במרוצת מסעינו הרבים הגענו עמכם, מעל דפינו אלה, להרי־חושך ממש! לא דגנו, בשעה־טובה דגים בחבית ומצאנו בתוכה נימפה? לא רקדנו עם מלך־חצור ביריחו? לא רכבנו על פילים לבנים בראג’אפווטרא ולא הרווחנו מיליונים בעסקי גואנו־פרו? לא? כי אז נרוויח עוד, נרוויח!
לפי־שעה נצא לציד־גורילות! לא? כרצונכם! צפורים? אוקיי, ציד־צפורים! נצא נא ונצוד הפעם את ־ את מי, אם לא את היפה, את הנדירה, את המופלאה שבכל צפורי גן־עדן־השוטים שלנו – את צפור הנפש?!
איך נצא? המתינו נא… שמא במדי ארלקינו – ככל אשר עשה פעם צייד־עופותיו המלכותי של דרמו, מלך סראנדיפ? אך רואה אני כי לא שמעתם לא על ארלקינו, לא על דרמו ולא על סראנדיפ! כך שערתי, בעצם… יותר מדי סרטים, אני אומר לכם, ופחות מדי מספרים טובים! אותו ברנש, טרופלדינו, יצא שם, באחת מן היפות שבסצנות הקומדייה ד’לארטה לצוד תוכי ירוק וצד – מכשף… מילא, נניח לו! נצא נא כדרך שאנו יוצאים לקונצרטים: בסרבלי עבודה כחולים.
אי־זו דרך נבחין בה בצפור־הנפש המופלאה, לכשנראנה – אם אמנם נראנה? על־פי עין החלמון אשר לפלומתה? אין לה פלומה כלל! פרכוסי זנבה? לא בזנבה היא מפרכסת… מוטב שנבחין בה על פי קולה!
אחרון־אחרון – איך נצוד אותה? אלו היתה עורב, היינו עושם לה כדרך שעושים לעורבים חוטפי־זרע… לא שמעתם? נוטלים כד־חרס וממלאים אותו שומן־אווזים. אחר־כך מניחים אותו במקום־עורבים. הללו שוטים הם. רואים קלסתר־פנים מוכר מנצנץ אליהם מלמטה וסבורים עליו כי זיו־איקונין הוא, של אחד בני־מינם… מייד יורדים וטובלים. כיוון שטובלים – שורים כנפם בשמן ומכבידים על מעופם… באים בני־אדם ומלקטים אותם שם, כלקט ביצים עזובות!
דרך זו, חייב אני לאמר, אינה לפי כבוד־עניבתנו! שמא באמצעות דלעת? כך צדו, בשכבר־הימים, עפרונים! נוטלים דלעת מתוקה וטשים אותה, מבפנים, בדבק־צפורים. אחר־כך – מטילים לתוכה עלה־בצל, או חיפושית קטנה! רואה עפרוני מין בצלצל, או שומע חיפושית מזמזמת – משער לו מייד בנפשו כי פת־שחרית מזומנת לו במקום בטוח. יורד ופוגע בדבק ושוב אינו יכול לעקור ממנו רגליו!
פחיתות־כבוד היא לכם לשאת עמכם דלעת? שאו ראי! באמצעותו צדו פעם, ככל אשר אומרים לנו חכמי־מדע יווניים, את הבאסיליסק הנורא! לא תמיד, אני מניח, שומעים אתם שאנסונים אידיוטיים ב“מועדון־התיאטרון”? יש שאתם מסובים אף בבית ומציצים בכתובים, לא כן? הרי שידוע לכם כי באסיליסק מיתולוגי זה עשוי להפוך את כל הצופים בו לאבן! מה עשו ציידיו? פסעו לעומתו אחורנית וכיוונו כנגדו ראי! כיוון שהציץ וראה את דמות עצמו באספקלרייא – היה קופא תחתיו והופך גלעד… יש לך בעולמנו משהו קל מציד־באסיליסקים?
לא… רואה אני שכך לא נתקדם! נשתמש איפוא… נשתמש נא… נשתמש נא בתכסיס ישן נושן: לכשאומר “הופ” ־ קפצו לפני וזרו, פשוט, מלח על קצה זנבה של צפורנו! מוכנים? יפה! אנו יוצאים לדרך ובפינו ־ שיר־מזמור של ציידים:
“ברגל עקומה, לדרך־הזהב! חרש על גב סומא, חגר על שני קביו!”
עצרו נא… רואים? ציצת־נוצה! זהו – ה“ג’ג־ג’ג”… הופ!
