ימי הצנימים והכוסמת הגיעו, סוף־כל־סוף, לקצם. בחירות ממשמשות ובאו ועמן – יום־טוב־החמאה. עשרות עסקנים, שאיש לא השגיח עד עתה בקול־ציוצם, החלו רוחשים לפתע על פי חורם של עכברים. מסע הבחירות החל!
כל ימות השנה נדחפו בידי דחפנים, געגעו באפר, נתעפרו בעפר. עכשיו, שימי־פולמוס עומדים אחר כתלנו, הם נקראים כביכול לדגל – ונענים, כרגיל… סוף־סוף מעבירים אותם לפני התיבה! סוף־סוף מעמידים להם קתדראות, לדרוש בעניני־דיומא!
לעילא מכל ספק – עונת הדייג החלה! קורמורנים הם, כידוע ,עופות־מים, צללנים מופלגים, מחרטמי דגים, שקל לבייתם ולאלפם. עונבים להם כל מיני עניבות לצווארם ומפריחים אותם מתוך הסירה. כיוון שהם רואים דג – עטים עליו כחטף ומעלים אותו במקורם. יכולים היו לסעוד, לכאורה, סעודה נאה, אלמלא קפץ עליהם תמיד רוגזה של עניבת־דייגים זו, המכווצת את בית־גרונם. הם חוזרים איפוא לדוגית ומטילים את שללם על קרקעיתה. בשכרו תוקעים להם מאלפיהם דגיגים אחרים לתוך לועם: קטנים יותר, מפולגים, קיא־מכמרות שלא יכשר לאכילת אדם.
אני מציץ בעתון – קורמורנים למכביר! עשרות מושכי־לשון ומושכי־עט. הנה הם עטים על צבור הבוחרים ומביאים לשולחיהם קולות. בשכרם ־ זורח אלינו שמם מעל לוח ארועי־השבוע ולא עוד אלא שהם זוכים לטפיחת “יישר כח” מידי השייטים!
לעולם, כך גזרתי על עצמי, לא אשמש למישהו קרדום־חנם למחוץ בו. לעולם לא אמכור נפשי, עטי, עתותי, במחיר־כלב! לעולם לא אצוד לאחרים דגים טריים, כדי שיטעימוני טעם פגרי־רקק. איני זקוק, תודה לאל, לא לכבוד, לא לכהונה, לא לפרסומת.
זקוק אני לכסף. על כך – יכולים אנו לדון ביושר־לב.
יודע אני, דרך משל, לטחון פולי־קפה ספרותיים. ובכן? קפה, כנגד כסף חי! לא יצירות שלמות, חלילה, לכך איני מוכן. אך קטעי רשומות, צחצוחי־לשון, קריאות־ביניים, אמרות־כנף, נגיחות קרן – לכאן, או לכאן – נפנופי אצבע וכל כיוצא בכך – עלי ועל צוארי! בלבד שאוכל להבליע את הדברים בנעמה ולהטילם לתוך ספלי לקוחותי בלי שיחושו בהם טעם לואי של עיסקא לעת מצוא.
להלן לוח־מחירים הגיוני למדי:
כוויות ונשיכות: עקיצת פרעוש – חמשים־איך־קוראים־להן. פגיעה אישית, שאין עוקצה ניטל אף לאחר מריחת שום – שבעים. נשיכת־חמור מגרמת עצם תשעים.
הלל. שתים, שלוש שורות־הלל על הכרזות שהכריז אווז כלשהו מאווזי הכפר־הירוק (מעין “בראוו ל’אובוי”, בראווה לה־ויולה!") – מאה איך־קוראים־להן. “היר, היר!” לשמע דברי־חכמה, שמוטב היה אלו נקשרו לפתחי פי אומרם בחוטים כפולים של גידי כלב־ים – מאה ועשרים איך־קוראים־להן.
הסברה. טהור שרצם של “מבצעים מיוחדים” (כגון: השחתת נופה של צפת, נוף עכו, נוף חורשות־הכרמל, הכחדת מעיין חרוד, נחל כזיב ושאר עיינות מימי ארצנו) – מאה חמישים איך־קוראים־להן. דברי טעם – לכאן, או לכאן – על פרשת אורן ופראג, פסטרנק וד"ר ז’יואגו, נוטינגהיל וליטל־רוק – מאה חמישים איך־קוראים־להן.
סנגורייה. על דברים שיש להם צידוק הגיוני – עשרים אק"ל. שיש להן צידוק, אלא שאיני יכול למצאו – חמישים. שאין להן צידוק כלל – שבעים שהם עלבון פשוט להגיון ולשורת־השכל־הישר – מאתים איך־קוראים־להן.
קטגוריה. דברי־זעם של רגשת נפש–עשרים אק"ל. רגשת נפש מיוחדת ־ חמישים. רגשת נפש בכל מחיר, אפילו טופחים כנגדך באצבעם על מצחם ־שבעים.
חרופים וגידופים. דרך רמז – עשרים אק“ל פשט – חמישים. חירופים מכוונים יפה – שבעים. מכוונים שלא להחטיא – מאה. מוטחים מתוך פאתוס מוסרי – מאתים. פאתוס יהודי – מאתים עשרים. מוטחים מתוך העמדת פני אדם, ששוב אינו יכול לכבוש, כביכול את יצרו – עשרים איך־קוראים־להן. מוטחים כאלו נדחקו מתוך פי בוולגריות מצערת, אך אנושית מאד, של שפכי־מעים מתוף פי הטבעת – חמשים אק”ל.
לשון נאה, נוסח מרוכז ומקוצר. עברית של מרור וחזרת. ארמיזמים ועיטורים לטיניים. ציטטין מתוך אוגוסטינוס, קיקרו, וולטר. זרעוני שומשומין, כמון ופרג של קיסרים, מלכים, שיכים, חאנים, כליפים, אמירים, אפיפיורים ואנשי־רוח. משלי־שועלים. פרטים פיקנטיים מתוך עולם החי והצומח.
לפנות – כרמליתיקוס. קוראים להן – לירות!.