרכים חיוניים: מזון, חמרי־גלם לייצור וצרכי בטחון.
יב. כל עוד יהיה צורך בקיצוב ובפיקוח על חלוקת מצרכים חיוניים וחמרי־גלם, תדאג הממשלה ליעילות מנגנון הפיקוח, לשיתוף הציבור הסדרי הפיקוח, להשלטת החוק בלי כל משוא־פנים והפליה, ולהבטחת חלוקה מסודרת ויעילה בלי הטרדות בלתי־מוכרחות. הקיצוב ילך ויצטמצם במידה שיצליחו המאמצים להרחבת הייצור ולגיוס מטבע־חוץ.
יג. תוקם מועצה כלכלית בסמכות מייעצת ליד ראש־הממשלה. המועצה תורכב מכל החוגים והארגונים הכלכליים במשק הפרטי והשיתופי. המועצה תדון על כל הבעיות המשקיות של המדינה, תברר דרכי ייעול המינהל המשקי והאמצעים להגברת התפוקה ולהרחבת הייצור, ותבחן קובלנות וטענות של קיפוח והפליה.
יד. ביסוד שיטת המסים יונחו העקרונות הבאים:
1) חלוקה צודקת של עול המסים בהתאם ליכולתם של חייבי המס.
2) הימנעות ממסים מופרזים העלולים לשתק את הייצור למען־יצוא, או לפגוע בשכלול הייצור והרחבתו, בהרמת התפוקה ופריון העבודה.
3) יעילות הגבייה על־ידי השבחת המנגנון ומניעת השתמטויות על־ידי בדיקה קפדנית של החשבונות והרווחים האמיתיים.
4) צימצום המס לגבי הכנסה שבאה מהגדלת התפוקה או מעבודת שעות נוספות במפעלים ושירותים חיוניים.
5) הפחתת מס־ההכנסה של האשה העובדת.
טו. הממשלה תבצע תכנית שיכון עממי המכוּונת להקל במשך ארבע השנים הקרובות על מצוקת הדירות. במרכזים העירוניים ובסביבת המושבות הגדולות יוקצו שטחים מספיקים לבנייה עממית רחבה, ולעומת השתתפות כספית מסוימת של המשתכנים תדאג הממשלה לאשראי הנוסף.
טז. יונהג בשלבים־שלבים ביטוח עממי של חובה לכל התושבים, לאישפוז ולידה ומקרי תחלואה, זיקנה, אלמנות, נכות, חוסר־עבודה וכדומה.
יז. לשם מלחמה באינפלציה תדאג הממשלה לאיזון התקציב, לספיגת עודף הכסף לשם הרחבת הייצור במפעלי־פיתוח מכניסים, לייצוב המטבע ולביטוח החסכונות של השכבות העממיות – פועלים, חקלאים, פקידים, בעלי־מלאכה, סוחרים זעירים ובעלי־מקצועות חפשיים – בתמורה יציבת ערך, בביצוע השיכון העממי ובאמצעים יעילים אחרים.
יח. מלחמה נמרצת תתנהל נגד השוק השחור. מפירי־החוק בזדון יוטלו עליהם ענשים חמורים. הממשלה תשפר את האספקה המסודרת, והציבור ישותף במלחמה בספסרות.
יט. הממשלה תדאג להשבחת איכותה של מלאכת־ידים, לאספקת ציוד חדיש ואשראי זול, והקמת מיתקנים משותפים לבעלי־מלאכה, וכן להקמת באנק למלאכה.
כ. ועדה ממשלתית תערוך תכנית להתקין חינוך ממלכתי בכל בתי־הספר היסודיים. יקבע מינימום של חובה החל על כל בתי־הספר.
תוכר זכותם של הורים לגיוון החינוך ולהרחבתו מבלי לפגוע במינימום החובה.
יובטח חינוך דתי לכל ילדי ההורים הרוצים בכך.
תוקצבנה הענקות מיוחדות לתלמידים מוכשרים להמשכת לימודיהם ולהשתלמותם לאחר גמר חוק לימודם בבית־הספר היסודי.
כא. משרד־החינוך־והתרבות ידאג להנחלת הלשון העברית לכל העולים, לעידוד הספרות, המדע והאמנות, לאימוץ המחקר הצרוף והשימושי בכל מדעי הטבע, למשיכתם לארץ של גדולי התורה, המדע, הספרות והאמנות היהודים שבעולם, להרקת אוצרות הרוח האנושיים מימי קדם ועד היום הזה ללשון העברית, לכינוס ספרות ישראל מכל הדורות, ליצירת תנאים לסופרים, תלמידי־חכמים ואמנים למען יעשו מלאכתם הרוחנית ברווחה מספיקה.
כב. הממשלה תסייע לטיפוח הערכים החלוציים בקרב הנוער למען ימלא תפקידו בהפרחת השממה, בקליטת העליה ובבטחון המדינה.
כג. ברשת בתי־החינוך של המדינה יוקדש מקום נרחב להכשרה מקצועית של הדור הצעיר בכל ענפי המלאכה, החרושת, החקלאות, הבנין, התחבורה – הימית, היבשתית והאווירית – ולהעלאת הרמה הטכנית וטיב העבודה של העובדים בכפר ובעיר.