כך יפה… אף כי איננו צפור־נפש, טמנוהו בסל! מפורסם בכך, שאינו מצוי אלא בכתבי לואיס קארול. לבד מכן – לא היה ולא נברא… הלאה!
“ברגל עקומה, לדרך הזהב, חרש על גב סומא, חגר על שני” הופ!
לא, לא צפור־נפש! סתם עגור… אך שימו נא לב לדרך הילוכו… מפסע ומצודד ראשו – פעם לכאן, פעם לשם, פעם לעומת צלו, פעם לעומת הגרגרים שהוא מוצא בדרכו… אינו מזכיר לכם אנשי־צבור ידועים, המפסעים כך כל ימיהם? פוסעים ומציצים לכאן, מציצים לשם… פעם לעומת צל־עצמם, האהוב עליהם, פעם לעומת הרושם שהם עושים על העולם? טמנתם בסל? הלאה!
“ברגל עקומה, לדרך הז…”
הופ!
הראמפאפופא! ברבור, מברבורי־הזמר! ידוע שבשתיקותיו המופלאות… אל הגה… שומעים? אחת לכל שבע שנים, שעה שנכנסת חמה את מתחת לזנב־העקרב, הוא משמיע קונצרט־של־שתיקה! אח, ידידי, ידידי! שתיקה אחת כזו, אחר־כך – לדבר, לדבר כל ימיך! בסל? אוקיי…
“ברגל עקומה, לדרך הזהב, חרש על גב סומא חגר על שני קביו…”
הופ, חושו נא, מלח… איזו צפורת־חמדה… כנף־רננים! מיהו שאמר: צפורת כרמים? לא, צפורת־הכרמים אינה צפור כלל! צפורת־הכרמים היא פשוט שרץ… אדרבא, פתחו מלון! גור: ‘צפורת־כרמים – אחד שם כולל לפרפרי־יום ופרפרי־לילה…’ בן־יהודה: ‘צפור־כרמים – צרצר…’ הניחוה איפוא במקומה, לא תכשר לנו! הלאה…
“ברגל עקו…”
היכן לעזאזל, שוכנת צפור הנפש? כך יכולים אנו לכתת רגלינו עד מכתש־רמון! נראה נא מה יש לנו כבר בסלנו? עורב, עפרוני, שמיר, תנשמת, נקר, חוגלה, פסיון, דוכיפת, אנקור, דרור, מגלן, בת־יענה, שקנאי, אלבטרוס, סנונית, סמרמר, אוח, קוקייה, בולבול, קיווית, חסידה, שרקרק, שלדג שחף, עטלף, חופמי, עוף־החול שקורין “פניכס”, צפור־האש של סטרווינסקי… שלוש מאות מיני צפורים – ואף לא צפור־נפש אחת!
שמא חלפה מן העולם בימי נח, שקץ בדיאטת־דגים והגישה לאורחיו כשהיא מטובלת ביין־מדירה? על שום מה אומרים איפוא על דברים הקרובים ללב אדם, כי כל הפוגע בהם, כאילו פגע בצפור־נפשו? יש סבורים… אמנם כן, יש סבורים שכך קראו פעם במצריים לצפורים שהניחו חרטומים בקברות חנוטים… צפור, שבגופה צריכה היתה נפש הנפטר להתגלגל בימים שלעתיד לבוא! מה שם נתנו לכך חכמים? מטמ… מטמ… מטמפי־כוסיס, או משהו? המתינו לי עד שאציץ במלון!
רואה אני כי עייפתם! חוורים כסיד… עוד מעט – תתעלפו כאן לעיני! רצונכם לפוש? נפשו נא… אך לעזאזל! פיכת־גרגרתכם עולה־יורדת בגרונכם, כמין אגוז… לא כתפוח! יודעים אתם איך קוראים לה? צפור־הנפש ־לא פחות ולא יותר!
איך כתוב שם בתוספתא? “במה הרגו? במקלו הרגו… על שוקו הכהו, על צפור – נפשו הכהו…” לאמור: על אותו מקום בגוף, שקל להמית בו! וכיוצא בכך: ‘שם נפשו בכפו!’ – אחז בגרון עצמו, כמבקש לשים קץ לחייו!
במילים אחרות: קנה הצפירה והצפצוף שבגרון. אף באנגלית אנו מוצאים “פייפ” – קנה ו“פייפ” לצפור… ואולי מוטב היה לאמר צפור (וו שרוקה) נפשו? אולי…
אך נחזור נא הביתה… אם נחיש פסיעותינו, נספיק אולי לשמוע את מר פלוני, דרשן, המרחיב שם עתה בודאי את הדבור על צפור־נפש האומה!