לא הכרתיו פנים, לא שוחחתי עמו. איני יודע אם איש־רעים היה, כובש יצרו, מעביר־על מידותיו – או מר־נפש, שומר־טינא, זעום־עפעפים. איני יודע אם בית־שמאי – או בית הלל. איני יודע עם למד עצמו למחול על כבודו – או נתעקש של לקבל תוכחה. ומה אהב, בעצם, יותר ־ את הדין, את האמת, את השלום?
אלמלא פסוק אחד שיצא מתחת עטו הרועד – לא הייתי מבקש לדעת. נפש זו, שכל העולמות, כל הנצחים צרורים בה כבתוך כלא של עפר־ואפר, כיוון שהושבה לאלוהיה שוב אין לה דין אלא הוא. אף פסוק זה, הטחה זו שהטיח בפנינו מעבר לשערי־הנצח, כביכול, מוחצת את לבי!
איני רוצה, כתב לאחיו, כי אנשי צמרת־מפלגתי יטפלו בי בצאתי מן העולם. איני רוצה כי ישאו עלי דברי־הספד. איני רוצה אלא בתלמידי בתי־הספר. ילווני נא הם למקום־מנוחתי האחרון… רבונו־של־עולם! דברים רבים לא ידעתי עליו – ואיני מכחד כלל! אך משהו ידעתי אף אני… כי לא היו לו בעולמו אלא עסקי־צבור. כי חייו היו ענייני־מפלגה וענייני־מפלגה היו חייו. כי שאר מתנות בשר־ודם – מנוחה, רווחה, נחלה, קן־משפחה, בריאות – דברים קטנים העושים את חיינו כדאיים לחיותם – היו מאלה שלא נתן עליהם דעתו אלא לאחר שנתנה על עסקי־הכלל… דברים אלה ידעתי יפה ולא עוד שידעתים משחר ימי נעורי!
לכך איני יכול שלא לשמוע בדבריו קול ענות־יאוש, קול בכייה אלמת, המחתכת בבשרי כאזמל! רזיגנציה? יותר מרזיגנציה. צדוק־הדין? יותר מצדוק־הדין. עלבון? איני יודע… משהו שקט, שקט מאד, עמוק כתפלה אך מר ממוות…
מת קדוש! היה לי מליץ נאמן בשערי־מרום ומחל לי על מוצא־שפתי. לא על דעת המקום ולא על דעת־הקהל – על דעתי שלי אני עומד כאן לפניך ומצהיר כי יותר משאמרת ־כסית ולא אמרת!
כך אתה נפטר לעולמך? מתוך טינא שבלב, מתוך רוגזה? מתוך לחישה שאתה לוחש באזני אחיך? כך אתה פורש מעמנו? בלא ברכה?
הו, לא… דברים שאמרת אינם דומים עלי כברכה ואלו אותם שלא אמרת – אל אחטא לך בשפתי – נשמעים לי כקללה, אלמת אך נמרצת, שאך אלוהים הוא היודע כי היינו ראויים לה, כולנו!
מהו שבקשת לאמר, בדברים שלא אמרת? כי אין לך, לא היו לך, ידידים? כי אינך מפוייס אלא על תינוקות אלו, שלא חטאו?
מפלגתך! האמנם חשוב לנו כל־כך לדעת עם מי נמנית וממי פרשת, על סף פרישתך מארצות־החיים? הרבה, הרבה יותר מכן חשוב לנו כי נבין עם איזו מפלגה, איזו סיעה, איזה פלג, איזו כתה מנית עצמך ברגעי עצימת עינך העייפות.
הנה עם זו:
מפלגת נותני־עצמם־ללא ־שיור, סיעת הנבגדים, פלג העצובים והנבוכים, כת הדקורים, הנכלמים נטולי־התודה!
הללו מועטים הם. אתה מוצא בתוכם יהודים, יוונים, צרפתים, אנגלים, רוסים. מוצא בתוכם עשירים ועניים. מוצא שמרנים וליבראלים מתקדמים ומורדי־אור.
אך מלחכי – פנכא ־ אינך מוצא בתוכם. צבועים ־ אינך מוצא בתוכם. עושי דרכים עקלקלות ־ אינך מוצא בתוכם. ותהי נא זו נחמתנו: רמוך – ולא רומית! כל מלה בדבריך מעידה בך: נופל ־ וגלוי – עינים!