כד. למיעוט הערבי וכן למיעוטים אחרים יובטח שוויון מלא וגמור בזכויות ובחובות בשטח האזרחי, המדיני, הכלכלי, החברתי והתרבותי, ובכל שטח אחר. הממשלה תושיט עזרה לתושבי הכפרים, שנעקרו מאדמתם בעקבות זעזועי המלחמה להגיע מחדש להתישבות של קבע. זכויות הבעלות והקנין של הערבים הנמצאים בדין במדינה יוסדרו במסגרת החוק. יובטח חינוך בלשון הערבית לכל הילדים הערבים אגב לימוד חובה של הלשון העברית.
יובטח שכר שווה לפועל יהודי וערבי בתפקידים דומים בכל עבודות הממשלה.
כה. חופש המצפון והדת יהיה נר לפעולות הממשלה. המדינה תספק באמונה צרכי־הדת הציבוריים של תושביה, ולא תסבול כל כפייה בעניני דת, מאיזה צד ובאיזה כיוון שהוא.
כו. הממשלה תתמיד לשמור על קו של תעסוקה מלאה, ובשורה של חוקי עבודה וביטוח – בהמשך לאלה שכבר נתקבלו בכנסת הראשונה או הוכנו על־ידי הממשלה הקודמת – תעניק לעובד במדינה בטחון כלכלי, תנאי־עבודה הוגנים, ביטוח מחוסר־עבודה ומתשישות. יובטח חופש התאגדות העובדים. יעודד העיקרון של משא־ומתן קולקטיבי עם נותני־העבודה; יובטח חופש השביתה, יופעל מנגנון־תיווּך מוקדם למניעת סיכסוכי עבודה, ותינתן כל העזרה לשיכלול המקצועי של העובד, להרמת פריון עבודתו ולהשבחת טיבה.
לנוער העובד תינתן הכשרה מקצועית, ותורחב רשת מוסדות שיעורי־ערב להשתלמותו התרבותית. בחוקים מיוחדים תובטח הגנה מלאה על אשה עובדת, ותובטח לה חופשת הריון ולידה.
הממשלה תסייע להקמת מוסדות טיפול וחינוך לילדי אמהות עובדות מחוץ לביתן.
כז. הממשלה תביא לכנסת השניה הצעת־חוק לעובדי המדינה, תנאי שירותם, זכויותיהם וחובותיהם.
החוק יבטיח מינוי פקידים לפי הכשרה אישית על יסוד של בחינות ללא כל פנייה והשתייכות מפלגתית, יעניק לעובד המדינה תנאי־עבודה הוגנים ובטחון בעתידו, ויחייב אותו לשירות יעיל ונאמן, למשמעת ודיוק בעבודתו, לאדיבות ולהליכות נאות כלפי הציבור.
יסודרו שיעורי השתלמות לעובדי המדינה במקצועות עבודתם.
תיערך מלחמה נמרצת נגד נגע “הסחבת” לכל גילוייו; לשם כך תתואם הפעולה של משרדי־הממשלה המטפלים באותו ענין, תינתן סמכות לעובדים אחראים לפעול ולהחליט על דעתם במהירות הדרושה לטובת הקהל, ויבוטלו דקדוקי המשרדיות – ביורוקרטיה בלע"ז – שאין בהן הכרח מוחלט למילוי השירות.
ולסיום, רבותי, אוסיף רק מלים אחדות: ידענו הקשיים העצומים בהם נתונה מדינת־ישראל, והבעיות החמורות, בעיות כלכליות ומדיניות, שטרם נפתרו. מאמצינו הראשונים יהיו מכוונים לאספקה יותר מסודרת ומשופרת, לייעול המנגנון, ובראש וראשונה – לייצוּר מורחב ומתרחב.
במרכז יעודיה של מדינת־ישראל אנו רואים קיבוץ גלויות ומיזוגן, אבל המדינה תמלא יעודה זה אך ורק אם בתוכה ישלוט משטר של ייצור.
רק בכוח יזמתנו היוצרת בכל גילוייה במשק ובשירותים הממלכתיים, רק בכוח התפוקה המוגברת של עבודתנו היעילה בחקלאות ובחרושת, בבנין ובתחבורה, במשרד ובאולפן, נגיע לעצמאות כלכלית.
עלינו לראות ראייה מאחדת את צרכי היחיד יום יום – צרכי עקרת־הבית הילד ואבי־המשפחה, וצרכי הכלל והדור – צרכי בטחון, עליה, התישבות ופיתוח. שני סוגי צרכים אלה אינם מנוגדים, אלא משלימים זה את זה, ואחד לא יתכן בלי משנהו.
אין אנו מבטיחים ישועות קלות. בעשרות שנות פעולתנו ומאבקנו בארץ לא האמַנו בישועות קלות. רק בכוח המאמץ המתוח והמתמיד עשינו כל החיל הזה שפתח תקופה חדשה בתולדות העם והארץ.
אולם היו לנו לא רק כיבושים והישגים מופלאים. ידענו גם כשלונות ושגיאות, ואין אנו מתעלמים מהליקויים והפגימות.
לקחנו על עצמנו אחריות כבדה. באישורה של הכנסת ובשיתופו המתמיד של העם לכל חוגיו, הוותיקים והחדשים, נתאמץ למלא אותה במיטב יכולתנו.