יעקב פיכמן פירסם קטעי מסה על שירת אשכנז. מתוכם אנו שומעים, כי “השירה העברית החדשה, שבלי ספק נסתמכה על יצירת ר' משה חיים לוצאטו סימנה את כיווּנה בעיקר כלפי שירת ספרד, שבעל ‘לישרים תהילה’ היה יורשה האחרון – – במידה שחזקה השירה העברית החדשה, נתחזקה בסגנונה וגם ברוחה, הופקעה מהשפעת ר' נפתלי הירץ וייזל – – משום – – שהיה לפי רוחו, גם לפי שירתו, כולו איש־המישור, בעל ‘נוסח אשכנז’, בעוד שמשירת רמח”ל ואפילו מכמה ספרי־פרוזה שלו, נושבת רוח־הרים, רוחות־ספרד רחוקות – הגעגועים על שירת ספרד היו געגועים על מרחבו של עולם. – – שירת אשכנז לא הגיעה, חוץ מדוגמאות ספורות, למדרגה של שלמוּת יצירית. – – כאן גם לא נתכוונו לשיר. הקול נחנק מדמעות והמבוטא נשקע במגומגם. כאן כמעט שלא ידעו על צורה ועל משקל. אבל בריתמוס חנוק זה, בקול זה של דמעות, היה משהו עצמיי, משהו משוחרר בכל ירידוּתו – – ברור, שזמננו הולך ומכשיר את כולנו להשגת השירה האשכנזית שהיתה ביטוי לצרת ישראל וללב ישראל באין מחיצה בינו ובין אלוהיו, יותר מתקופות אחרות – – שירתנו הצעירה ביקשה סיוע בנגינה מרוסקת זו – – אבל כיום היא מגלה נטיה להיות שלטת – העבירה את נשמת הקצב השירי כולו לתחומיה. ובזה הסכנה. שירה זו, בכל החיוני שבה, מסמנת תקופה ירודה – – בשעה שהחיה האנושית רוצה לחסום מפנינו מרחבו של עולם, נדע־נא להיזהר מפני קסמי־הצל המסוכנים – להתגבר על דכדוכה של השעה, ולא לשוב גם ביצירתנו למיצר הגיטו" (“הפועל הצעיר”, גל' 21–20).

ב    🔗

הבאתי את הפיסקאות, שמרוכזת בהן תמציתו של המאמר (בכוונה פסחתי על הדוגמאות לרפרזנטציה האשכנזית בימינו – אביגדור המאירי. א. צ. גרינברג – כי, לדעתי, ניתנו בלא משענת ראויה של ביאור והוכחה), שכנס את השירה החורגת, שירת אשכנז, כדי להוציאה מניה־וביה, חורגת, לא נוחמה ולא רוחמה כשהיתה. והרי הוא המנהג, שאנו נוהגים בשירה זו כמה דורות. כי מה, בעצם, אנו יודעים עליה, כלום נתנו לה אפילו קורטוב טיפול, דאגה, סלסול שנתנו לשירת ספרד. שאלו תלמיד מבית־הספר שלנו ותשמעו דבריו, כי סתם שירת ימי־הבינַים היא שירת ספרד, כשם שתשמעו מדבריו, כי סתם ספרות הדורות האחרונים היא ספרות־ההשכלה ואילך. כסמל הם לי הספרים המונחים לפנַי – שלושה כרכים עבים מכאן וחוברת לא־גדולה מכאן. הכרכים הם הדיואן של ר' טדרוס בן יהודה אבולעפיא, דמות אֶפיגונית, שצררה במעשה־הפיוט שלה נחלת־צורות ומורשת־חרוז ולא צררה בו נפש־שירה ורוח־שירה, ובפיוטיו ניתנו בהוצאה של דויד יֶלין; החוברת הם פיוטי רבנו אפרים ב“ר יצחק מרגנשבורק, שנודע כגאון משוררי אשכנז, ידע בדבריו נאמני הכאב, להקליט בת קולה של צרת־דורו, צרת הרדיפות והשמד, נפשו פירכסה בין יאוש ותוחלת, נפש דור “טרופים בכל פיות, ובשיני אריות, ועיניהם תלויות, לפוקח עיורים”, נפש דור שתוגתו, תוגת היונה שהיתה “מעופפת מקנהּ, נדדה מפינה לפינה, מפני חרב היונה, ונמרטו כל כנפיה, ונשתברו כל אגפיה, השיגוה כל רודפיה; אלי אלי למה, אנחתי ממך נעלמה, ואני כיונה נאלמה”, ונעימת תוגתה היא כמנגינת־לוַאי וצרור הפיוטים האלה, שניתנו בהוצאה של א. מ. הברמן (בספר הרביעי של ידיעות המכון לחקר השירה העברית). אמת, עתה יש לא בלבד חוברת אלא גם ספר גדול של משורר ממשוררי אשכנז, הלא הם פיוטי רבי שמעון ב”ר יצחק, שגם הוצאתם נעשתה בידי א. מ. הברמן (ספרי המכון לחקר השירה העברית, סדר שלישי, ספר שלישי, הוצאת שוקן, ברלין – ירושלים), אך כמה מעציב לקרוא במבואו כי פיוטים אלה “היוצאים כאן לאור הם, עד כמה שהם נמצאים בידינו בשלמוּתם, הפיוטים האשכנזיים הראשונים היוצאים לאור במהדורה מדעית”. כן, במבוא זה אפשר לקרוא גם דברים מעניינים להגדרת שירת ספרד ושירת אשכנז. למשל, דברי שמואל דויד לוצאטו: “הן אמת כי מליצות הספרדים תנעמנה לחכּנוּ יותר מהן, אך אם בעין המחקר נדרוש הדבר, ייוָדע לנו בבירור, כי משוררי אשכנז גברו מאוד באותן התכונות המיוחדות לאיש משורר נשגב ויקר. הלא תודה לי, כי ממעלות המשורר היקר הוא שיתפעל בחוזק, ויביא בלב קוראיו התפעלות חזקה. והמעלה הזו רבה היא בלי ספק באשכנזים מבספרדים. וממעלות המשורר הנכבד הוא חוזק כוח־הדמיון, ושישתמש כראוי באמונות בני־עמו, אמת תהיינה או לא, לפאר מליצותיו בדמיונות חזקים ונרשמים בנפש הקורא, וגם המעלה הזאת רבה היא באשכנזים מבספרדים”. וכן: “והפיוטים אשר חיברו הצדיקים הללו היו סיבה גדולה לשמירת האומה בקרב הצרות שעברו עליה בדורות ההמה, כי פיוטים האלה היוצאים מן הלב היו נכנסים בלב ונרשמים בנפש והיו מרוממים אותה למעלה מן החומר ומכל מאורעות הבשר עד שהיה גוף הישראלי משועבד למקרים רעים ונפשו חפשית מַכּרת מעלתה ומתנחמת במעלת האמת, אשר היתה ירושתה”. מובאת גם הגדרתו של ר' יהודה לייב רפפורט: “פיוטי הספרדים המה מליצים בין נפש האדם ויוצרה, ופיוטי האשכנזים – בין עם ישראל ואלוהיו”.

