שמענו את קול טחטוחו של המקדח החשמלי. ראינו אור בוקע ועולה מעבר־משם. המתנו לחוצבים כי ילחצו ידים ונגשנו לשולחן־הכיבודים. חיפה־תחתית היתה קשורה עתה, מתחת לפני הקרקע, עם הדר־הכרמל.
אני נושא את עיני ורואה ברנש מוזר עומד לפני ומחייך:
“סרווס!”
סקרתיו יפה־יפה: שפוף במקצת, תפוח שרירים… זרוע ארוכה, אמת־יד קצרה יותר. בהונות רגליו בלתי מפותחים, כשל קוף. ראשו נח על כתפים מושפלות. לסתו כבדה, עיניו מחופות חיפוי כבד מעל לגבותיו. על צוארו ־ מחרוזת שיני־חזיר וקרסי־עצם…
“עם מי יש לי הכבוד?”
“פליאונטרופוס גלילנזיס!” הוא משיב לי וקורץ לי עינו.
“אתה הוא איפוא אדם הכרמל?”
“אני!” הוא מחייך חיוך של מאור־פנים. “שמעתי קול פצפוץ ויצאתי… חוצבים, אני רואה… החלטתם לדור, איפוא, במערות, כמונו אנו, בדורותינו?”
הסברתי לו הכל: רכבת תחתית, קשר ישיר, מטרו…
“מה אתה יודע!” אמרתי לו. “מקצה שנה אחת אתה מוצא כאן, מקום זה שאנו עומדים עליו, קיוסק לממכר־עתונים. כאן נסע, ידידי… עלה ורד… כאן נפגש עם יעלות־חן… אין לך פנה נאה למזמוטי־דודים יותר מן המטרו… סאווא?”
“אהה!” מלמל בדיאלקט ניאדרטלי קדום והסמיק כמין לפתן. “לא אתמול נולדתי, להווה נא ידוע… הרי ש… הרי שזז משהו בכרמל, במרוצת מאתים־אלף השנה האחרונות?”
“הן!” חייכתי אני והרהרתי בנשיקות־האהבה ובלילות־האהבה שבחורי ואדי־סאליב ובחורותיו יחטפו עתה, בזכות רכבת זו, בגני מרומים. “אמנם כן… אף כי יש דברים שאנו עושים עדיין, תודה לאל, כדרך ניאדרטלים… סקולד!”
הקשתי את כוסי בגלגלת־הדישון שבידו. גחנתי וראיתי שהיא מלאה בחלֵב־מוסטאדונים.