בלונדון, כך אני קורא, הושלמה בימים אלה בניית אחד הקולג’ים – טריניטי, דיוויניטי, משהו כיוצא בכך. ראוהו בוגרים שבסטודנטים ונתחמץ לבם: כעור כל־כך, שומם, נטול־השראה… עמדו וחלפו על פניו במין מצעד־חוצות של תשואות־מחאה. על כרזות שנשאו בידיהם, לקול תפף־תופים, כתבו בלשון־עלומים יפה: “חוסר־טעם הוא עוול, מחוהו מלוח־לבנו!”
אם במעשי־נפל בקשת לעסוק, אני שומע את ידידי קוראים ואומרים לי, מה־לך מפליג בדבריך אל מעבר לים? אין לך רבותות־קופים ארכיטקטוניות במחיצתנו? לא, רבותי! לא על אדריכלים אני סח לכם עתה, אלא על סטודנטים בני־דורם, אזרחי ארצם. על פאר האינטליגנציה הצעירה.
צאו וראו מה בינם לבין זנבות־העכברים אשר למכללותינו! סטודנטים? חובשי בית־מדרש! אך לא, תימק נא לשוני, לא! יוצאי־עיירות – אף בש"ס ופוסקים, בתהילים ובפרקי־מדרשים חיו חיי־רוח סוערים, ואלו הם? פרחי־נייר מדונגים! בטלנים־של־קפטני־משי במכנסי־אתא!
אח, ימי זהבי, תור־עלומי בהיידלברג! ירחי־מאי שלי במכללת סלמנקא! לילי סוף־ינואר באוניברסיטה־של־אוקספורד! מיי גוד! עם אחרון צלצולי־ערבו של ביג־טום, היינו חייבים להמצא פנים לחומות. את ג’ים הזקן רימינו, אך את פאדי־מוליגן לא יכולנו לרמות! הרתחנו לו גרוג, שדלנוהו בדברים, עד שנסתתמו טענותיו…
נו, הבלים! סטודנט לא הייתי מימי. בין בתי הספר הרבים, המוטלים לי כפגרי־סוס על דרך־חיי, אי־אתה מוצא אוניברסיטה. אך חיי־סטודנטים חייתי לא פחות מכל אפרוח־בעל־מח בירושלים. לא פחות – משום שהוא לא חי אותם יותר!
אוניברסיטה! איזו הילת־קסם יש לה למלה זו! אוניברסיטה היא, קודם לכל דבר אחד – שבע־מאות־שנות־הסטורייה. תאי־נזירים. בתי־עקד־ספרים. חומות־אבן לפופות חזזית. קתדראלות ושמשות־צבעונין. אוניברסיטה היא אקלים של כובד־ראש והרהורי־יחיד, גנים בוטניים, ספסלי־הגות בצל עצי־דולב, שלכות אדומות על מים־אפלים, קמרונים מחופי־קיסוס וכרי־דשא גזומים. אוניברסיטה היא גינוני־מלכות, רקטורים, דיקנים, סנאט, אצטלאות־משי וגלימות־אטלס, גווילי־קלף ונאומים לאטיניים. אוניברסיטה היא מקור־כל־חכמה – הרצאות, מבחנים שוטפים, סימפוזיונים…
מעל לכל – הריהי עלומים, במיטב יפיים הפיזי וחנם האנושי. עלומים וסערת־עלומים, חמדת עלומים, חדוות־עלומים. ממילא היא שיט, טניס, מועדוני ג’ז ואידיאלים, שלא העלו מק!
היכן אתן, אוניברסיטאותינו שלנו? הרי אתן כאן… אך הללו מי הם? סטודנטים? אתם, כלבלבים עוורים, סטודנטים? אתם? מחברות־חבור שלי? אתם, משולשים כהי־קדקד? אתם, היפרבולות מעוקמות? אם סטודנטים אתם ־היכן עלומיכם? חוצפת עלומיכם היכן היא? היכן מצנפותיכם, המועפות באוויר? פרעושים אני מוצא בתוכן, לא ראשי צעירים בני־זמננו!
מחר תקימו לנו לולי־אדם בצפת, בבאר־שבע. יודעים על שום־מה? על שום שתגיעו למעלת אדריכלים – ואדריכלים צריכים לכסף קל. מחר תחתמו על חוקי־כשל, שבאו לנו בירושה מחכמי־פומפדיתא. על שום מה, דרך משל? על שום שתהיו פרקליטים־מטעם והאופורטוניזם ייבקע בלבבכם כזבובי־כבשים מתוך ביציהם! מחר תפשטו את עור־חוליכם. כסבורים אתם – מדוע? משום שתהיו לנו רופאים ורופאים זקוקים לרווחה! מחר תתפוררנה אשליותיכם ההומניסטיות כתפוחי־האפר המקוללים של יריחו. אך היום, לעזאזל, היום!
שביתות רבות שבתתם. אף לא אחת בשל עניינים־שברוח. עליכם לא שמעתי כי יצאתם בהפגנת־מחאה נגד בנייני־צבור, שהם חרפה לטעם־הטוב! לא איכפת לכם כי מעטים עליכם חרפה? אתכם לא ראיתי מטיחים אגרוף על דלפקי־האספרסו: “אספו ידיכם, רודפי־בצע! אספו ידיכם, קרתנים! מטה שאתם מציעים – אנחנו נצטרך לשכב בה!” לא איכפת לכם כלל, כי מטילים אתכם לתוך מטה חולה? עליכם לא קראתי כי טחתם את מסכי בתי־הקולנוע בטיח־עפר, על שום שהעלו סרטים גרמניים על בדי־כספם! אין לכם עגבניות בירושלים? או ביצים אין לכם!
הסו, עכברי־לוגריתמים! לא הגה, חי־נפשי! לא פרופסור אני לכם! לקשור קשר אני דורש מכם? להפר, חלילה חוקים? איני קורא לכם אלא להטיל את חוצפת עלומיכם היפים על כף־המאזניים שכנגד לציניזם, אך ווט־דה־הל!
לא עליכם אני תמה, לא על האוניברסיטאות שלנו, לא על הפרופסורים! על שגגה שיצאה מלפני השליט אני תמה! הוא, שאפילו קשקשי־קרפיונים אינו שוכח להפוך ירוק, בבוא להם עת־דודים – איך שכח לתת לכם את היפה במתנותיו – את העלומים?