במכתב קצר שקבלתי השבוע, מעיר לי ידיד, שחמישים שנות חנוך עומדות לו מאחרי־גוו, משהו לעניינו של השחקן ההונגרי גרגוש, הנאשם במעשה־אונס… וילאם שטרן, הוא כותב לי, מאדריכלי הפסיכולוגיה האכספרימנטלית בגרמנייה, פרסם בשעתו ספר בשם “עדויות ילדים בבתי־דין”. לאחר שחקר את הדברים ואיזנם יפה, העלה מאות מקרים, שבהם שילחו נערים בגיל מיני מסויים את מוריהם לגרדום חומרי ומוסרי, מדעת!
הספר הוא ספר, השיבותי לו, וגזר דינו של שופט בישראל הוא גזר־דין.
אך נניח לחולי־יצר שבנו ונעסוק נא, שעה קלה, בנו עצמנו. אתה עולה לך לתומך במעלות בית זר. משוטט להנאתך בגנים. משתהה לפי דרכך מול חלון־ראווה של מיני־תופינים… לפתע פתאום – ילדונת קטנה! ראשה צולל בדגן־זהב. רגליה דקות, ארוכות כשל איילה, ישרות כשני נרות־חלב… רפאל ומוצארט, ביצירת מופת אחת! משהו נכמר בך, אתה רוצה לגשת, להחליק על ראשה, לקנות לה, אולי, את חפיסת הצלופן, שבה היא מציצה עתה בתאווה גלוייה כל־כך… מותר לך?
חלילה! אל תגש, אל תביאנה לידי חלחלה. אל תחייך, שמא תרים קול־צעקה! ניכר בה כי הוזהרה מפני מחליקי־לשון!
את כל דודיה הגדולים גזלו ממנה. ומאתנו מה גזלו? את כל הטפין הכחולות בעיני־ילדים. את טעם מגען של בלוריות־הפחם המתנפנפות לעיננו. את כל נוף־הקדומים האנושי, נוף ילדי־אדם, שהיה פתוח לפנינו פעם כים!
היכן מותר? היכן מותר עדיין לגשת, כאותו “אידיוט” של דוסטויבסקי, ולאמר לו לילד: “פסוק לי פסוקך?” היכן מותר לנשק לו עתה ציפורן אחת של אצבע קטנה – אפילו אינך מכירו? ילדים קטנים, ילדים יפים, שאם נופלים על מדרכה – הכל יודעים כי מלאך־אלוהים חש אליהם ומניח יד בינם לבין אבני מרצפותיה.
אני יודע: בג’ונגלים! מקום שטוחנים בו עדיין שרשי־מאנדיוקה וצדים בו צייד בחצים משוחי־רעל… הרחק, הרחק משכספיר, משחקני שכספיר, ממעריצי שחקניו של שכספיר….
עוד גן־עדן, אבוד לבלי שוב!