דברים רבים אין לה ליפו, אך מה שיש בה – יש בה. לא ביבי־שופכין ראויים לשמם, לא מדרכות מרוצפות, לא גנים ציבוריים… ממילא – לא צל ולא מקום להפיג בו זיעותיך בימי בני־של־תמוז, אך ים ־ יש בה. שמעה מיניה: חוף־רחצה… לא מן המפוארים ביותר, לא מאלה שהיית מבקש לגלגל בהם את ימי פגרתך. וודאי שלא מן הנעימים ומן הנקיים בעולם… אך חוף ככל החופים, ככל אשר יכול חופם־של־עניים להיות.
הוא הדבר: ימם־של־עניים! מה שחסר לו כאן לחול בזהב ובגרגרי־משי, יש כאן למים בתכלת. יתר־על־כן: יש להם כאן משהו מעין ביאוגרפיה. בין צוקים עתיקי־יומין אלה גאל פעם פרסאוס את אנדרומדה, בת מלך כוש, מחיים של שערורייה עם דרקון־הים. במחי־סייף חטוף אחד – אף כי לא פחות מאשר במיליון חרוזים מצויינים של גדולי השירה היוונית! ־ כרת את ראשו והשליכו לכלבים. כך סגר לנו כאן “תיק” מיני ראשון, שנים רבות לפני שהורגלנו בעכברים העורכים אצלנו משתאות בשטח המכונה “גדול”… שנים רבות לפני קאזאבלאן וכל כת־דיליה, לפני שהשלמנו עם פחי־האשפה ההפוכים בנוזהא, לפני שהנחנו לפגרי חתולים, הדרוסים כאן על כל מרצפת, למלא את חדרי־המדרגות.
אלא שלא רק עבר של חשיבות יש לה ליפו. אף עתיד יש לה. מדרשי־אגדה שלנו אומרים, כי מזומנת לה עוד שורה של גדולה. דווקא ימה שלה עומד לפלוט אל חופיה כל שכיות־חמדה ששמרם הקדוש־ברוך־הוא לצדיקים. ניחא! לכשיפלוט – יפלוט… אנחנו בלאו־הכי לא נהא אז בחיים. לנו שמורה כאן, בין שני המיתוסים הגדולים, חמדה אחרת: חוף הרחצה!
ימם של עניים! אתה נכנס לתוכו כלתוך גיגית פושרים משפחתית של פמליא רבת־נפשות. תחילה, במי־אפסיים מקום שהגלים מטילים מין מטלית־של־ים על ירך־החולות, אתה מוצא את הטפליא… פעוטים דקי־גו, שטוחים על בטנם כקציעות־של־תאנים!
בינם לבין ציצית הגלים הראשונה אתה נתקל באמהות, חזן אסור בריתמותיו. בשרן נמס, קפלים, קפלים, זורם תמיד למטה… על כרחך אתה חוזר ומשהה מבטך על המרצחים התמימים, טובחי יפיין, זובחי עלומיהן! כל שרטוט־חן בקלסתר פניו של ינוקא – קמט נוסף על צואר־אמו!
בחופי־רחצה אמידים יותר אתה מוצא אף נשים שאינן מניחות לרב־הטבחים הביאולוגי לשדוד את גופן, על מנת להוסיף לאורגניזם הפעוט יתר כח. אלא שמערכה זו נגד בלייה־שלא־בעתה ואבדן רעננות־החיים עולה הון־תועפות. ככל מערכה, היא דורשת את כל האדם. לכך אין להן, לנשי־הפרברים, לא פנאי ולא מנוחת־נפש. עמן עושים כאן החיים מעשים של גסות פשוטה. די לך להתבונן בשיניהן, כדי להיווכח שהן בונות את גוף ילדן על אפר גופן הן. צחות עורם, שקיפות עיניהם, הקלציום הטוב שבשיניהם, הם לא פחות ולא יותר מאשר מלחי־הסידן, השומנים והפחמנים הכלים מגופן…
כן, על שפת ימה־של־יפו אתה רואה את שעון־החול הביאולוגי בכל אכזריותו: גולה עילית מתרוקנת, תחתית נמלאת והולכת. לכשיקום אותו ינוקא על שתי רגליו, נוצץ בכל פלומותיו, תעמוד לפניו אמו שדודה ונגזלת: אם־פרברים, שזקנה קפצה עליה, זקנה מוקדמת. לכך אמרו “צער גידול בנים…”
הלאה משם אתה מגיע למי־ברכיים, שבהם משכשכים עצמם ישישים שבחבורה. הוא והיא. הנה, מרכינים ראשם בפני גל עולה… אף הם נלחמים, לכאורה, על משהו־ אך לא על חלקת עורם, טבילתם הם אינה טבילה־של־הנאה. לא לים הלכו, כביכול, אלא לאמבטי־של פושרין. נראה שאף המים יודעים זאת והם מלחכים אותם בלשונם ליחוך של ליגלוג.
ובמי חזה אתה מוצא את בני־דורך – לא בני־גילך דווקא! פה ושם אתה נתקל בעלמה חטובת־גזרה, צוצית נאה, הנושאת ראשה על כתפיה כצלוחית־של־פלייטון. פה ושם את מחכך כתפיך בכתף־אטלטין של ספורטאי גמיש, אך בדרך־כלל… בדרך־כלל אין חופה־של יפו מקום חג לגוף היהודי! רבים כאן ארוכי־שער – ומלוכלכי שער. רבים כפופי־הגו, שמוטי־השכם, משוקעי־החזה. יש משהו – סלח לי אלוהי! – בלתי אסתיטי, כביכול, בדרך זו של החזקת־גוף. שיני־כסף נוצצות בפי גברים וכתמי־הריון, גידים תפוחים, אצות־לידה – על ירכי נשים… לא, חופה של יפו איננו מקום חג לגוף היהודי.
אך באור הרחמים של שעת בין ערבים זו, בהמולת החולין של יום־רחצה רגיל, בין קליפות האבטיחים, טפיחות כדורי־הטניס ומזרק גלגלי־הגומי, אתה מוצא עצמך עומד פתאום פנים־אל־פנים מול כל האימה שבמשמעות החוף האחרון. לא דלות בלבד, לא זיקנה קודם זמנה היא שעוללה לנו כך. אנו נמצאים כאן, פשוט, לאחר דרמת הסיוטין של רצח הגוף היהודי, מעבר לקלעים… לאחר אימי־הגטו, חיי־ פארטיזאנים ביערות־עד, קרונות־הסיד החתומים… לא, שום שיפורים לא יהפכו את נוף ימה של יפו לנופו של חוף רחצה “יפה”, חוף זורקי־דיסקוסים… אך איזה יופי, איזו גדלות אחרת אופפת כאן את חוף־הרחמים!