השאלה, על מה לא זכתה שירת אשכנז לטיפול, דאגה וסלסול, היא שאלה גדולה ואין לפתרה ולפטרה בטענת עֶרכהּ המועט בכוח־הצורה ומעלת־היופי. הטעם הוא עמוק יותר ופשוט יותר ומצאתי ניסוחו המדויק ברשימה קצרה של ארנסט סימון (אלמַנַך, הוצאת שוקן לשנת תרצ"ט), שעיקרה ציטטה מעניינת ביותר של יו“ט ליפמן צונץ, שכתביו קלוטים, כנודע, מגמות אֶמַנציפאטוריות מובהקות. וכך לשון הציטטה: “אם אפילו סופרי־דברי־הימים יהודים מתעלמים מאותו שדה־המערכה (הצרפתי־אשכנזי) או נוהגים בו כמנהג אם חורגת, הרי לא בלבד זוהר הספרדים – גבירול, יהודה הלוי… – לא בלבד הנדירות של סוגי־יצירה מסוימים של הספרות היהודית־צרפתית, הם שעיכבו בידם, אלא היתה זו אותה התגובה כנגד היהודיי הספציפי, שנתפשטה כתוצאת־ההשכלה, ושנראתה לי כעוול מכאיב, כשהופעתי בספרי על חיי רש”י, ושגם חכמים חדשים יותר עומדים להודות בו”. עד כאן הציטטה, שאין לי להוסיף עליה אלא הערה קטנה: וסבורני כי אותה תגובה־שכנגד שיירה קצת שרידים, המקיימים עצמם עד ימינו.

ג    🔗

יעקב פיכמן מדבר על סכנה, דורש למרחב, מזהיר מפני המיצר. חוששני, כי כאן אנו נכנסים בתחום, שאין אנו יכולים להיות בו אלא כמגמגמים. דומני, כי זהו תחום סתום ואטום, שגם הדרישה וגם ההזהרה אין להן מכוח הכרעה בו (אגב, כשחזרנו ללשוננו, לארצנו הרחוקה – כלום לא טענו דבּרי עמנו, כטפסרים, כהוגים, כסופרים, שאנו מניחים את המרחב ובוררים את המיצר). אין אתנו נביא ויאמר, מה תהא תשובת נפשנו על הפורענות והשבר של ימינו, על המכה שהכנו אויבנו באירופה, על מחנות־ההסגר, ההתעללויות, העינויים, החרם, הנידוי, ההשפלה, שרפת קדשינו, חנק אחינו, תעיית ילדינו ביערות ועל ימי כל העולם. עתה גופנו נענה, נפשנו נדהמת, פינו מדשדש כדרכו לפני הפורענות, אבל כשתתעורר נפשנו לא תהיה כתמול שלשום, וספק גדול אם תשאל לדרישתנו המחושבת ולהזהרתנו המחושבת.

והערת־סיום: בהגיון – ניגודו של המרחב הוא המיצר, ואילו בנפש – ניגודו של המרחב הוא העומק.

[י“ד אייר תרצ”ט]