השבוע ארע לי משהו בלתי־רגיל. נתנמנמתי לי, לתומי, בישיבת הבכורה של מועצת־ירושלים ולא נתעוררתי אלא לאחר שכל שלוחי־צבור הלכו לדרכם. פתאם – דברים שאינם שכיחים בעולמנו מתרחשים תמיד במפתיע ־ נפתחה הדלת וכל חברי־המועצה חזרו ונכנסו, בזה אחר זה, פנימה. הצנעתי עצמי מעבר לוילון – וראיתי דברים שלא ראתה שפחה על הים.
מר אגרון פסע בראש חבוש מצנפת יאזידים, ונשא בידיו שני פמוטין־של־כסף… אחריו פסע מר אוסטר בחיוך שלא מעלמא־הדין. בידו האחת פרחי־סיגל ובשנייה – עז קרחת, שאזניה מקורעות. אחריו צעד, כמדומני, מר פרוש. בשניו החזיק מאכלת ובידיו קערת חרוסת אדומה, שדגי־טונס צפים לה בתוכה. אחריו נכנס אדם שלא הבחנתי בשרטוטי־דיוקנו, אך השגחתי בו כי היה כח ורוקק, רוקק ואומר פסוקי־דזמרא. אחריו נשא מישהו לחם ומלח… כך כולם, עד האחרון שבהם!
תהלוכת־רפאים זו, שהיה בה כדי לשלח את זקני כוהניו של מיתרא לרופא־עצבים, עקפה, כשבע פעמים וחצי, את שולחן המועצה, וכשעמדה – חשתי כי דמי אוזל מפני. רמז לו מר אגרון לקשיש שבחבורא ופרש לפניו מפה שחורה. רמז לצעיר שבה והטיל עליה את העז הכפותה. אחר־כך נטלו איש את מקומו…
הנרות כבו ונעימת־רזין, ערבה כתפילת־מוסף־של־מכשפות, עלתה מן החשכה. “הס כל בשר!” קרא מר אגרון, ומר פרוש הוסיף, בקול לחשים: “ש־שא…”
חמשה רגעים עמדתי כך על עמדי, מת יותר מאשר חי! לבסוף החלו הנרות מהבהבים מחדש וכשנסו הצללים מצאתים לחברי המועצה כשהם נוגסים ראשי־שום ומשכשכים יד ימינם בדמי העז הנחורה. בקול רועד, אך חגיגי, חזרו עתה, אחד־אחד, על דברים שלחש להם אגרון באזניהם:
“אני, פלוני בן פלוני, בן בנו של פלוני, נשבע בציץ שבין עיני, למכור מעתה את נפשי לשטן! מכאן ולהבא הריני קם ומכחש בתככי סיעתי, נוטש – למשך כל ימי כהונתי – חרחורי פלגים ורשימות ומונע עצמי מזבחי־ריב. בניגוד למיטב הכרתי הפוליטית וחרף כל עקרונות המוסר המדיני שעליו נתחנכתי, לא אכשיל מעתה כל החלטה הגיונית, לא אחטוף לעצמי כל חתיכה נאה מעל שולחן־הכיבודים הצבורי ולא אומר “לאו” שעה שיש לאמר “הן!”… יודע אני כי שמי הטוב, כבודי כעסקן וכאיש־מעשה ועתידי כשליח־צבור הופכים בכך לעפר ואפר וכי מכאן ולהבא הריני מזווג עצמי לסמך־מים… טפו־טפו! אלא שחביבה עלי ירושלים!”
המועצה כרעה על ברכיה ורק עטישתו של שד מסכן אחד, שאחזתו נזלת, פלחה, כמו שאומרים, את הדממה.