פרופיסור פיגאן – או פייגין, שוב איני זוכר – חזר בימים אלה על ספון “ישראל” – או “תיאודור הרצל”, איני זוכר – למקום שממנו הוזעק אלינו אשתקד: ארצות־הברית… דבר זה, הנה, זוכר אני יפה!
למותר הוא לאמר שחזר מתוך רוגזה, חזר כנכלם, חזר כאשם שחש לנער חצנו ממנו. האמנם פגענו בכבודו? תמהני! אך אפילו פגענו במקצת – צריך אני לאמר לכם על כמה מכבודו יכול אדם למחול, שעה שהוא רואה תכלית כלשהי למעשיו? תלמידי־חכמים – והבלי נכלמים־ומכלימים, נוזפים־ונזופים? תמהני! תמהני אם לא דברים אחרים הם שהיו כאן בגו! תמהני… הומ… תמהני, אם שמעתם מימיכם את ספור־המעשה ביונה?
האספר לכם אני? הנה אספר… לא, לא אספר! מוטב שאסיח דעתי מדבר־משל… אך הנה אקום לי ואספר!
יום אחד קרא הקדוש־ברוך הוא ליונה ושלחו לנינווה. “הלך וקראת…” זוכרים?
" צר לי מאד!" השיבו יונה. “לא אני!”
“מדוע לא?”
“..משום… משום שאותה שנחאי שאמרת אינה לפי־רוחי כלל!”
קם ונמלט לו על נפשו. זוכרים אתם שקם? זוכרים כי נמלט על נפשו?
טוב ויפה… אך צאו נא ואמרו לי: היכן לא שהה בדרך־נדודיו? בית־שאן, בית־לחם, אשדוד… הראוני עיירה אחת שלא חיזר על פתחי אכסניותיה ולא לן בה מתחת לגשרים? במה כלכל עצמו? גיתית היתה לו, שקורין “ממרוטא”. היה משעין עצמו על עמודי גזוזטראות, פורט שירי־עצבת מתחת לפנסי גז־המאור ומצפה לחסדי עוברים־ושבים. כך נתפרנס, כך החייה נפשו.
כיוון שהגיע ליפו, נשכר להופיע במועדון־ליל, שקורין “עִזֵי־קורפו”. ערב אחד נגש לדלפק, סעד ראשו בשתי כפות־ידיו ושקע בהרהורים.
“הַיי, קיד!” פנה אליו פתאם מאן־דהוא, במדי קברניט.
“הללו!” נענה לו יונה כלאחר־שכם.
“אתה הוא ש־היק! – אתה הוא שאומרים עליך כי – היק! ־ כי…”
“אני, סקיפר! שווה נא בנפשך!”
“הרי שאתה, פשוט…היק! אתה הרי… היק! אתה, אומרים לך…”
“אתה,היק!' יותר ממני!” חייך יונה חיוך מר. “הניחני לנפשי!”
“טאקווילא?” דחקו הזקן במרפקו. מיד הכה באגרופו על הדלפק.
“צ’יקו!” קרא ואמר. “פעמיים, חיש־קל! רואה אני, ידידי, שפניך כאלו נפלו…”
“אם נפלו”, מלמל יונה, “אל תרים!”
טפח לו זאב־הים טפיחת־רעים על כתפו והניח לפניו כוסית.
“לחייך…”
“לחיים!” השיב יונה. “אלו יכולתי לנוס מכאן!”
“לנוס?” תמה הקברניט. “לאן?”
“הינו־הך! קצווי־עולם!”
“המתן נא…” קרא הזקן. "מחר אני מפליג מכאן ב־היק! –בספינתי… יודע אתה לאן?
“ישר להיק', משער אני לעצמי!”
“תרשיש, ידיד, אם שמעת? קצווי־עולם! אם תרצה, אסיעך עמי…”
“צר לי מאד”, מלמל ידידנו יונה, “אלא שאין הפרוטה מצוייה בכיסי…”
“הבלים! תשתכר ללחמך בדרכים אחרות!”
“כגון?”
" שעורים, שתתן לי בעברית! צריך אתה לשמוע את לשון־העלגים היוונית־פיניקית שאנו מפטפטים בה שם, על ספונינו! אין תימה: סיציליה, מצרים, קרתגו… נראה נא עתה, אם יש לך עניין בעסקאות… אני מסיעך, נאמר, עמי ואלו אתה ־ מלמדני עברית כהלכתה! היי, ג’ימי?"
“קפטן”, נתמלא יונה שמחה, “אתה נפלא!”
“חייב אני להזהירך כי אין זכרוני עומד לי אלא בשעת שכרותי. כיוון שאני מתפכח – יורדת עלי שכחה…”
“תנוח דעתך!” צחק יונה. “לא אזוז ממך עד שתדע עברית!”
