בימים אלה קבל טושטוש, מלון־דבש קטן מיקנעם, פרישת־שלום חיה מאווקאדו אחד בנכר. ידידי, כותב לו בן־ארצו הנרגש ממרחקים. אתמול עלינו סוף־כל־סוף, על שולחנה של פרדריקה, מלכת יוון! מובטחני שקראת על כך בעתונים: זה לא מכבר שגרה לה נציגותנו באתונא חפיסונת אחת משלנו – ואורו עיניה. עמדה והזמינה אצלנו, ככל אשר שמעת, חמישה קילוגרמים לשבוע, במשך כל ירחי עונת־השפע.
…למותר הוא לאמר לך כי אפילו כאן, על שלחן־מלכים ממש, בין סכיני זהב, אורכידיאות ומפיות־בד נאות, תחובות בצמידי־שן, לא בכל שוררת הרמוניה… ביצי פו־יונג, דרך משל! לעולם אינן משמשות עם ביצים, הקרויות כאן בתפריט “א־לא רוס”, במלוחית אחת… כל מקום שאתה רואה בו יין לבן, אי אתה מוצא זכר לבשר־כבש. כנגדו אתה מרבה למצוא כאן במחיצתו שפעת־דגים, או בשר־עוף…אך אפילו זבחי־רב אלה נראים לי כנשיקת־שלום לעומת שחצנותו של מאנגו מצרי אחד. בשום פנים לא הסכים לעלות עמנו אתמול על אותה לשון!
צר לי שלא היית כאן, במסיבת היכרות שערכו לכבודי במרתפי הארמון. מי לא היה עמנו? זנבות דגי־לאכס, רכיכות־ג’אמבו, גבינת־רוקפורט (א־פרופו: מה בחצירים? זיבלו השתא?) שקדים הודיים, עוגות־אורז יפניות, אספרגוס, לשון מעושנת, אנצ’ילדה מכסיקנית ורבים, רבים אחרים… את נאום הברכה נשא קנקן יין־רומאני־סן־ויאן, אלף תשע מאות ארבע עשרה, שהיה מבוסם למחצה, אך עליז כרגיל:
“כבוד רב הוא לנו” – אמר אותו פטריארך בגילופין – “לקד – קד – קדם פני אווקאדו ישראלי, אף כי…רצֵה, משמע, לאמר… אף כי חייב אני לאמר ש… אר־ר… אינני יודע מדוע לא ראינוהו בחברתנו עד עתה?!”
טושטוש הקטן נתמלא חימה ושיגר את אגרת־ידידו אלי. “צא וראה”, הוסיף בכתב־ידו, “מה ערך יש כאן להסברה! טבחיה של מלכת־ההלנים הופכים כל שיח בעולם, כדי למצוא משהו ראוי ללפת בו פיתם של רוזנים ־ ועל האווקאדו שלנו אינם שומעים אלא דרך מקרה! היכן היא, לעזאזל, אותה הסברה שלכם?”
“שמע נא”, השיבותי לו אני. “אם תזכיר לי עוד פעם את שמה, אשליכך לברווזים! אינך יודע, כי ההסברה היא, לדעת אברכים מסויימים בירושלים, תעמולה למה שאין לנו. לעולם לא למה שיש לנו?”