יום אחד מצא עצמו צ’ו־פינג – פיטן, פילוסוף ומדינאי רם־מעלה – נעור מכל־חסד. טען רגליו על צוארו ויצא להרהר בטעם־החיים, בתהלה בת־החלוף ובמר־המוות. הגיע למקום פלג שמימיו זכים והוא מפכה, בקול המייה דקה, מתוך נקרת צורים שביער. פתח ואמר:

“הגידי לי את, עין יפה, מה אני עושה עכשיו? מוסיף ללכת בדרך־הישר־ או מתרצה לעובדות־החיים, ונהנה מהבלי־עולם? נוטע עצי־תות בחצרי – או לומד אמנות־חנפים בחצרות דוכסים ורוזנים? עושה לנפשי ולתקנתה ־או תר לי אחר כהונה, ששכרה בצידה?”

דברים אלה שאל צ’ו־פנג את עין־המים הקטנה, ואלו אני – אני שאלתים אתמול, על ספל קפה תורכי, ב“אבו־כריסטי”, את כל ימה של עכו.

אין לך ימים נוראים מימי חשבון־הנפש! שנה שנה אני הופך את הדברים בדעתי – ואיני מגיע לכלל החלטה. סופי שאני נוטע תות וחש לעסוק בהבלי־עולם, עוסק בהבלי־עולם – וחש לנטוע עצי־תות בחצרי אלי שבשמים, עד מתי?

שמא סבורים אתם כי צ’ו־פנג, שהיה חכם ממני, גמר בלב איזוהי דרך נאה, שיבור לו האדם? אלף ארבע מאות שנה חוגגים לזכרו הסינים את “הלולת דרקון־המים”… הרהר והרהר, שקל את הדברים בדעתו הפכם לכאן ולכאן, שאל כל טפה שבנחל־ לבסוף הפיל עצמו לתוכו.

בדומה לפייטן, שתלה על פתחו שיר, ובצדו אלף דינרים לכל מי שיתקן בו מלה אחת – הריני תולה על פתחי, בימים נוראים אלה, משכורת שלושה חדשים, למי שיאמר לי מה לעשות!