מדינה שכלכלתה ריאלית, כמזמוטי בת־קולו של צל עם הדה של בבואה, עשויה להפתיעך בפכחונה. דרך־משל: החלטה שהחליטו חכמיה להפקיע את שער היתרי־היציאה. משל אחר: החלטה שהחליט אחר־כך פקח שבהם לא להפקיעו!
צחקתי עד שנעקרו שיני! צחקתי לתוך ממחטתי במועדון “רוטארי.” לתוך עתוני, בתא המאניקיוריסטית שלי. לתוך שרוולי בקפה… עז כזו לא הכניסו, לא הוציאו רבנן! אני עצמי לא הפכתי עדיין הפוך כל־כך, לא שפכת שפוך כל־כך, לא קפכתי קפוך כל־כך! מלצר, כוסית כפולה למועצת־המלך! עוד אחת! עדכן כאן לפנינו חמישיות וזקפן על חשבוני!
הבה נראה, אלופי, היכן אנו עומדים… מפותי איין? ב“דופין” שלי, כרגיל! המתינו לי עד שאחזור…נאו־היר־דיס:
מין אטלס יש לי, מכורך כריכת־בד אדומה. אני מיפיתיו, אני ערכתיו, כן, אני הוא שכירתתיו, דרך כארתוגראפים, כירתות גראפי… עמדו כף־אלף: “מחזורים”… דגלוני סיכה, הנעוצים בו כבתוך פקק לכל ארכו עשויים שלושה גוונים: צהובים – כנגד אנשי־מנגנון, כחולים – כנגד אנשי־צבור ושליחי־מפלגה. לבנים – כנגד שאר כל אנשי־מעלה. בערבים, לפני שאני יורד להמשיך במערכת הפוקר שלי, אני מסיט אותם על פי רשומות שבידי: פלוני חזר, פלוני יצא, פלוני חזר ויצא… נאו־היר־דיס:
כל אותו ספור־מעשה בהפקעת מחירי־היציאה אינו ספור־מעשה כל עיקר! סתם פולמוס אקדמאי! נקרא נא להצעת מאה וחמישים הל"י של שרינו הכלכליים “צו מועצת המלך”. לזו של שר־הפנים – שלושים ושלושה אחוז נוספים על דמי כרטיס־מסע – “מסמך קיקרו”…יפה! הריני רכון על לוחותי, מעשן, טועם כריך אחר כריך, מדיח גרוני בספלי־מוקה ומנסה לנחש: באיזו מדה תשפענה שתי הצעות אלה על ראשי־הסכה שלי! נאו־היר־דיס:
דגלון זה שבידי מרבה לנוע. הנה הוא בבאנדונג, הנה בניו־דלהי. הנה הוא בלונדון, הנה בקופנהאגן… תן עליו אצבעך והשקיעהו בקצה הגיגית מכאן – מיד צף ועולה לו, כאותו אגוז, בקצה שמנגד. מפתח־השמות שבכתבי מזהה אותו מיד כפלוני, ששמו זכור לי יפה, אך נאמר כי שכחתיו.
דגלון שני: ארצות אמריקה־הדרומית־לאטינית! שנה שנה אני מסיטו ממקומו ומחזירו למקומו, בזריזות ידי משחיז־סכינים. מתפצל מתחת לצפורן אצבעך ככסף־חי! אני מזהה אותו מיד: פלוני, שנאמר כי שכחתי את שמו, אף כי עודנו שמור בזכרוני יפה. נאו־היר־דיס:
בין שיעלו את מחירי־הכרטיסים בשלושים ושלושה אחוז, בין שישיתו עליהם יותרת של מאה וחמישים ל"י – לא ישארו בביתם! שניהם שלוחי־ציבור מופלגים. נמצא שכל אותו ספור־מעשה איננו ספור־מעשה כל־עיקר!
הלא, דגלונים לבנים: מומחים מיסטיים לציד משקיעי־הון; שותפי־משנה לבתי־מלון חשאיים; סיטונאים; פרקליטים, שעסקי־שלומים מושכים לכיסם זהב, כחוט שומן מפי עורב; ספסרים, סרסורים, עקלנים, פזלנים וחרומי־חטם! גם אם כופים אותם לרצות דמי־עונשין לא ישארו בביתם. כשם שירדו לקושטא לייצא מעילי־גשם, כך יחזרו מדרום־אפריקה עם חרסינת מטבח… נמצא שכל אותו ספור־מעשה איננו ספור מעשה כל־עיקר!
ואנחנו, פשוטי־עם? אתם ואף אני? אם אין מעלין, אם פוחתין לנו – יש לאל ידינו? את חנגאות סאנקט־האנס־אופטן באוסלו – הוא יום כף־דלת שעות־האור שלעשרים ואחד ביוני – החמצנו בלאו־הכי ואלו סרטנים אין מתירים לצוד שם אלא בימי סתיו! משמע שלא נחמיץ שם השתא יותר משהחמצנו אשתקד בבית־גוייא בפואנדטודוס, ליד סראגוסא, שאף אותו לא ראינו…
ירצו, יעלו במאה חמישים! ירצו – יעלו בשלושים וחמשה אחוז! בעיות לא תהיינה כאן לא לצהובים, לא לכחולים, לא ללבנים – ולא לשחורים!