עד ששר־הפתוח מראה כאן לעתונאים את הג’ין, שנתאבך פתאום כעשן מפי צואר־בקבוק הנפט הראשון שלנו, קפצתי לתוך מכוניתי וחזרתי למלון “דן”. צלצלתי לבואנוס־איירס וצוויתי לשחרר חמשים אחוז מן ה“מלכים” המקומיים. בבריסל הורתי להקפיא את מניות הרדיום של קטנגא ובפיליפינים משכתי ידי מעסקי־קפה. שעה קלה לאחר־מכן שגרתי שנים מטובי אנשי במטוס מיוחד לניו־יורק. בצאתם היו להם בכיסם עשרת אלפי דולאר, אך בשובם – הניחו לפני, על שלחני, חצי מליון. מזלי הוא שהגיעו לוול־סטריט לפני עתוני־הבקר…
היה לי, איפוא, טעם משלי לשמוח על הזהב השחור שנתגלה סוף־סוף בנגב. אך כל האחרים, יהודים שאין להם פרוטה לפורטה, דלפונים שאין ידם משגת דמי קפה… מה ראו הם לשיש על כך?
חלשה דעתי: אומה שאזרחיה משתפים עצמם בשימחת הרבים – למען הרבים! קמתי וחברתי לכבודה תפילה קצרה, מתוך המחזור החדש:
רבונו־של־עולם! באר חפרוה שרים ־ ענה לה! לא יין־של־ פרוגיתא ולא מימי־דיומסית, אלא מים שחורים, שמציתין בהם את האור! שלח לנו, רבונו־של־עולם, מקצת זהבך השחור, שאין כעמך ישראל צריך לו וראוי לו. הראנו נא, בימים נוראים אלה, מה לא עשינו למען שמך הגדול? הראנו כאן דל"ת אמות שלא נסינו להוציא מהן לחם. אם לא לחם – דגים. אם לא דגים – פוספאטים… הראנו עלם רך אחד שלא גזל את מיטב ימי־עלומיו ביטבתה, בעין־יהב או ברמים! וכי לא עלינו לצלפון, לשלעבים, לעין־עירון, לחדוד, לדידון, לכרכום ולכרמון – כפרים ששר־האומה לא שמע את שמעם ולא ראם אף באיצטגנינות שלו – להפוך את עפרם בזיעת־אפיים, ללחם, לא לעוגות? הבט נא משמים וראה את שכנינו: מסובים להם בניחותא, תחת כפי־גשרין שלחדקל, מעשנים נרגילין, מגלגלים קוביא ומאזינים לקול העוד והטנבור – ואתה מוריד להם מעט מי־טללים מלמעלה ומי־זהב למכביר מלמטה! הבט נא וראה מבלי־עולם שבכווית…. מונים חרוזי־תפלה… יורקים, מקצוות־שפמם עד קצה־הגג, ואינם חוששים לא לכנימה־שחורה בפרדסים ולא לטוצרה בכרמי־תאנה, לא לזחל ההלקט־הזיפי ולא לליכסוס בסלק־הבהמות, לא לנברנים, דרבנים, כרסמנים ודרורי־בית ולא לארבה אדום! הגיעה עת, רבונו־של־עולם, לזכותנו בגורל ולזמן גם לנו פס כלשהו ־ לא בשל צדקותינו הרבות, אלא בשל רחמיך! ואין אנו מבקשים ממך, חלילה, אוצרות־חושך. אל תתן לנו, אם לא הוכשרנו לפניך אף טפה מיין־צדיקים שבמרום ולא נופך אחד מכל אבני־החן, שמלאכיך קובעים למעננו בכתרי־חיים של מעלה! יהיו נא שמורים לנו עמך לעתיד־לבוא… אך חי ציתית־הכרום שבכיסי! את הנפט, את הפוספאטים ואת מעט הדשנים שיש לנו כאן באדמתנו אף בלאו־הכי – אל תמנע מאתנו, בשם השטן! באר חפרוה שרים – ענה לה! ולא כמו שענית בזכרון או במצדה אלא כמו שאתה יכול לענות בשעה שאתה רוצה… ראייה לכך: חלץ… השיבנו נא אליך ונשובה, אמן, כן יהי רצון!