שעות שביליתי בחצור, לא חלפו לשוא… מצאתי את ידידי הארכיאולוגים הופכים רגבים בשיניהם ושופעים שבע־זיעות, ככושים במטעי־גומי, עד שהם מעלים אוזן כד, או חושפים אבן־גויל ישנה. מלאכה מרושלת אינה עולה בד־בבד עם מזגי. עפרתי, איפוא, למענם, בקצה סנדלי בעפר – וחשפתי חומות־אבן. נקשתי בשתי אצבעות ־ וגיליתי שרידי־היכלות. נשפתי על משהו באחד מנחירי – ומצאתי ארכיון עתיק.
אנשי המשלחת יודעים יפה: אלו רציתי לזהם את צפורני, או לכף עצמי מעט יותר, הייתי מגיע אף ללפתני־השזיפים, שהגיש פעם יבין מלך חצור למלכי כנען, בסעודה, שערך לכבודם עם חתימת “הסכם הל”ג"…
אך גם דברים שגילית במעומד, מתוך נמנום למחצה, דיים לשפוך אור חדש על דברי ימי ממלכות־כנען. ראשית כל היו אלה, כפי שמתברר, ערים מעורבות, מפותחות למדי. על כותל אחד האיטליזים מצאתי שלט עברי: “זבדי בן חושים – כשר”. על כותל שמנגד היתה מצויירת אוזן־חזיר ותחתיה כתובת: “יהודים – ליהודה!” המלה “יודי”, היתה כתובה בשתי “דודין”, ללמדך שאף בימי־קדם פרחה האנטישמיות על קרקע־טחב של עסקי־תחרות – וכי מרבית שונאי־ישראל היו בורים למחצה. בחצרו של כלב (כף קמוצה) בן עכבור, מצאנו כתובת אחרת, אירוטית במקצת: “עבד־נגו, לשפחה הכושית ענת ־ תני דעתך על לשונך שתקצר ועל שעות־דודייך כי תארכנה!” ללמדך כי דברים שבינו ובינה היו יגעים מאז ומתמיד.
אף מסמכי הרשות אינם נטולים ענן. מאלף שבכולם ־גלוי דעתו של מלך ירמות, הכותב לו ליבין, בשמם של חמשת מלכי־האמורי: “מנוי וגמור עמנו לקיים את החלטות־חברון ולא לשקוט עד לשעה שבה נכחיד את אישראילו מתחת לפני השמש ונזרוק את היהודים לים!”
משרד ההסברה המקומי – כולו מחמדים! דברי פרשנותו על מערכת מי־מרום היא מלאכת־מחשבת, נוסח “אלאהראם”. לאחר שני הפפירוסים הראשונים של “מצפה־חצור” לא הייתי בטוח כל־כך שאמנם רדפנום “עד משרפות־מים ועד בקעת ־מצפה מזרחה”, ככל הכתוב ביהושע…יתר־על־כן: החלותי חושד בו, בד"ר ידין, כי לא הוא חופר אותם. הם־הם החופרים ־ אותו!