“לא תקל, חלילה, ראש במלאכתך?”
“אינך מכירני!” צחק יונה.
“דבור־של כבוד?”
“אדוני!” מיחה יונה בלבב־תמים. “אינך מכירני כלל!”
כך ירדו שניהם, בשעת חצות יפה, בגיגית־ימאים אחת, שניתקה מן החוף והחלה צפה לה בעצלתיים בלבב ימי־התכלת.
למחרת נגש אליו זאב־הים הזקן שמח וטוב־לב.
“הרי אתה כאן, אלופי! איך קוראים לו בלשוננו ל… מה־שמו־שם… הנה מתנפנף ברוח…”
“מפרש!” השיב יונה בחפץ־לב.
“חן־חן! ול… נו, שם! ל… איך־קוראים־לו…על קצה לשוני ממש!”
“תורן!” השיב יונה במאור־פנים.
הרי שיננא! מה הייתי עושה בלעדיך? עכשיו אחזור לי למקומי בירושלים ואפתיע את שתי דודותי, תפח רוחן, בעברית שלא שמעתה אמן־יולדתן, ישאנה אפל!"
למחרת חזר יונה ויצא מתאו. כיוון שעלה למעלה שמע את רב־החובלים גוער בימאי צוער:
“הי, שם!” קרא ואמר. “ראש חזיר! טלנו לקרדום והשחז לי את צדו החד!”
“חודו־של־קרדום,”מיהר יונה לתקן, “קרוי בעברית עושף!”
“תודה!” השיב זאב־הים כמרטן. "הנה שמעת, חמורותים! השחז לי את ה…אוף!
“עושף,” חזר יונה ולוחש לו. ולצדו השני קוראים – בית בקוע!"
“בית ב… הנה שכחתי! מה הייתי עושה בלעדיך!”
למחרת נראה לו רב־החובלים כמשתמט מפניו.
“היי, סקיפר!” קדמו יונה עם השכמה. “נעמה לך שנתך?”
“אם נעמה?” רטן זאב־הים. “נעמה, אלא שנדדה מעיני… אך סלח לי, סחורה זו…”
“סחורה?” שש יונה להשנותו. זו שמטעינין על גבי ספינה? שיחנה!"
“שיחנה!” זאב־הים רקק לתוך חבית־המליחין שעל ידו ונתן בו עין שטופת־דם. “מה הייתי עושה בלעדיך! ואלו עכשיו, צרה צרורה… ידיד־נפש, חפצתי לאמר… הניחני נא לנפשי! כפים, אינך רואה? שיני־סלע…”
“הללו – שני־סלע?” נכנס יונה לתוך דבריו. הרי ששוניות!"
“המ…” מלמל הקברניט. לחם־עצלות, רואה אני, אינך טועם אצלנו… שוניות – יהי שוניות! סור נא עתה הצדה, שסמוכים אנו לחוף ושאון־הגלים אינו מוצא חן בעיני כלל!"
“שאון גלים?” קרא יונה, ברוב שובה ונחת. “דכי!”
“נו, לך דבר עמו!” נתכרכמו פני הזקן.
“מהו שאמרת?”
“פורקא מדונא! הנה מה שאמרתי!”
“דכי”, הטעימו יונה. וכיוצא בכך: דלי! דכיי, דכיו, דכייכם…"
נתן בו הקברניט עין אחת אדומה ואלו את עינו השנייה שימט עד קצוות כתפיו. מיד עקר רגליו ונסתלק.
למחרת השכים קום ורמז לו כי חשקו ללימודים פג במקצת… מה רמז הרמיזו? “דק”, ככל אשר אומרים אצלנו: צווה על שנים מאנשיו לחבוש לו אמתחת קמח ישנה לראשו ולהטילו הימה. וימן ה' דג גדול…
איני יודע מה רמז אלופנו דורי לפרופיסור. הרמיזו, משער אני לעצמי, כדרך שרומזין לו לאדם… יש אומרים שלא שסעו אלא באמצע דבריו. אחרים אומרים ־ באמצע שיחתם הטלפונית. מכל מקום ־ רמזו לו ונרמז!
אך חייב אני לאמר כי הדין – עם אנשינו שלנו. טרחנים אלה, כיוון שנשכרו על ידנו, בשעת חצות של רוממות־רוח, לסייע לנו במלאכתנו – שוב אינם נותנים מנוח! הנה מציעים הצעות, הנה מתכנים תכניות. הנה דוחקים בנו, מאיצים בנו… הנה מצלצלים ־ ישר אל גשר־הפיקוד!
שמרנו אל מעקשנים, שמרנו נא מתמהונים קצרי־רוח. שמרנו מדוחקי־קצין, שנשכרו להשיא לנו עצות – ומשיאים!